לזה שהזכיר לי כמה אני אוהבת את הכתיבה..
השיעור שאינו נגמר, אולי כך אף פעם לא תשתייך רק לעבר.
השיעור שהתחיל, אחרי אינסוף שיעורים.. שרק עכשיו אני מבינה עד כמה אלה שלפניו היו משעממים.
כמה למדתי, כמה ראיתי, כתבתי, קראתי.. מעולם לא הייתי בשיעור כל כך ממכר. אחד כזה שלעולם לא רציתי שייגמר.
אבל הצלצול כבר הושמע, וכולם כבר יצאו.. רק אני נשארתי בתקווה שיחזרו..
ואולי לא, הרגשתי שרק אני שם, אני ואתה, במן שיעור משוגע שכזה, שיעור שנמשך כמעט שנה.
בדמיון שהתשוקה אליו לעולם לא משתנה.
מורה או תלמיד, אני כבר לא יודעת מי ולאיזה תפקיד.
פעם מזמן, כשהייתי קטנה, לא הייתה בידי הבחירה.. נכנסתי לכיתה ופגשתי אנשים מבלי הכוונה ברורה.
לא ביקשתי, לא ידעתי.. ואיתך? איתך בדיוק אותו הדבר, פשוט הופעת מולי.
ואם להיות כנה? שינית את עולמי. אבל היום זה קצת אחרת, היום זו אני שבוחרת. היום יש לי אפשרות להחליט, במי לאורך זמן אצטרך להביט.
וכאן אני שואלת את עצמי, אם להישאר ילדה או לעשות את השינוי? אם להיתקע אי שם מאחור או להמשיך אל סוג של גילוי.
וזה נכון, כבר בחרתי כמה פעמים אני מודה, אבל איפשהו שם "שכחתי" איזה חפץ בכיתה, לא הרגשתי מוכנה.
היום אני מבינה, מבינה ומחייכת שהגיע גם הזמן שלי ללכת.
הזמן שלי לקחת את כל מה שלמדתי ועוד כמה תרגילים לא פתורים ואולי לנסות לפתור אותם עם כמוך חדשים.
הזמן שלי לשחרר,
זה משהו שמעולם עם אף אחד לא עשיתי, העדפתי שיגמר ולא לחשוב שהלכתי, ואולי בכלל טעיתי.
נשארתי שם כי לא הרגשתי מוכנה להמשיך, אולי רק היום נופל לי האסימון שזה גם חלק מהתהליך.
לקחת, לתת וללכת.. להיפתח לעוד אפשרויות, הרי לא יכול להיות שמשהו שלא עובד לגמרי עוד יצמיח נפלאות.
יותר משאני בוחרת ללכת, אני בוחרת לשחרר.. החלטתי להעביר אותך לידי אדם אחר.
שתיתן עד קצה גבול היכולת, כי במקרה שלנו פספסנו את נקודת הקסם ומפה כבר קצת קשה להתקדם.
זה מצחיק לומר שבגרת אותי ולך עוד יש קצת זמן להתבגר,
מן סיפור פיטר פן, שהוא בפני עצמו די הזוי, מפתח תובנות לעתיד והוא בעצמו רוצה להישאר- הוא ללא שינוי.
אז הלוואי ואתה מחייך עכשיו, כי בעצם אתה מבין, ששמתי לב לדבר שמזמן בו היינו אמורים כבר להבחין.
כואב לי על דבר אחד, אני לא אשקר.. חשבתי שהקשר הזה, לשנינו היה ממכר. אבל בסוף הבנתי, אחרי שנה של לימודים, שיש מורה אחד ואלף תלמידים.
אתה היית לי אחד, ואני הייתי אחת מתוך רבים,
אבל זה בסדר, מסוג הדברים שאל מול הטוב אנחנו שוכחים.
מאחלת לך שתמצא את הדרך, שתמצא את הנתיב, אבל בבקשה אל תנסה אותי אל תוך חייך להשיב.
נכון שיש דברים שכשהיית ילד אהבת? היום אתה זוכר אותם, אבל הם כבר לא מרגשים, אני לא אמשיך את השורה, כי אתה כבר בטח תדע להשלים.
רק לפני שאסיים, אבקש דבר אחד, תן לי בעתיד לדעת שלא טעיתי כשראיתי בך כזה מיוחד, שאני יותר מכולם הצלחתי לראות, שיש בך הרבה יותר ממה שאתה מצליח להראות.
אני יודעת שלא הייתי באמת ההשראה לשירים, לקח לי זמן אבל הצלחתי להבין. אבל זה בדיוק מה שלמדתי ממך, לבחור ולקחת את הדברים הטובים, ועכשיו אני זו שלמדה- איך כמעט לסכם שנה שלמה בחרוזים.
השיעור שאינו נגמר, אולי כך אף פעם לא תשתייך רק לעבר.
השיעור שהתחיל, אחרי אינסוף שיעורים.. שרק עכשיו אני מבינה עד כמה אלה שלפניו היו משעממים.
כמה למדתי, כמה ראיתי, כתבתי, קראתי.. מעולם לא הייתי בשיעור כל כך ממכר. אחד כזה שלעולם לא רציתי שייגמר.
אבל הצלצול כבר הושמע, וכולם כבר יצאו.. רק אני נשארתי בתקווה שיחזרו..
ואולי לא, הרגשתי שרק אני שם, אני ואתה, במן שיעור משוגע שכזה, שיעור שנמשך כמעט שנה.
בדמיון שהתשוקה אליו לעולם לא משתנה.
מורה או תלמיד, אני כבר לא יודעת מי ולאיזה תפקיד.
פעם מזמן, כשהייתי קטנה, לא הייתה בידי הבחירה.. נכנסתי לכיתה ופגשתי אנשים מבלי הכוונה ברורה.
לא ביקשתי, לא ידעתי.. ואיתך? איתך בדיוק אותו הדבר, פשוט הופעת מולי.
ואם להיות כנה? שינית את עולמי. אבל היום זה קצת אחרת, היום זו אני שבוחרת. היום יש לי אפשרות להחליט, במי לאורך זמן אצטרך להביט.
וכאן אני שואלת את עצמי, אם להישאר ילדה או לעשות את השינוי? אם להיתקע אי שם מאחור או להמשיך אל סוג של גילוי.
וזה נכון, כבר בחרתי כמה פעמים אני מודה, אבל איפשהו שם "שכחתי" איזה חפץ בכיתה, לא הרגשתי מוכנה.
היום אני מבינה, מבינה ומחייכת שהגיע גם הזמן שלי ללכת.
הזמן שלי לקחת את כל מה שלמדתי ועוד כמה תרגילים לא פתורים ואולי לנסות לפתור אותם עם כמוך חדשים.
הזמן שלי לשחרר,
זה משהו שמעולם עם אף אחד לא עשיתי, העדפתי שיגמר ולא לחשוב שהלכתי, ואולי בכלל טעיתי.
נשארתי שם כי לא הרגשתי מוכנה להמשיך, אולי רק היום נופל לי האסימון שזה גם חלק מהתהליך.
לקחת, לתת וללכת.. להיפתח לעוד אפשרויות, הרי לא יכול להיות שמשהו שלא עובד לגמרי עוד יצמיח נפלאות.
יותר משאני בוחרת ללכת, אני בוחרת לשחרר.. החלטתי להעביר אותך לידי אדם אחר.
שתיתן עד קצה גבול היכולת, כי במקרה שלנו פספסנו את נקודת הקסם ומפה כבר קצת קשה להתקדם.
זה מצחיק לומר שבגרת אותי ולך עוד יש קצת זמן להתבגר,
מן סיפור פיטר פן, שהוא בפני עצמו די הזוי, מפתח תובנות לעתיד והוא בעצמו רוצה להישאר- הוא ללא שינוי.
אז הלוואי ואתה מחייך עכשיו, כי בעצם אתה מבין, ששמתי לב לדבר שמזמן בו היינו אמורים כבר להבחין.
כואב לי על דבר אחד, אני לא אשקר.. חשבתי שהקשר הזה, לשנינו היה ממכר. אבל בסוף הבנתי, אחרי שנה של לימודים, שיש מורה אחד ואלף תלמידים.
אתה היית לי אחד, ואני הייתי אחת מתוך רבים,
אבל זה בסדר, מסוג הדברים שאל מול הטוב אנחנו שוכחים.
מאחלת לך שתמצא את הדרך, שתמצא את הנתיב, אבל בבקשה אל תנסה אותי אל תוך חייך להשיב.
נכון שיש דברים שכשהיית ילד אהבת? היום אתה זוכר אותם, אבל הם כבר לא מרגשים, אני לא אמשיך את השורה, כי אתה כבר בטח תדע להשלים.
רק לפני שאסיים, אבקש דבר אחד, תן לי בעתיד לדעת שלא טעיתי כשראיתי בך כזה מיוחד, שאני יותר מכולם הצלחתי לראות, שיש בך הרבה יותר ממה שאתה מצליח להראות.
אני יודעת שלא הייתי באמת ההשראה לשירים, לקח לי זמן אבל הצלחתי להבין. אבל זה בדיוק מה שלמדתי ממך, לבחור ולקחת את הדברים הטובים, ועכשיו אני זו שלמדה- איך כמעט לסכם שנה שלמה בחרוזים.
