למקרה ולא הצלחתם לפתוח את הקובץ... הנה הסיפור
אמונה\דובי לנגברג איני נוטה לשתות אלכוהול, אך הערב רציתי להטביע את כל חושיי בכוסית הוויסקי שנחה מולי על הבר. השעה הייתה מאוחרת, או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה, והפאב המה אדם. ריח כבד של זיעה ובושם זול שרר באוויר, נמהל בריח המעיק של אדי האלכוהול, זה עשה לי בחילה, אבל בכל זאת התמקדתי עם מבטי בכוס הקטנה, מלאה עד החצי בנוזל מתועב. לא היה לי מושג מה השעה או כמה זמן ישבתי שם ובהיתי באותה כוסית, אבל המחשבות שהציפו אותי לא עזרו לי במיוחד להקלת המצב, אלא רק דחפו אותי לשפוך את תכולת הכוס אל תוך גרוני ולהיחנק עם ההרגשה. אור המנורות היה מעומעם ונתן גוון כתום צהבהב לנוכחים במקום, הייתה אווירה מעורפלת והשיר "בסה ממוצ'ו" התנגן מתיבת הנגינה הישנה שנחה בפינה אפלה אי שם, קולות של כדורי סנוקר וקריאות עידוד, גם הם נמהלו באוויר. שלחתי יד אל כיס הז'קט שלבשתי ושלפתי את מכשיר הפלאפון שלי, מניח אותו על השולחן לצד הכוסית הקטנה. קיוויתי. קיוויתי שאולי, אולי היא בכל זאת תתקשר, תראה לי שלמרות שאנחנו כבר לא יחד, בכל זאת איכפת לה ממני. קיוויתי שאולי היא לא לוקחת אותי כמובן מאליו. אבל לא השליתי את עצמי, ידעתי שבשעה כזו היא לא תתקשר כבר. מותר לקוות, לא ? הבטתי במכשיר המקולל, ואז, בתנועה אחת, לקחתי את הכוסית ורוקנתי את תוכנה, מרגיש את החספוס הדוחה ואת החמימות המתפשטת בבטני, באותו רגע רציתי להקיא. הרגשתי על פנים, אך בכל זאת סימנתי למלצרית, שהביטה בי במבט כל יודע, והביאה לי כוסית נוספת. הוספתי את הכוסית הריקה לחמשת חברותיה שנחו בקצה השולחן, מחכות שיבואו לפנות אותן וירחיקו אותן מהמטורף שרוקן אותן והניח אותן שם. שלא תבינו לא נכון, אני לא הבן אדם שיצא לפאב לבדו, וישתה את עצמו לשוכרה עד שעות הבוקר המוקדמות. אני בן אדם חייכני מטבעי, תמיד מביט סביבי וקולט את נפלאות הבורא על אף הכיעור שעוטף את חיי היום יום שלנו. אני כזה שמתרגש מזריחת השמש או מצורה מוזרה של ענן ביום קיץ, או אפילו מברכת ערב טוב מאיש זר. אבל כעת, ממש כרגע, הקונפליקט הפנימי בין החושך לאור הגיע לשלב של מסה קריטית, והדרך בה בחרתי לצעוד, אותו משעול אל המטרה הסופית, אל החלום, נראה כה ארוך וחסום, עד שהדבר מאפיל על עצם קיומי. נטלתי את הכוסית השישית במספר, מביט על הסביבה דרך הנוזל החום, מה שהקנה לכל הסביבה מראה של צילום עתיק מהמאה הקודמת. בעודי מגחך במרירות על מחשבה לא מובנת, מישהו בעל חוש קורדינציה שלא מהעולם הזה, החליט שאני לא נמצא מולו, ונתקע בי במלוא העוצמה של התנגשות קרחונים באנטרקטיקה. "מה לעזא... ?", קראתי בהפתעה, מרגיש לצערי, אך עם הקלה מסוימת, עלי לציין, את תוכן הכוסית נספג במכנסי, באזור המפשעה. חרא, לא מספיק ההרגשה הפנימית על הפנים, עכשיו גם זה. סידרתי את עצמי לרגע, כמה שיכולתי כמובן, במצבי הלא יציב, והפניתי את תשומת ליבי אל החמור שפגע בי, "תגיד לי, מה הבעי...", עצרתי. על הרצפה, ממש לרגלי, שכב לו שיכור עצום מימדים בתוך שלולית קיא, ונחר ברוגע. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות הוא לא הקיא עלי. איש מסכן. ירדתי מהכסא הגבוה, מתאמץ ככל יכולתי שלא לדרוך על הבחור המגודל, או על השלולית הדוחה ששימשה לו ככרית. נעמדתי רגע, חושב, מנסה להיזכר מה התכוונתי לעשות, ואז בדיוק כשעברה לידי המלצרית, שהייתה אגב די חמודה, התובנה הכתה בי. רציתי את השירותים. מלמלתי משהו לעברה, כנראה שמלמלתי נכון משום שהיא חייכה והסבירה תוך כדי תנועות הצבעה מוגזמות היכן אמצא את מעוז חפצי. הודיתי לה, לפחות אני חושב שהודיתי לה, ועשיתי את דרכי אל השירותים. נראה שהאלכוהול התחיל להשפיע. אני לא בטוח איך בדיוק הגעתי לשם, אבל אני זוכר רק מחשבה שעברה לי בראש למראה טלפון ציבורי, מהסוג הישן שעבד על אסימונים, תלוי שם ממש בכניסה לשירותים שנראו דווקא די נקיים, יחסית לפאב. זה בהחלט העלה חיוך. כמו שאמרתי אני בן אדם שמושפע מהדברים הקטנים בחיי היום יום. אני זוכר במעורפל שאפילו שיחקתי קצת עם ה"כפתור" של העודף, תמיד אהבתי לעשות את זה כשהייתי ילד, זה גרם לי לצחקק בעליצות עכשיו. הערפול עזב אותי כשנתזי המים הכו בפני, מצאתי את עצמי שוטף פנים מעל כיור עם סימנים קלושים של חלודה בקצוות, וחריקות מהצנרת מהקיר, המראה הייתה נקייה למדי, אך סדק או שתיים גרמו לכך שכל המתבונן בבבואתו, יראה את עצמו מעוות במקצת. נראיתי זוועה גם ככה, אז זה לא ממש שינה לי. לקחתי נשימה ארוכה והמשכתי להביט בפניי העייפות, המוטרדות, ואז, בהתקף של רגע, עשיתי לעצמי פרצוף ופרצתי בצחוק לבבי שהסתיים באנחה, "מה יהיה איתי אלוהים ?", שאלתי את הבורא וניגבתי את ידי בחתיכת נייר שקרעתי מגליל דקיק שנח ליד הכיור. רק כשהכנסתי את ידיי לכיסים גיליתי לחרדתי ששכחתי את הפלאפון על הבר. למה זה קורה לי לעזאזל ? במצבי הלא יציב נאלצתי לדדות חזרה לכיוון הבר, מלא בתקווה שמכשיר השטנים הזה שכה נקשרתי אליו מסיבה אחת בלבד עדיין שם. ומי יודע, עם המזל שלי, היא בטח כן התקשרה דווקא כשהייתי בשירותים ופספסתי אותה. עד שהגעתי אל הבר ידעתי כבר שכל החששות שלי התאמתו, זה לא היה שם. באותו רגע רציתי לפרוץ בבכי, התסכול היה כה עצום עד שממש הרגשתי תחושת מחנק פיזית, זה לא היום שלי. בעודי מתאבל קשות על האובדן, הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, מלווה בקול בס עבה שאמר, "אתה שכחת את הפלאפון שלך.". הסתובבתי במהירות שעלתה על כל דמיון ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הברמן, שהביט בי במבט משועשע, "תוכל להחזיר לי אותו בבקשה ?", שאלתי בדיפלומטיות הכי נעימה שיכולתי לגייס, בהתחשב ברעידות שעברו כעת בכל גופי. "לא," הוא ענה ומשך בכתפיו, הרגשתי שנקודת הרתיחה שלי מתקרבת לשיאה, הייתי בטוח שעוד רגע הראש שלי יתפוצץ ויתפזר פה על כל הסובבים כולל המתחכם הזה. "למה לא ?", שאלתי מבעד שיניים חשוקות, מחזיק את עצמי כדי לשמוע אם יש לחכמולוג תשובה נאותה להשיב לי. הוא רק הצביע לכיוון כלשהו מאחורי. מצמצתי לרגע, לא מבין, ואז פניתי אל הכיוון אליו הצביע. בהתחלה לא ראיתי כל כך ברור, בגלל התאורה והכול, אבל לאט לאט קלטתי אותו. הוא ישב שם בפינה, לא רחוק כל כך מהבר עצמו. התפלאתי שלא ראיתי אותו קודם לכן, הוא פשוט ישב שם ונופף לכיווני, מסמן לי לגשת אליו. שלחתי מבט חשדני אל הברמן, אך הוא מצידו כבר פנה לעיסוקיו, משאיר אותי בסערת רגשות מעורפלת ולא רצויה. טוב נו, שיהיה. הבטתי בכף ידי לרגע, אני עושה את זה לפעמים, זה מראה לי באיזה מצב פיזי אני נמצא באותו רגע. היד רעדה קלות, וזה לא סימן טוב עבורי, אני אומן במקור, צייר למען האמת, הידיים שלי יציבות כמו סלע בדרך כלל. אבל לא עכשיו, זה פשוט לא היום שלי, לעזאזל. עשיתי את דרכי במאמץ איתנים, מפלס את הנתיב בין שולחנות שפשוט עמדו שם בסדר הגיוני חסר הגיון עבורי, לפחות במצבי הנוכחי, והגעתי אליו. השולחן שלידו הוא ישב היה ממוקם באחד האזורים היותר חשוכים בפאב ולכן האפלה מנעה ממני לראות את פניו בבירור. "אני חושב שיש לך משהו ששייך לי.", אמרתי בעייפות, כמעט בהשלמה, פשוט הייתה לי תחושה שזה עוד לא נגמר. הוא החווה בידו לכיוון הכסא שמולו, מסמן לי לשבת. משהו עמוק בפנים אמר לי שמשהו לא רגיל קורה פה, כמו איזה פרק יד שנייה ב"אזור הדמדומים", או משהו. למרות שלא באמת רציתי לעשות זאת, התיישבתי, מה כבר יכול להיות ? מה עוד יכול להשתבש ? זרמתי. אם אני אגיד שלא הייתי סקרן לגבי מה היה לו להגיד, אני פשוט אשקר, כמו שאמרתי שאני טיפוס חייכן מטבעי, אני גם סקרן באופן מסוכן לפעמים, כלומר מסוכן לגבי, כמובן. אז חיכיתי.
