לזה שהייתי שלו אבל לא הייתי
אני יודעת שאתה לא תיקרא את המכתב. אני יודעת שאתה עסוק מכדי להתעסק בכאלה דברים. בכל זאת הרגשתי צורך לכתוב את המכתב. אולי חשבתי שזה יקל עלי לשכוח אותך. בנתיים אני מגלה שטעיתי. הכרנו לפני 10 חודשים במסגרת העבודה ומיד שלחת לי רמזים שהיו ברורים מאוד. אני לא התייחסתי כי הייתי "מאוהבת" (כך לפחות חשבתי) במישהו אחר שלט אהב אותי. מה גם שאני רגילה לקבל כאלה הערות מבחורים ובד"כ אני לא מתייחסת. חשבתי שזה נגמר כאן, אבל לא. לאט לאט התקרבנו והתחלנו לדבר בטלפון. חלק גדול מזה היה ביוזמתי. ידעתי שזה קשר בעייתי מכיוון שאתה גדול ממני ב-8 שנים וההורים שלי לא היו מקבלים את זה ולא משנה מה היה קורה. אמרתי לך שיש לי בעייה עם הגיל אבל בעצם אמרתי את זה כי ידעתי שזה מה שמצפים ממני להגיד. הרי אף פעם לא היה לי מספיק אומץ לעמוד על שלי בפני הסובבים אותי. למרות שאמרתי לך "לא", לא הפסקתי את הקשר, פשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי. תפסתי את עצמי מתאהבת בך ומתגעגעת אליך כשאתה לא איתי. דיברנו וצחקנו בטלפון ושאלת אותי אם אני מתגעגעת. ידעתי שאסור לי לומר לך "כן" אך גם לא יכולתי להגיד לך "לא" כי אז הייתי שורפת את כל הגשרים. בהתחלה לא הייתי בטוחה לגבי מידת הרצינות שלך בנוגע אלי, כי אתה טיפוס שאוהב להתבדח, אבל אח"כ קלטתי שאם אתה כ"כ מתאמץ ובא אלי אפילו כשיש לך עוד מליון דברים דחופים לעשות, כנראה שיש פה משהו מעבר למשחק. אולי אני טועה, אני לא יודעת. ביקשת כל הזמן שניפגש ואני כ"כ רציתי שניפגש אבל ידעתי שאני לא יכולה כי הורי ישאלו אותי לאן אני יוצאת. הם לא שואלים כדי לחקור או כי הם לא סומכים עלי, אלא סתם מתוך איכפתיות, אלא שהאכפתיות שלהם לפעמים מוגזמת ואני מרגישה כאילו הם יושבים לי על הורידים. ומצד שני, אני לא מסוגלת לשקר להורי בקשר לאן שאני הולכת, ובכלל מה הטעם בקשר אם הוא קשר בסודי סודות. אם אני אוהבת, אני רוצה שכל העולם ידע. ועכשיו נסעת לשבועיים ואני צריכה להחליט מה לעשות. אני ואתה יודעים שההחלטה בידי. עברנו על זה אולי מליון פעמים. בהתחלה חשבתי להסכים להפגש איתך אחרי שתחזור, לספר להורי ואם אני רואה שהשיחה גולשת לפסים שאין מהם חזרה, אז לסגת. אבל אז חשבתי והבנתי שלא משנה מה אני אומר, כבר לא תיהיה חזרה. והאמת היא שאני לא יודעת אם זה שווה את זה. אז זהו, החלטתי לנתק את הקשר ביננו, אם אפשר לקרוא לזה כך. החלטתי על זה כבר אתמול, אבל לא רציתי לעשות לך את זה לפני שאתה נוסע, אם כי אני לא ממש בטוחה עד כמה זה משנה לך. כנראה שלא הייתי מספיק שלמה עם עצמי אתמול, או בכלל. הרי כבר מליון פעמים אמרתי לך לבוא אלי כדי לנתק את הקשר, אבל כשראיתי אותך לא הייתי מסוגלת ורק חיזקתי את הקשר יותר. אני לא יודעת מה ארגיש מחר. קרוב לוודאי שאשנה את דעתי, אולי אפילו מליון פעמים. אין לי מושג מה הדבר הנכון לעשות. כל אחד נותן עצה שונה: חלק אומרים לנתק את הקשר, וחלק אומרים ללכת בעקבות הלב. הבעייה היא שחא ברור לי מה הלב אומר. האם יכול להיות שאני כ"כ רוצה אותו רק בגלל שאני לא יכולה להיות איתו, רק בגלל שאני עושה דווקא להורי? האם יכול להיות שכשכבר אוכל להיות איתו כבר לא ארצה בזאת? תגובות יתקבלו בברכה (מקווה שהצלחתם לעמוד בקצב)
אני יודעת שאתה לא תיקרא את המכתב. אני יודעת שאתה עסוק מכדי להתעסק בכאלה דברים. בכל זאת הרגשתי צורך לכתוב את המכתב. אולי חשבתי שזה יקל עלי לשכוח אותך. בנתיים אני מגלה שטעיתי. הכרנו לפני 10 חודשים במסגרת העבודה ומיד שלחת לי רמזים שהיו ברורים מאוד. אני לא התייחסתי כי הייתי "מאוהבת" (כך לפחות חשבתי) במישהו אחר שלט אהב אותי. מה גם שאני רגילה לקבל כאלה הערות מבחורים ובד"כ אני לא מתייחסת. חשבתי שזה נגמר כאן, אבל לא. לאט לאט התקרבנו והתחלנו לדבר בטלפון. חלק גדול מזה היה ביוזמתי. ידעתי שזה קשר בעייתי מכיוון שאתה גדול ממני ב-8 שנים וההורים שלי לא היו מקבלים את זה ולא משנה מה היה קורה. אמרתי לך שיש לי בעייה עם הגיל אבל בעצם אמרתי את זה כי ידעתי שזה מה שמצפים ממני להגיד. הרי אף פעם לא היה לי מספיק אומץ לעמוד על שלי בפני הסובבים אותי. למרות שאמרתי לך "לא", לא הפסקתי את הקשר, פשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי. תפסתי את עצמי מתאהבת בך ומתגעגעת אליך כשאתה לא איתי. דיברנו וצחקנו בטלפון ושאלת אותי אם אני מתגעגעת. ידעתי שאסור לי לומר לך "כן" אך גם לא יכולתי להגיד לך "לא" כי אז הייתי שורפת את כל הגשרים. בהתחלה לא הייתי בטוחה לגבי מידת הרצינות שלך בנוגע אלי, כי אתה טיפוס שאוהב להתבדח, אבל אח"כ קלטתי שאם אתה כ"כ מתאמץ ובא אלי אפילו כשיש לך עוד מליון דברים דחופים לעשות, כנראה שיש פה משהו מעבר למשחק. אולי אני טועה, אני לא יודעת. ביקשת כל הזמן שניפגש ואני כ"כ רציתי שניפגש אבל ידעתי שאני לא יכולה כי הורי ישאלו אותי לאן אני יוצאת. הם לא שואלים כדי לחקור או כי הם לא סומכים עלי, אלא סתם מתוך איכפתיות, אלא שהאכפתיות שלהם לפעמים מוגזמת ואני מרגישה כאילו הם יושבים לי על הורידים. ומצד שני, אני לא מסוגלת לשקר להורי בקשר לאן שאני הולכת, ובכלל מה הטעם בקשר אם הוא קשר בסודי סודות. אם אני אוהבת, אני רוצה שכל העולם ידע. ועכשיו נסעת לשבועיים ואני צריכה להחליט מה לעשות. אני ואתה יודעים שההחלטה בידי. עברנו על זה אולי מליון פעמים. בהתחלה חשבתי להסכים להפגש איתך אחרי שתחזור, לספר להורי ואם אני רואה שהשיחה גולשת לפסים שאין מהם חזרה, אז לסגת. אבל אז חשבתי והבנתי שלא משנה מה אני אומר, כבר לא תיהיה חזרה. והאמת היא שאני לא יודעת אם זה שווה את זה. אז זהו, החלטתי לנתק את הקשר ביננו, אם אפשר לקרוא לזה כך. החלטתי על זה כבר אתמול, אבל לא רציתי לעשות לך את זה לפני שאתה נוסע, אם כי אני לא ממש בטוחה עד כמה זה משנה לך. כנראה שלא הייתי מספיק שלמה עם עצמי אתמול, או בכלל. הרי כבר מליון פעמים אמרתי לך לבוא אלי כדי לנתק את הקשר, אבל כשראיתי אותך לא הייתי מסוגלת ורק חיזקתי את הקשר יותר. אני לא יודעת מה ארגיש מחר. קרוב לוודאי שאשנה את דעתי, אולי אפילו מליון פעמים. אין לי מושג מה הדבר הנכון לעשות. כל אחד נותן עצה שונה: חלק אומרים לנתק את הקשר, וחלק אומרים ללכת בעקבות הלב. הבעייה היא שחא ברור לי מה הלב אומר. האם יכול להיות שאני כ"כ רוצה אותו רק בגלל שאני לא יכולה להיות איתו, רק בגלל שאני עושה דווקא להורי? האם יכול להיות שכשכבר אוכל להיות איתו כבר לא ארצה בזאת? תגובות יתקבלו בברכה (מקווה שהצלחתם לעמוד בקצב)