לזכור בעצמך
הסיפור הראשון שלי לשיפוטכם. צף בתוך שמנים ריחניים, חש דביר את האורות שוטפים תחת אצבעותיו. ניצוצות נדלקים וכבים, או מותירים שובל סלילוני. בתנועה קלה של ראשו הסיט את תשומת ליבו לצביר אורות מסתחרר. הוא הושיט את ידו אליו, רומז לו. הצביר הלך וגדל. פרטים החלו להתגלות בתוכו. גולות צבעוניות וכדורי אש. דביר הצביע על אחד מהם. גולה בצבעי ערפל סגול וורוד. היא גדלה על ידו עד שהגיעה לגודל ראש אדם. דביר מתח את אצבעותיו. התיאום היה חייב להיות מושלם. הוא חיכה בסבלנות עד שהאות דגדג בצלעותיו ואז התרכז במטרה. אצבעו חדרה מבעד לערפל עד שנגעה בנקודה שחורה. הוא חש את הדקירה. ה'אוריון' נחתה. עתה נותר רק לחכות. אם יאות נור לבוא ואם לא, אין לו כל שליטה כאן. הזמן תקתק במוחו, נחתך לרגעים קצובים, מונוטוניים, מסונכנים לחלוטין עם זמן הספינה. לראשונה מזה זמן רב חש חוסר נוחות מכך. הוא החליט למתוח אותו קצת, והרגעים הפכו נינוחים יותר. הוא ניסה שלא לחשוב על הראשית, אבל ככל שניסה, כך חדרו הזיכרונות יותר מבעד למסך. הזכרון החד שלו, מתוגבר בכח הספינה, לא אפשר לו להתחמק. המראות הראשונים אפפו אותו ועצמת הרגשות גרמה לו להשתנק. הוא עיבה את המסך והרגשות שככו. עתה יכול היה להתבונן בהם. האור הראשון עת הגיחו מן הרחם, הפנים המחייכות שהביטו בו, והאימה כשהביטו באחר. הצווחה החנוקה. החיבוק, מגע הפיטמה ומתק החלב השופע. תחושת הדשא מתחת לברכיים השרוטות במשחק כדורגל. הריח המשכר של הבושם שלה. תחושת הריח עצרה את שטף הזכרונות בפתאומיות. הוא חש את בטנו מתכווצת. זכרונות ריח היו הגרועים ביותר. נור מאחר. אם יבוא בכלל. דביר מצא את עצמו מתנועע בחוסר סבלנות. הוא גיחך לעצמו על חולשה זו, תזכורת לאנושיות. הגיחוך היה תוצאה של עבודה קשה. שנים כה רבות של פסיכותרפיה עם מחשב הספינה. שנים שכל התקדמות נמדדה בסיוטי חלומות, כל תובנה גרמה לכאב להתעצם. בכל זאת, לא ויתר. דביר ידע שהכניעה תוביל אותו לאדישות שסופה התאבנות ומוות. כניעה היא הדבר היחיד שיכול להרוג אותו. הספינה הגנה על גופו, מחשב הספינה על מוחו, אך רק הוא יכול היה להגן על נשמתו. אש וגופרית, אש וגופרית, הריחות האיומים, ריחות של דמיון. רק הגהנום היה מקום מתאים למפלצות. הוא זכר את קולה של אימו. את הצווחה. את הנפילה שנבלמה במזרון הרך. אם נור לא יבוא הוא...... מה? הוא לא ידע. חוסר הידיעה היה מוזר ומענג. עכשיו לא היה לו דבר לעשות חוץ מלזכור. הזכרונות באו בצרורות, חלקם חולפים במהרה, חלקם נשארים מעט, חיים שלמים פרוטים לרגעים ורגשות. חיים של מעש, של לימודים, אהבות, כאב. חיים גנובים. והפעם הראשונה, כשהבין. כשהספינה גרמה לו להבין. שכל העושר הזה אינו שלו. להיות מפלצת. לדעת שאמא שלך נמלאה בעתה ובחילה כשראתה אותך, עד כדי כך, שהפילה אותך מידיה. לגעת שכל זכרון מרגע זה, כל רגש, כל חוויה, שייכים למישהו אחר. זכרונות שחלחלו דרך התפר הדק שבין אחים תאומים. לרצות עכשיו, שחייך יתחילו. סוף סוף, לזכור בעצמך.
הסיפור הראשון שלי לשיפוטכם. צף בתוך שמנים ריחניים, חש דביר את האורות שוטפים תחת אצבעותיו. ניצוצות נדלקים וכבים, או מותירים שובל סלילוני. בתנועה קלה של ראשו הסיט את תשומת ליבו לצביר אורות מסתחרר. הוא הושיט את ידו אליו, רומז לו. הצביר הלך וגדל. פרטים החלו להתגלות בתוכו. גולות צבעוניות וכדורי אש. דביר הצביע על אחד מהם. גולה בצבעי ערפל סגול וורוד. היא גדלה על ידו עד שהגיעה לגודל ראש אדם. דביר מתח את אצבעותיו. התיאום היה חייב להיות מושלם. הוא חיכה בסבלנות עד שהאות דגדג בצלעותיו ואז התרכז במטרה. אצבעו חדרה מבעד לערפל עד שנגעה בנקודה שחורה. הוא חש את הדקירה. ה'אוריון' נחתה. עתה נותר רק לחכות. אם יאות נור לבוא ואם לא, אין לו כל שליטה כאן. הזמן תקתק במוחו, נחתך לרגעים קצובים, מונוטוניים, מסונכנים לחלוטין עם זמן הספינה. לראשונה מזה זמן רב חש חוסר נוחות מכך. הוא החליט למתוח אותו קצת, והרגעים הפכו נינוחים יותר. הוא ניסה שלא לחשוב על הראשית, אבל ככל שניסה, כך חדרו הזיכרונות יותר מבעד למסך. הזכרון החד שלו, מתוגבר בכח הספינה, לא אפשר לו להתחמק. המראות הראשונים אפפו אותו ועצמת הרגשות גרמה לו להשתנק. הוא עיבה את המסך והרגשות שככו. עתה יכול היה להתבונן בהם. האור הראשון עת הגיחו מן הרחם, הפנים המחייכות שהביטו בו, והאימה כשהביטו באחר. הצווחה החנוקה. החיבוק, מגע הפיטמה ומתק החלב השופע. תחושת הדשא מתחת לברכיים השרוטות במשחק כדורגל. הריח המשכר של הבושם שלה. תחושת הריח עצרה את שטף הזכרונות בפתאומיות. הוא חש את בטנו מתכווצת. זכרונות ריח היו הגרועים ביותר. נור מאחר. אם יבוא בכלל. דביר מצא את עצמו מתנועע בחוסר סבלנות. הוא גיחך לעצמו על חולשה זו, תזכורת לאנושיות. הגיחוך היה תוצאה של עבודה קשה. שנים כה רבות של פסיכותרפיה עם מחשב הספינה. שנים שכל התקדמות נמדדה בסיוטי חלומות, כל תובנה גרמה לכאב להתעצם. בכל זאת, לא ויתר. דביר ידע שהכניעה תוביל אותו לאדישות שסופה התאבנות ומוות. כניעה היא הדבר היחיד שיכול להרוג אותו. הספינה הגנה על גופו, מחשב הספינה על מוחו, אך רק הוא יכול היה להגן על נשמתו. אש וגופרית, אש וגופרית, הריחות האיומים, ריחות של דמיון. רק הגהנום היה מקום מתאים למפלצות. הוא זכר את קולה של אימו. את הצווחה. את הנפילה שנבלמה במזרון הרך. אם נור לא יבוא הוא...... מה? הוא לא ידע. חוסר הידיעה היה מוזר ומענג. עכשיו לא היה לו דבר לעשות חוץ מלזכור. הזכרונות באו בצרורות, חלקם חולפים במהרה, חלקם נשארים מעט, חיים שלמים פרוטים לרגעים ורגשות. חיים של מעש, של לימודים, אהבות, כאב. חיים גנובים. והפעם הראשונה, כשהבין. כשהספינה גרמה לו להבין. שכל העושר הזה אינו שלו. להיות מפלצת. לדעת שאמא שלך נמלאה בעתה ובחילה כשראתה אותך, עד כדי כך, שהפילה אותך מידיה. לגעת שכל זכרון מרגע זה, כל רגש, כל חוויה, שייכים למישהו אחר. זכרונות שחלחלו דרך התפר הדק שבין אחים תאומים. לרצות עכשיו, שחייך יתחילו. סוף סוף, לזכור בעצמך.
