לזכרה של מיכל סתוי ז"ל
קשה לי לראות את צירוף המילים ז"ל ליד שמה, זה פשוט לא נתפס... מיכל נפטרה ב13.2.03 בשעה 1 בלילה, בתל השומר. בת 23 וחצי. אחרי שנה וחודשיים של מאבק במחלה הנוראית מכל-לוקמיה, שבמהלכם היא הייתה פשוט מדהימה, כרגיל. מעולם לא פגשתי אדם חזק כמוה, תמיד אנרגטית ושמחה, והרופאים היו בהלם ממנה , הם מעולם לא פגשו אדם שמגיב לטיפולים בכזה חוזק. בעצם, עד החודש האחרון לחייה לא ראיתי אותה ממש כחולת סרטן. מוות מעולם לא בא בחשבון. לא למיכל שלנו. מיכל, שמיצתה כל שניה מהחיים, מעולם לא נחה לרגע. בכל הזדמנות רצתה לצאת ולבלות, לרגע לא נשארה בבית. הייתה חצי שנה בניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד, עשתה באנג'י, לא נכנעה והוציאה רשיון הניגה אחרי 14(!) טסטים. אבל במאבק האחרון היא נכשלה. איך אפשר להבין שמיכל- שגם ברגעים הקשים תמיד דאגה להראות טוב, ורק בחודש האחרון נתנה לי לראות אותה בלי פאה,ושמרה על הכבוד שלה-איננה... אני כ"כ כ"כ מתגעגעת אליה! ההלוויה נערכה אתמול בצהריים, ומעולם לא ראיתי הלוויה כה גדולה. לא יאמן כמה חברים היו לה, כמה אנשים אהבו אותה. הצילחה להכנס ללב של כולם, בכל מקום בו עברה, כמו במגע קסם, אנשים התאהבו בה. אני לא מצליחה להבין את זה שהיא איננה. היא שכנה שלי, באותה קומה, ואני לא מסוגלת לצאת מהבית לראות את מודעות האבל, הנושאות את שמה. לא מסוגלת ללכת לשבעה. אני מסתכלת על הדלת אצלי בבית, וכאילו מחכה שמיכל תדפוק על הדלת ותכנס, והכל יהיה כרגיל. הלוואי שהייתי מסוגלת להעביר קמצוץ מהאהבה שלי אליה, ושאנשים יבינו איזה אדם מדהים היא הייתה. אבל בשביל זה היה צריך להכיר אותה... יהיה זכרה ברוך.
קשה לי לראות את צירוף המילים ז"ל ליד שמה, זה פשוט לא נתפס... מיכל נפטרה ב13.2.03 בשעה 1 בלילה, בתל השומר. בת 23 וחצי. אחרי שנה וחודשיים של מאבק במחלה הנוראית מכל-לוקמיה, שבמהלכם היא הייתה פשוט מדהימה, כרגיל. מעולם לא פגשתי אדם חזק כמוה, תמיד אנרגטית ושמחה, והרופאים היו בהלם ממנה , הם מעולם לא פגשו אדם שמגיב לטיפולים בכזה חוזק. בעצם, עד החודש האחרון לחייה לא ראיתי אותה ממש כחולת סרטן. מוות מעולם לא בא בחשבון. לא למיכל שלנו. מיכל, שמיצתה כל שניה מהחיים, מעולם לא נחה לרגע. בכל הזדמנות רצתה לצאת ולבלות, לרגע לא נשארה בבית. הייתה חצי שנה בניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד, עשתה באנג'י, לא נכנעה והוציאה רשיון הניגה אחרי 14(!) טסטים. אבל במאבק האחרון היא נכשלה. איך אפשר להבין שמיכל- שגם ברגעים הקשים תמיד דאגה להראות טוב, ורק בחודש האחרון נתנה לי לראות אותה בלי פאה,ושמרה על הכבוד שלה-איננה... אני כ"כ כ"כ מתגעגעת אליה! ההלוויה נערכה אתמול בצהריים, ומעולם לא ראיתי הלוויה כה גדולה. לא יאמן כמה חברים היו לה, כמה אנשים אהבו אותה. הצילחה להכנס ללב של כולם, בכל מקום בו עברה, כמו במגע קסם, אנשים התאהבו בה. אני לא מצליחה להבין את זה שהיא איננה. היא שכנה שלי, באותה קומה, ואני לא מסוגלת לצאת מהבית לראות את מודעות האבל, הנושאות את שמה. לא מסוגלת ללכת לשבעה. אני מסתכלת על הדלת אצלי בבית, וכאילו מחכה שמיכל תדפוק על הדלת ותכנס, והכל יהיה כרגיל. הלוואי שהייתי מסוגלת להעביר קמצוץ מהאהבה שלי אליה, ושאנשים יבינו איזה אדם מדהים היא הייתה. אבל בשביל זה היה צריך להכיר אותה... יהיה זכרה ברוך.