לורוצה, קיבלת את הסמס?

[טובי אור נטובי]

לורוצה, קיבלת את הסמס?

לטיפולך, סוף.

 

[לורוצה]

ואתה קיבלת בחזרה?

לפי מה שקורה כאן, אני מהמר שכן. (עניתי שבדיוק יצאתי לדרך ולא אגיע למחשב בקרוב. למעשה, רק כרגע הגעתי לאחד כזה)

 

[טובי אור נטובי]

כן,קיבלתי..

ואם אתה ליד מחשב עכשיו.. אפשר?

 

[לורוצה]

עכשיו כן (זה ייקח לי כמה רגעים)

אז דווקא לא (צריך מתישהו לישון). מסתבר שאין לנו תיאום מי יודע כמה, אז שמור את זה לעת הצורך. אגב, מתי אתה בא הביתה שבת או משו? (אני עוד מעט אקפוץ לשם ואעתיק. תתחמש בסבלנות!)

 

[לורוצה]

הנה זה בא:

מונטי - חלק א' / בואי בשלום (זם שם היוצר/ת) "מונטי! יש לך טלפון מטיפול נמרץ!" אני ממהרת אל עבר הטלפון, מקרבת את השפופרת לאוזני: "הלו". - "מונטי, זה ד"ר גרנובסקי, יש לי מקרה מעניין בשבילך". - "אני אשתדל להתפנות ולהגיע כמה שיותר מהר-" - "מונטי, זה דחוף!" - "טוב, אההמ, אני אראה מה אני יכולה לעשות". צליל ניתוק. לא מבזבז זמן, הא?! אפשר לחשוב מי אני, מינימום מנתחת מוח. זה היה ד"ר גרנובסקי, מנהל היחידה לטיפול נמרץ, וזו אני. מונטי. נעים להכיר, הדס מונטיפיורי, פיזיותרפיסטית במרכז הרפואי האוניברסיטאי תל אביב. בת 28, מוכרת כלוקה ברַוֶקֶת כרונית, דתיה. לעיתים נדמה שאין נושא מרתק יותר לדון בו במחלקות מלבד רווקותי. טובי המתמחים במחלקות בהן אני עובדת, מייגעים את מוחם למצוא את הסיבה לפשר המחלה הקשה בה אני לוקה ואת הדרכים להרפא ממנה. בראש צוות המחקר, עומד ד"ר מנור, עד לפני שנתיים רופא צבאי והיום נוירולוג בכיר. - "את רוצה להתחתן? תראי מה את לובשת! תגידי לי, מה זה הסינר שאת שמה מעל המכנסיים?!" - "זה לא סינר, זו חצאית משובצת". - "אז למה גם חצאית וגם מכנסיים?! תחליטי!" ד"ר אוריאן, אורתופד מוכשר, המציא תיזה שלפיה הסיבה לאי-הזוגיות המתמשכת שלי, הינה חוסר הידע שלי בסריגת כיפות. המתמחה החביב עלי במחלקה הנוירוכירורגית, ד"ר גיל מנסה שוב ושוב: "מונטי, מה יש לך מדוסים? תעשי טובה תוציאי לך את זה מהראש, ואני מכיר לך חברים שלי". מניחה את השפופרת במקומה. כבר יודעת שהיום הזה הולך להיות מאוד לא צפוי... מציצה לחדר המזכירה: "שולה, יש לי קריאה מטיפול נמרץ, תבטלי לי את התורים עד 12, אם צריכים אותי , אני שם". ממהרת לצאת לכיוון האגף החדש בבית החולים, דרך הדרכים הצדדיות, אלה שבהן לא אפגוש מכירים ואוכל להגות בשקט באירועי הפגישה מאמש. אמש זה היה אסף. פגישה רביעית, על כוס קפה ("בשבילי תה עם נענע") ועוגה ("בלי קצפת, בבקשה"). צחקנו המון, דיברנו על הטיול שכל אחד מאיתנו מת לעשות הקיץ (צפון הודו, אירלנד), וההפתעה בסוף: "תראי הדס, את נחמדה והכל, אבל אני מרגיש שאת בשבילי כמו אחות גדולה". צודק, מה. הוא אוטוטו בן 24, ואני בת 28. נו, בואי נודה – יותר קרובה לעשרים ותשע. אחרי הפגישה הראשונה עם אסף התקשרתי נסערת לאורית שהכירה בינינו: "הוא קטין!!" -"נו", מצטדקת אורית, -"אז טעיתי, חשבתי שהוא בן 27, וכבר דיברתי איתו, לא חשבתי שנעשה עסק מכמה שנים!" המשכנו להפגש, היה זורם, כיף, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. ואז הגיע אתמול. דומה שהמחשבות מקצרות את דרכי ולפתע אני מוצאת את עצמי למול דלת הזכוכית הגדולה, בעלת השלטים המורים על היחידה לטיפול נמרץ כללי, האיסור על שימוש בטלפונים סלולריים בתוך היחידה, וכניסת המבקרים המותרת החל מהשעה 12. מימין על הספסלים מחכים בני משפחה, חלקם אוחזים ספרי תהילים וממלמלים בדבקות, חלקם אוחזים באותה דבקות בכוס קלקר המכילה קפה שחור. לכולם אותם אותו מבט כבוי מעייפות הגוף והנפש. עיני חולפות על פניהם בחטף, משתדלת שלא ליצור קשר עין עם היושבים, מתפללת שלא יתלו בי עיניים ותקוות. מעבירה כרטיס מגנטי בחריץ מימין לדלת, נשמע צפצוף קצר, ואני הודפת את דלת הזכוכית ונשאבת פנימה לפלנטה האחרת. האור הלבן והבוהק שבתוך החדר גורם לי לעצור לרגע. בעיניים מצומצמות אני סוקרת את החדר הרחב שלפני, מנסה לנחש מי מבין השוכבים במיטות הרחבות, המוקפים בעשרות צינורות הינו 'המקרה המעניין' שבגינו הוזעקתי לכאן. - "גברת מונטיפיורי", מטעים שלמה, האח האחראי, עם כניסתי לממלכתו, "לאיזה כבוד זכינו , ממתי את יורדת אל העם?" - "ממתי שד"ר גרנובסקי חושב שהעם זקוק לי". שלמה מחייך אלי תוך שהוא מסיר בזריזות זוג כפפות לאטקס מידיו. - " נו טוב אם את כבר פה, אז אולי תזכירי לי איך הולך השיר הזה על מונטיפיורי- " אוי. הנה זה מתחיל. - "אני אף פעם לא מצליח להזכר, נו, רגע רגע, אה, 'לו הייתי רוטשילד יבדיבידידם יבדיבידיבם'–" שלמה פוצח בשיר, מתמוגג, מזוית העין אני מבחינה בשתי אחיות מחניקות צחקוק. - "שלמה, זה על רוטשילד, לא על מונטיפיורי , אתה שוב מתבלבל" אני ממלמלת. - "נכון, נכון, נו, אז איך הולך השיר על מונטיפיורי?" לא. אני לא מתכוונת לעזור לו. כל פעם הוא נותן את אותו קטע. עוד שניה הוא יתחיל לספר לי על המרפאה בעיסוק- - "מונטי, סיפרתי לך שעבדה כאן איזה מרפאה בעיסוק בשם רוטשילד?" כן, מיליון פעם לפחות. - "לא הצלחתי לזכור אף פעם מה השם שלה, רק שקראו לה רוטשילד, היא גם היתה דתיה, בדיוק כמוך". יופי לה, בטח היא התחתנה עם איזה רופא שהיא תפסה לעצמה, ועכשיו הם בטח חיים באושר ובעושר עם שלושת ילדיהם, בזמן שהוא עושה את ההתמחות שלו בנוירוכירורגיה. (עוד רגע זה ימשיך - ג.ד)

 

[לורוצה]

עבר רגע:

למזלי, המושיע בדמותו של ד"ר גרנובסקי, הגיע לחלץ אותי מהמחזמר שנאלצתי להשתתף בו בפעם המי יודע כמה. "מונטי, אני רוצה להכיר לך את הפציינטית שלך", גרנובסקי ניגש ישר לעניין, ומלווה אותי לעבר אחת המיטות בחדר. "תכירי, זו אנה" מחווה לעברה בידו ופוצח בשטף - "בת 32, הגיעה אלינו לפני חודש במצב של חוסר הכרה. סי.טי. מוח תקין, אין שברים, שללנו נושא של תקיפה מינית, סמים ואלכוהול. מצאו אותה על המדרכה באמצע הטיילת. לקח לנו שבועיים לברר את זהותה. לפני יומיים פקחה עיניים, להערכתנו הראייה תקינה. היום בפעם הראשונה הוצאנו זונדה. אין תנועה אקטיבית של ארבע גפיים, טונוס שרירים מוגבר, לא מדברת ולא ברור לנו עד כמה מבינה". ציפצוף חד וממושך קוטע את דיבורו, גרנובסקי נאנח, ומושיט יד לעבר חגורתו, שולף במשיכה את הביפר, מציץ בו ומפטיר "נראה לי שזה הכל, אני חייב לרדת למיון. מכאן היא שלך, תנסי להפיק ממנה כל מה שאת יכולה" וממהר לעבר היציאה, מותיר אותי עומדת ליד המיטה הרחבה. לוקחת שאיפה עמוקה של אויר, זהו צריך להתחיל. מתקרבת למיטה, ומתבוננת בדמות השוכבת בתוכה. ווי, כמה שהיא רזה. פנים יפות מסותתות, השיער הדק נגזז צמוד לקרקפתה, מבליט את תווי הפנים העדינים עם העיניים הבהירות הקבועות בהן. שוכבת במיטה, זרועותיה כפופות, נראית כמתגוננת. אני נזכרת בסרט "דבר אליה" שראיתי ביום רביעי האחרון עם גיסתי ("אח שלך לא מוכן לראות סרט שמוגדר 'איטי ויפהפה'"). בסרט הגיבורה פוקחת עיניים וחוזרת אט-אט לחיים. אז מה, החיים הם סרט? אני מוציאה מהכיס זוג כפפות ומשקיעה תשומת לב מדוקדקת במתיחתן על ידי, כמו מנסה להרוויח עוד דקה-שתיים של ריחוק, לפני המפגש הבלתי אמצעי שלפנינו. "אנה" אני פונה אליה ומניחה את ידי על זרועה שמונחת על גבי הסדין, אנה מפנה באיטיות את ראשה, קובעת בי את עיניה. "שלום אנה, אני הדס". אין תגובה. "אני פיזיותרפיסטית, באתי לעשות איתך קצת תרגילים". אין תגובה. אולי היא לא מבינה עברית? "מיניה זאבוט הדס, יה פיזיותרפפט. יה חצ'ו דזילט ברז'ניניה". אין שינוי. נו, ידעתי שהרוסית שלי לא משהו. אני מנסה להרים את זרועה הדקה, עיני נודדות לעבר פניה, אין שינוי בהבעתה. "אנה, בואי ניישר את היד, תעזרי לי" אני אומרת, ספק אליה ספק לעצמי. מנסה ליישר את המרפק, נדרשת לכוח רב, ממש מתאמצת, ואז מתעוותות הפנים היפות ויללה חדה וגבוהה פורצת מפיה. אני מרפה מעט מן המתיחה ורוכנת לעברה במהירות: "כואב לך? איפה כואב, תראי לי. בכתף? במרפק? אני יודעת שזה כואב, אבל אני חייבת קצת למתוח אותך אחרת יהיו לך קונטרקטורות, תעזרי לי אנה, תשחררי את היד, תשחררי, זה יכאב פחות אם תעזרי לי" . דומה שזרם המילים נועד להקהות במשהו את הכאב אצלי. את תגובתה של אנה אני חשה על-ידי התקשחות הזרוע הנתונה בידי. או, זה הולך להיות סיפור הרבה יותר מורכב ממה שנראה בתחילה. נו, כנראה שאלמודובר ימשיך לעשות סרטים על גיבורות יפהפיות, שחוזרות להן מארץ דימדומי-ההכרה באלגנטיות כובשת, ואני אשאר עם אנה. איך, איך תמיד אני נופלת על כל המקרים הבלתי-אפשריים האלה?! תחושת חוסר האונים מזדחלת אט-אט, ומתיישבת עם משקלה הסגולי הכה-גבוה אצלי בלב. ___________________________________________________________ טוב, כרגע עוד אין חלק ב', כשיהיה אעתיקו לכאן בעז"ה.

 

[טובי אור נטובי]

בינתיים יפה מאד

ושוב, תודה רבה

 

[לורוצה]

ובינתיים, עד שאמצא משו, כמה קטעים

במידה ולא הגיע לאוזניך, פרץ משבר חדש! גילו ששיער הפאות המגיע מהודו יש בו חשש עבודה זרה (חיפשתי, אבל לא מצאתי בשומקום הסבר למה בדיוק הבעיה. בעיקרון כנראה שהשיער ניתן לכהני הדת של הבודהא כעין קורבן והם מוכרים אותו כדי לקיים את המקדשים). נכון לעכשיו השמועות נעות בין "כנראה יהיה אסור להשתמש" עד ל"לשרוף את כולם!" (כמובן שיש עוד שלל חומרות כמו "כל מי שמכר כזו פיאה והרוויח ממנה צריך לשרוף את כל מה שקנה בכסף הזה" או משו כזה). אגב, מכירה של פיאה כזו הוא משו כמו 1000$. בכל מקרה, תפסתי טרמפ עם איזה אדם חרדי שקיבל כל כמה זמן בדיחות בנושא בSMS. * שערוריה בגאולה! בריסקר שרף את אישתו כ"בסיס לדבר האסור". * הרבנים (ר'ש'שיב'ס - כמו שהוא אמר את זה) אסרו לרקוד לפני כלות בחתונת שלא לגרום הנאה לעובדי עבודה זרה. (ואחרון בעל ציניות פנימית) * קונספירציה! כל סיפור כשרותן של הפיאות הינו המצאה של חברות הפלאפון ע"מ להעלות את כמות הSMSים בחברה החרדית!

 

[לורוצה]

עוד משו

הגעתי אליו מתגובה של החתלתולץ הוא חביב שכזה, אבל אל תטפח ציפיות. (אגב, לדעתי המצב בצורה קצת דליל...) "קורבן עולה" / אלכס הוא צועד, חזהו זקוף, אל עבר הכניסה לשדה התעופה, מדי הטייס שלו מגוהצים למשעי, אך הקצוות הבלויים מסגירים את השנים הרבות שעברו עליהם. כובעו מונח בזוית מושלמת על ראשו, פניו מקרינות קור רוח של טייס ותיק וזקנו המטופח מוסיף להן נופך רשמי. רק עיניו הכחולות, הבורקות בציפייה, ואגלי הזיעה הקטנטנים המנצנצים על מצחו, מסגירים את התרגשותו. כשהוא פוסע, צעדיו ארוכים ובוטחים, ורק כשהוא מגיע למדרגות המובילות לכניסה, הוא אינו מצליח להתאפק ועולה אותן בדילוגים של שתיים בכל פעם. כשהוא מגיע לכניסה, הוא מוריד את כובעו ומצדיע לשומרים, במנהג ישן. הם מחליפים ביניהם חיוך, וכשהוא מכחכח בגרונו הם מייד מסתירים אותו ומצדיעים לו בחזרה בשעשוע. האור בנורה מעל הפתח מתחלף לירוק, ודלת הזכוכית נפתחת. הוא עובר בפתח במהירות של אדם שזו אינה הפעם הראשונה שלו במקום. הוא נכנס לאולם הקבלה. כשהוא עובר ליד הפקידות הן מנופפות לו לשלום והוא מחזיר להן בהפרחת נשיקה לאוויר. הפקידות כולן מחייכות כאילו הנשיקה היתה מכוונת לכל אחת ואחת מהן, אך הוא התכוון אל פקידה מיוחדת אחת. בתו, שלה הוא אסיר תודה לנצח על כך שסידרה לו את העבודה כאן. הוא ממשיך ללכת, ונעצר ליד אחד מקבצני שדה התעופה. הקבצן מחייך אליו, והם מתחבקים כחברים ותיקים. "מה שלומך רפי?" הוא שואל את הקבצן במבטא זר. "לא רע. לא רע בכלל" עונה הקבצן ומחייך. "עוד לילה ארוך לפניך?" הוא שואל בנימה טכנית קצת, כמעט משנן. "כן. טיסה ---" הוא מחפש את המילים "בין יבשתית, כמו שאתם אומרים" הוא עונה. "לאן הפעם?" שואל הקבצן בסקרנות. הוא משתהה מעט "לאוקראינה" הוא עונה לבסוף ופניו קורנות "הפעם נעשה ביקור מולדת". הם נפרדים בחיבוק נוסף, וכשהוא ממשיך ללכת, הקבצן מפטיר אחריו "דרך צלחה" ומגחך. בסוף מסלולו הקבוע הוא עובר דרך אולם הנוסעים. כשהוא מתקרב לאחד הספסלים, הילד שיושב על הספסל מצביע עליו. "אמא! אמא!" שואל הילד ומושך בקצה שמלתה של אמו "זה טייס?" אמו מרימה את מבטה מהעיתון, ומסתכלת לכיוון שאליו הילד מצביע. "כן חמוד" היא עונה לו "הוא מוצא חן בעיניך?" היא שואלת וצוחקת. "כן! יום אחד אני אהיה בדיוק כמוהו. את תראי!" הוא מתקרב לילד, צובט את לחייו וממשיך לעבר דלת השירות שמובילה אל המסלולים. המאבטחים פותחים עבורו את הדלת ללא מילה, מתוך הרגל נושן החוזר על עצמו כבר שנים רבות. משב אוויר קר מקדם את פניו כשהוא יוצא החוצה אל חשכת הלילה. המאבטחים סוגרים מאחוריו את הדלת והוא נשאר שם לבד, רק הוא ושאון המטוסים הממריאים. הוא נושם נשימה עמוקה ומתיישב על כסא הפלסטיק. הכסא שנמצא שם רק בשבילו. הוא מתרווח על הכסא, שבמוחו אינו אלא מושב הטייס, ומבעד למסך דמעות הוא מסתכל במטוסים, נזכר, חולם. מטוס מתגלגל לאיטו על המסלול. הוא שם. ידיו על ההגאים, מכוון את מפלצת המתכת במיומנות, כמו מכונית צעצוע. בואינג ממריא ועולה אל האוויר. הוא מעלה את המצערת, מחלק הערות לטייס המשנה, מעלה את הגלגלים. לאחר מכן הוא פונה אל הנוסעים בתרגולת הקבועה. מציג את עצמו, מספר להם על המסלול המתוכנן ועל מזג האוויר בחוץ, בשפה צלולה וזורמת. שפתו שלו. מטוס של חברת 'אייר פראנס' יורד לקראת נחיתה. הוא ובתו במטוס הזה. מביטים בהתרגשות בקרקע הזרה. והוא שוקע עמוק יותר בזכרונות, שומע רק את משק כנפיהם של ציפורי הענק. מזהה את סוגם מרחוק, כמו צפר מיומן. מעט לפני הזריחה, הדלת שוב נפתחת וידו של מאבטח מנענעת קלות את כתפו. הוא קם בהכנעה ונכנס בחזרה לאולם הנוסעים, עושה את דרכו בצעדים קטנים של אדם זקן לכיוון היציאה משדה התעופה. הוא עולה על מונית ונוסע לדירתו הקטנה. בחדרו הוא פושט את מדי הטייס, מניח אותם בתוך קופסת קרטון ומכסה במכסה, שחס וחלילה לא יתכסו באבק. הוא מניח את הקופסא על השידה המתנדנדת, ומביט בתעודה הממוסגרת שתלויה מעל השידה. "אנדריי פיאסקוב" מכריזה הכתובת בגאון באותיות קיריליות, "טייס מוסמך". הוא נאנח ומנגב את עיניו, תולה את התעודה במקומה על הקיר, וממשיך לעמוד ולהביט בה. קורא את המילים שוב ושוב. לאחר דקה ארוכה, הוא מתנער ממחשבותיו, גוו מצטמרר מצינת הבוקר, ולובש את בגדי העבודה שלו. בדרכו החוצה הוא מתעכב שוב ליד התעודה, ומיישר אותה. הוא יוצא מדירתו, נזהר כרגיל לא להעיר את בתו שישנה לאחר משמרת הלילה. שחלילה לא תראה אותו כך, בגדי העבודה הבלויים תלויים ברישול על גופו, עיניו אדומות מחוסר שינה, וזיפים אפורים מכסים את לחייו הרפויות. למטה פוגש אותו חברו ואדים ליד המשאית, מברך אותו בשפת אמם, ומוסר לו את הכפפות העבות והמטונפות. הוא לובש אותן, וחברו דופק על דופן המשאית בסימן מוסכם עם הנהג. אנדריי נאחז בחבל הקצר, ועולה על המשאית מאחור, לצידו של ואדים.

 

[לורוצה]

ואחרון חביב לסיום

בהחלט חביב. קליל וחביב. חפציבה, מטריקס 2 / שלומי עמיצור חפציבה לאופר הייתה אשת חיל פיסלה בפירה מבוקר עד ליל בנתה מסחטות משומשום וריבה וחיבקה מפלצות צעירות בחיבה יום אחד אל חפציבה שדון התגלה ואמר לה בגיל ובהמון צהלה קומי לך חפציבה היפה בנשים פרי ורבי ביאור כדגים באושים ותען חפציבה באושר וגיל אמן סלה ועד, יצורונצ'יק מגעיל היצור נעלב, התחלחל ונפגע (חפציבה נבהלה מאותה הצגה) הוא הוציא ממעילו המרוט מין אקדח חפציבה העיפה מבט מדוכדך הוא צעק לה: "תשבי!" ודרך בזריזות האקדח השתעל והקרין נלוזות אחר כך היתה דומיה קצרצרה וחפציבה עמדה שם קפואה וקרה אף כדור לא פגע, אף כדור לא נגע השדון שם עמד, המום ונפגע "זה לא פייר"! הוא צעק, "אני אמרתי 'תשבי', בחיי אחותה של שכנתו של אבי, לו ישבת כי אז מתה היית זה מכבר"! הוא ניגב את מצחו ונראה ממורמר וחפציבה חייכה מין חיוך די זדוני "על טריניטי שמעת, יצור שדוני? אל המאטריקס יצאתי בשליחות חשאית להציל ברווזה, חזרזיר וסנאית ואתה לי הפרעת, יצור מטונף. לא אשאיר ממך קרן, קלשון או כנף". וחפציבה (או טריניטי) הפשילה מעיל ותחתיו התגלה קטול-או-מאטיק מבהיל היא אחזה בו היטב, כיווננה וירתה ועשתה מהשד המסכן חביתה הוסיפה עגבניה, בצל וגבינה ואכלה את הכל (עם חלה) תוך שניה. והיה לה טעים, כך אומרים בספרים. ומאז חפציבה אוכלת פגרים של שדים, מפלצות, חזירים וחיות ומזמן כבר שלא טעמה עוגיות. מוסר ההשכל לא ברור, חברים. אולי - שלא נחמד לאכול חזירים. או: סרטים משאירים משקעים חמורים. עיינו לסיכום בחידושי הרים. ______________________________________________ תגיד, אתה ראולי רוצה שאני אעתיק לך גם תגובות? ושירשורים מכיפה? :F וזהו. לילה טוב לי (וגם לך ולעוד כמה אנשים).

 

[טובי אור נטובי]

תשמע.. יהיה נחמד..

ותודה רבה על הסיפורים האלה, אתה בהחלט צודק.. די דליל שם..

 

[לורוצה]

עלודבר

אולי אדנית תצליח יותר ממני (ביקשתי ממנה סיוע והיא הסכימה ברוב טובה, אז תתנהג אליה יפה)

 

[טובי אור נטובי]

בינתיים זה די קל להתנהג אליה יפה..

היא פשוט לא כאן.

 

[לורוצה]

היא בטח עוד תבוא

נראה לי שהיא כללית לא פה באיזור.

 

[אדנית]

גם אדנית לא יכולה לחולל ניסים.

 

[טובי אור נטובי]

בטח שכן, היא סתם לורוצה..