מדליקה
לזכר משפחתו של סבי לוי סברינסקי ז"ל
לא זכיתי להכיר את סבא שלי, לוי סברינסקי ז''ל.
הוא נפטר לפני שנולדתי. היו לנו רסיסי מידע על חייו לפני המלחמה, ידענו שהיה נשוי לציפורה, והיה אב לארבעה ילדים - נתן הבן ועוד 3 בנות שלא ידענו את שמן. כולם נספו בשואה. ידענו שהצטרף לפרטיזנים ולצבא האדום, ושלאחר המלחמה נישא בשנית, לסבתי טניה (טייבל), ובדרך לארץ בגרמניה, נולדו דודתי חיה ואמי דבורה.
הם עלו לארץ ב1949, ובנו את ביתם ברחובות.
סבא נפטר ב1975, וממש לפני מותו ראיין אותו כתב לירחון ברוסית שיצא לאור לרגל 30 שנה לנצחון על גרמניה הנאצית.
הכתבה היתה ברוסית, ועד היום לא תורגמה לעברית. תודה ענקית לנטלי המדהימה שתרגמה הכל עבורי:
האם אתם יודעים איפה נמצא המקום ברז׳ניצה (berejniza) ? ואני יודע - ליד העיירה סרני (sarny), זה במקום בו אוקראינה מתחברת לבלרוס.
יערות, יערות, יערות וחולות. בזמנים חסרי דאגות טרום מלחמתיים היה נדמה שהמקום נאבד בין עצי אשוח, עצי אורן ואלנוס האדום. החיים במקום הזה זרמו להם בשקט, לאט ובשלום. סערות החיים עברו את ברז׳ניצה מהצד. במקום הזה חיו אוקראינים, יהודים, פולנים ובלרוסים. לכל אחד היה את הרחוב שלו, את הגדר שלו. אבל בכל רחובות ברז׳ניצה הכירו את לוי סברינסקי - יהודי שקט, ירא שמיים ואיש משפחה למופת. ללוי היו דאגות רבות: איפה להשיג בשר, ואיך למכור יותר טוב, ואיך להאכיל ולהלביש את ארבעת הילדיו. אבל לא זה העיקר. העיקר היה בדבר אחד - בבנותיו. אשתו פסל (Pesl) בירכה אותו בשלוש בנות - חנה, פריידל ורבקה. למרות שהיו צעירות הרי לא ישארו נערות לנצח וכלות לתמיד. צריך להכין את הנדוניה מראש כמו שמקובל אצל היהודים מימי קדם. הרבה דאגות היו ללוי סברינסקי, דאגות קטנות וגדולות.
כל שבת הלך לוי לבית כנסת. וכל תפילה לאלוהים הייתה מליבו של יהודי ירא שמיים. כנראה החיים השלווים היו אמת מידה לחיים מעושרים, אמת מידה לחיים שקטים ומאושרים.
פתאום ביום בהיר אחד בתחילת יוני הכל השתנה. השלווה הנצחית הגיעה לסופה. הנאצים לא נכנסו לברז׳ניצה עצמה אלא בעיירה הסמוכה סאונה (Saona). בהתחלה החיים לא ממש השתנו. אבל הכל השתנה בסתיו ובחורף, ענייני היהודים הלכו בדרכים אחרות. המשטרה מתחה חוטי תיל עבור הגטו היהודי והחלו לעשות רשימות. הראשונה עליה התאבלו משפחת סברינסקי הייתה בתם הקטנה בת השש רבקה. כשלקחו את הילדה מהוריה היא מתחה את ידיה הקטנות והתחננה בעצבות ..אמא אל תשאירי אותי לבד, אמא אני לא רוצה ללכת...
מילותיה שברו את ליבם של לוי ופסל אבל מה הם יכלו לעשות. לקחו את רבקה לבור והפשיטו אותה. וכל העיירה הסתכלה איך עשרות ילדי היהודים נפלו לשם ללא רוח חיים. עוד כמה חודשים עברו ולאותו בור הביאו גם את הילדים האמצעים, פריידל ונוט (נתן). נשארה רק חנה בת החמש עשרה. אמה שמרה עליה בכל כוחה וביום בו הלכה לעולמה הבכורה כך גם הלכה פסל.
נשאר לוי לבדו. בודד כמו עץ חבוט על הכביש. התייתם לוי. פעמים רבות הוא שאל את עצמו ..למה המוות שכח אותי?..או אולי הוא נשאר בחיים כדי לנקום?
בתקופה ההיא ביערות התאספו רבים יחד, האלמנים והיתומים, כל האנשים שנרדפו על ידי היטלר. והבינו הם שמעכשיו אין עבורם לא צדקה ולא רחמים. אין להם דרך אחרת מלבד הנקמה באלה שהביאו להן את האסון ואת הדמעות. והפך להיות לוי סברינסקי כמו כל הפרטיזנים הפולנים- יהודים להילחם בגדוד של ונדה וסילבסקי (Vanda vasilevski), להילחם ברוצחים.
האם ראיתם פעם יהודי ירא שמיים הורג? אז לוי סברינסקי הרג. הוא הרג לא אנשים אלא נאצים. ותמיד ברגעים האיומים עמדו מול עיניו אשתו פסל וילדיו חנה, פרידל, נוט ורבקה.
לוי הגיע לצבא הסדיר (הצבא האדום) מהפרטיזנים והלך איתם שנה וחצי. הלך דרך הגוויות, דרך החרא, דרך עשן המלחמה והגיע עד ברלין. כאן בעיר הבירה של הרייך קיבל טוראי לוי עיטור על גבורה ועל הנצחון. כשקראו לשמו יצא מהשורה לא חייל צעיר אלא בן אדם שצעד דרך ארוכה. במילה אחת יהודי שהפך להיות חייל לא לפי יעודו. דרך המוות הוא הגיע לבירת המוות. כמו כל האחים לנשק הוא צעק את שבועת ברה״מ (משרת אני את ברה״מ) אבל מילותיו היו ללא תשוקה וללא חיים. לא היה בהם את התלהבות הנצחון של מאי. מול עיניו תמיד עמדו פסל, חנה, פריידל, נוט ורבקה. ולוי סברינסקי בכה, לראשונה, בברלין, בין כל חוגגי הנצחון. אלה לא היו דמעות של שמחה, אלא דמעות שהגיע עד הנה, שנשאר בחיים. הם שרפו לא רק את העיניים אלא גם את הנשמה. בשביל מה האביב הזה עבורו? הנצחון? לשם מה החיים? מעכשיו הוא בודד לתמיד בעולם הזה. בעבר הייתה לו מטרה בחיים - הנקמה. ועכשיו אין שום דבר. באמצע ברלין המובסת בכה חייל רוסי - לוי סברינסקי היהודי.
ואז הוא חזר הביתה. העיירה הייתה חבולה כמו החיים שלו. הכל היה צריך להתחיל מהתחלה. אפשר לבנות את הבתים מחדש אבל מה עם החיים? האם אפשר להחזיר את פסל, חנה, פריידל, נוט ורבקה מעולם השכחה?
לוי כבר החל את העשור החמישי של חייו. כמה קשה להתחיל חיים בגיל הזה, להקים משפחה חדשה. לא רצה הוא לחיות בברז'ניצה ולא בסרנה ולא בסביבה כי כל דבר הזכיר לו מוות.
בני הזוג סברינסקי אמרו שלום לעיירה, לקח לוי קמצוץ אדמה שכיסתה את משפחתו ויצא למסע בעולם עם אשתו טייבל (Teibel). עברו כמו יהודים רבים בפולין, גרמניה, איטליה ועד שהגיעו לארץ המובטחת, מדינה צעירה ישראל. כאן נולדו להם שתי בנות חיה ודבורה.
כאן ידעו בנותיו אושר, בחיים לא הכירו את הנאציזם, ולא שמעו מילת גנאי ז׳וד. כאן הפכו לוי וטייבל לסבא וסבתא. זה היה אושר גדול עבורם והם עברו דרך ארוכה וקשה עד לאושר הזה.
אני שוחחתי עם לוי בבית חולים קפלן. אפילו הזכרון הקטן על הטרגדיה בברז׳ניצה גרם לו להזיל דמעות בשקט. וזה לא מפתיע. כך זה גם אמור להיות. פצע בגוף מגליד עם הזמן ואילו בלב לעולם לא.
אם יצא לכם לפגוש ברחובות את לוי סברינסקי הזקן, מכופף עם שיבה תקודו לו קידה, ליגונו ולאושרו. תקודו קידה על כל החיים שחי, על כך שהגיע עד לברלין, ועל כך שהגיע לארצו. וגם אני קד קידה ללוי סברינסקי על מילותיו, קד קידה לאח הגדול לגורל ולנשק.
