לזכרך....
מיכל, בתקופה כל כך קרובה ליום השנה אני תמיד מרגישה יותר ריקה מבפנים...לא מאמינה שיום השנה הזה הוא יהיה ה3 כבר... 3 שנים??? זה המון!!! לבחורה בת 18 3 שנים זה חלק ניכר מחייה...במיוחד אם אלה שלושת השנים הדי מכריעות בתקופת הנעורים - 3 שנות התיכון... את כבר לא נשארת לראות איך אני שורדת את תקופת הבגרויות בין כאב ובכי ומריטת עצבים...וכל דבר קטם מזכיר אותך... ואם הכל הצלחתי - קיבלתי עכשיו את התוצאות של הבגרויות ובהחלט זה היה שווה את המאמץ...אני חושבת שאת היית גאה בי... גם לכל ההכנות לצבא...את כל המיונים...העצות שתמיד חיכתי לקבל ממך לקראת הצבא...לא היית פה בישביל זה...וחבל לי... אני יודעת שהיית גאה לראות לאן הגעתי היום... עוד חודש וחצי הגיוס... ושלא תביני אותי לא נכון...אני לא כועסת עליך שלא היית איתי כל התקופה הזאת...אני כועסת עליו! הוא לקח לך את החיים... רק בזמן האחרון אני מבינה עד כמה החיים הם מתנה... רק בזמן האחרון אני מבינה לא לקחת הכל כמובן מאליו...כי זה לא מובן מאליו... אני רוצה להקדיש לך את מה שאמא שלך הקריאה ביום ה30 לאחר שנלקחת מאיתנו...ושוב רוצה להקדיש לך את זה בהמון אהבה וכבוד והכי הרבה געגוע גדול מאוד... ולכן, חברי לפורום - אני יודעת שקצת קשה להבין את הקטע הזה כי הוא נראה כל כך לא אפשרי...אבל אם אמא של מיכל האמינה בקטע הזה ובמיוחד בתקופה הכי קשה בחייה - ממש אחרי שלקחו את ביתה...אז אני מאמינה שאחרי שתקראו את זה כמה פעמים תבינו עד כמה הקטע הזה נכון... ************************************************************** לצד הכאב והחלל הרבה, לצד האמון שבלכתך לבי לא גאוה לנוכח העוצמה המדהימה, למשמע אותם אנשים רבים שנהנו מאישיותך, מרגישותך לזולת וכל זאת בתקופה כל כך קצרה, ובדרכך הצנועה והשקטה. אני רוצה ביחד איתך, מיכל, לשאת תפילה, יותר נכון חלק מתפילה שכתב יאיר לפיד, והמתמצת בתוכה את הדרך, הערכים שהיו חרוטים בליבך ובדרכך. מי ייתן ובשנה הזאת אדע לאהוב לא לנסות לשאת חן בעיני זרים, אלא בעיני הקרובים. לא להקדים את מלאכתי למשפחתי לא להתאהב במה שאין לי, אלא במי שיש לצידי. מי ייתן ובשנה הזאת אדע לדעת, כי אין דרך אחרת אל ההבנה מלבד הידיעה, ושנאת הזר היא בת הבורות. מי ייתן ולא אקרא לאיש גר, ולאף אדם נוכרי, ולא אדון את האחר, גם אם לא הגעתי למקומו. ואם נגזר עלי להלחם בו לא אעשה זאת מפני שונה ממני, אלא מפני שעל חיי ועל חיי ילדי אני מגן. לא בכעס, אלא בעצב, לא באלימות אלא בנחישות. לא כדי לנקום, אלא כדי לשמור. מי ייתן ובשנה הזאת אהיה שייך. לעמי, מולדתי, ליהדותי, ואין איש חי אשר יוכת לטעון לבעלות על אלה. אין דרך שהיא נכונה יותר מאחרות. אין רק שיטה אחת להאמין או צורה אחת להבין. לכל אדם זכות משלו על חלקו בשלום הגדול. על מיקומו בין העבר לעתיד, על תפיסתו את אלו שהיו אבותיו ומי שהיו ילדיו. מי ייתן ובשנה הזו אהיה מלא תקווה. כי התקווה אינה תחושה, היא מלאכה. היא החומר והלבנים של העכשיו. היא הדרך היחידה לתכנן, ליצור, לשפר ולהשתפר. היא צורת החיים היחידה שיש בה יותר חיים מצורה. היא החלטה עקרונית שצריכה להחזיק מעמד גם כשהנסיבות אומרות אחרת. היא המחאה היחידה גם נגד המצב, וגם בעדו. אמא *************************************************************
מיכל, בתקופה כל כך קרובה ליום השנה אני תמיד מרגישה יותר ריקה מבפנים...לא מאמינה שיום השנה הזה הוא יהיה ה3 כבר... 3 שנים??? זה המון!!! לבחורה בת 18 3 שנים זה חלק ניכר מחייה...במיוחד אם אלה שלושת השנים הדי מכריעות בתקופת הנעורים - 3 שנות התיכון... את כבר לא נשארת לראות איך אני שורדת את תקופת הבגרויות בין כאב ובכי ומריטת עצבים...וכל דבר קטם מזכיר אותך... ואם הכל הצלחתי - קיבלתי עכשיו את התוצאות של הבגרויות ובהחלט זה היה שווה את המאמץ...אני חושבת שאת היית גאה בי... גם לכל ההכנות לצבא...את כל המיונים...העצות שתמיד חיכתי לקבל ממך לקראת הצבא...לא היית פה בישביל זה...וחבל לי... אני יודעת שהיית גאה לראות לאן הגעתי היום... עוד חודש וחצי הגיוס... ושלא תביני אותי לא נכון...אני לא כועסת עליך שלא היית איתי כל התקופה הזאת...אני כועסת עליו! הוא לקח לך את החיים... רק בזמן האחרון אני מבינה עד כמה החיים הם מתנה... רק בזמן האחרון אני מבינה לא לקחת הכל כמובן מאליו...כי זה לא מובן מאליו... אני רוצה להקדיש לך את מה שאמא שלך הקריאה ביום ה30 לאחר שנלקחת מאיתנו...ושוב רוצה להקדיש לך את זה בהמון אהבה וכבוד והכי הרבה געגוע גדול מאוד... ולכן, חברי לפורום - אני יודעת שקצת קשה להבין את הקטע הזה כי הוא נראה כל כך לא אפשרי...אבל אם אמא של מיכל האמינה בקטע הזה ובמיוחד בתקופה הכי קשה בחייה - ממש אחרי שלקחו את ביתה...אז אני מאמינה שאחרי שתקראו את זה כמה פעמים תבינו עד כמה הקטע הזה נכון... ************************************************************** לצד הכאב והחלל הרבה, לצד האמון שבלכתך לבי לא גאוה לנוכח העוצמה המדהימה, למשמע אותם אנשים רבים שנהנו מאישיותך, מרגישותך לזולת וכל זאת בתקופה כל כך קצרה, ובדרכך הצנועה והשקטה. אני רוצה ביחד איתך, מיכל, לשאת תפילה, יותר נכון חלק מתפילה שכתב יאיר לפיד, והמתמצת בתוכה את הדרך, הערכים שהיו חרוטים בליבך ובדרכך. מי ייתן ובשנה הזאת אדע לאהוב לא לנסות לשאת חן בעיני זרים, אלא בעיני הקרובים. לא להקדים את מלאכתי למשפחתי לא להתאהב במה שאין לי, אלא במי שיש לצידי. מי ייתן ובשנה הזאת אדע לדעת, כי אין דרך אחרת אל ההבנה מלבד הידיעה, ושנאת הזר היא בת הבורות. מי ייתן ולא אקרא לאיש גר, ולאף אדם נוכרי, ולא אדון את האחר, גם אם לא הגעתי למקומו. ואם נגזר עלי להלחם בו לא אעשה זאת מפני שונה ממני, אלא מפני שעל חיי ועל חיי ילדי אני מגן. לא בכעס, אלא בעצב, לא באלימות אלא בנחישות. לא כדי לנקום, אלא כדי לשמור. מי ייתן ובשנה הזאת אהיה שייך. לעמי, מולדתי, ליהדותי, ואין איש חי אשר יוכת לטעון לבעלות על אלה. אין דרך שהיא נכונה יותר מאחרות. אין רק שיטה אחת להאמין או צורה אחת להבין. לכל אדם זכות משלו על חלקו בשלום הגדול. על מיקומו בין העבר לעתיד, על תפיסתו את אלו שהיו אבותיו ומי שהיו ילדיו. מי ייתן ובשנה הזו אהיה מלא תקווה. כי התקווה אינה תחושה, היא מלאכה. היא החומר והלבנים של העכשיו. היא הדרך היחידה לתכנן, ליצור, לשפר ולהשתפר. היא צורת החיים היחידה שיש בה יותר חיים מצורה. היא החלטה עקרונית שצריכה להחזיק מעמד גם כשהנסיבות אומרות אחרת. היא המחאה היחידה גם נגד המצב, וגם בעדו. אמא *************************************************************