יצחק וולסטר
New member
לזכר חנה סנש ז"ל
הפגישה הגברת קטרינה סנש הייתה אישה אלמנה, אם לבן ובת. בעלה המנוח היה סופר ועיתונאי מפורסם. כתבותיו התפרסמו בעיתונים הגדולים בבודפשט וגם בחו"ל. כולם הכירו אותו כסטיריקן מעולה. למרבה הצער לא זכה לחיים ארוכים, כעבור שמונה שנות נשואים מליאים אהבה ויצירה הלך לעולמו. קטרינה גידלה את ילדיה במסירות ובדאגה. מצבם הכלכלי היה שפיר, הבעל השאיר אחריו נכסים ומזומנים מספיק כדי לאפשר להם לחיות ברווחה. הבית שלהם בעיר הבירה נבנה במקום נאה ויוקרתי. וילה חד קומתית עטופה בגן פרחים. לאחר שהילדים עזבו את הבית, הבן ג'ורי למד בצרפת, והבת אניקו שהייתה ציונית נלהבת עלתה לארץ ישראל מיד בגמר בחינות הבגרות. האם הזמינה את ידידתה, אמנית ושחקנית לגור אצלה. השנה הייתה 1944 והאווירה הייתה מתוחה. ב 19 למרס נכנסו הגרמנים להונגריה. ללא שהות פורסמו ההוראות וההגבלות נגד היהודים. בערי השדה הוקמו גטאות וכל התושבים היהודים רוכזו בהם. בבודפשט עדיין המצב היה נסבל. קטרינה התקשרה באמצעות שליח לאחותה שגרה בעיר שדה והציעה להם לבוא לגור אצלה, במקום להיכנס לגטו. גיסה שהיה אחד מחברי הועד היהודי המקומי סרב. הוא לא רצה לעזוב את אנשי קהילתו. בבודפשט סומנו בתים מיוחדים למגורי יהודים, בתים צהובים, קראו להם. יום אחד בטרם יצא צו ההעברה הופיע זוג הונגרי בביתה של קטרינה. " בוקר טוב! " ברכו אותה בפנים נעורות, כאשר פתחה את הדלת. " כן?" שאלה קטרינה לרצונם. " הבית הזה מצא חן בעינינו," השיבה האישה בחיוך. " אנחנו רוצים לגור בו." האמנית הנוצרייה הצטרפה מיד אל קטרינה ונעמדה מאחורי גבה. " אין לכם מה לחפש פה!" הכריזה בתקיפות. " זה הבית שלי ואני שגרה כאן!" " זה בית יהודי! ואנחנו נקבל אותו." אמר הבעל. " הסתלקו מפה!" קראה האמנית. " חוצפה!" הזוג עזב את המקום ,אבל לא ויתר. כעבור כמה שעות חזרו בלוית שני שוטרים. השחקנית הביכה את השוטרים שלא ידעו כיצד להתנהג מולה והלכו. אך הניצחון היה זמני. כעבור יומיים נאלצה קטרינה, בתוקף הצו, לעבור מביתה לבית מסומן ליהודים. יום אחד באו שוטרים לעצור אותה במקום מגוריה החדש. היא קיבלה את 'ההזמנה' ברגשות מעורבים. מצד אחד היה זה דבר שכיח שעוצרים יהודים מכל הבא ליד, מצד שני לא יכלה לתאר לעצמה שום סיבה או עילה לחפש אותה במיוחד. הם הובילו אותה למטה הגסטפו לחקירה. החוקר היה אדיב והושיב אותה מולו. בהתחלה שאל אותה שאלות אישיות ולאט לאט העביר את הנושא על ילדיה, במיוחד על בתה אניקו. " איפה היא נמצאת עכשיו?" שאל אותה לבסוף. " היא נמצאת בחווה חקלאית ליד חיפה," השיבה קטרינה בביטחון. בעומק לבה הודתה לאל שילדיה בטוחים. " היא נמצאת כאן בחדר השני!" הודיע לה החוקר בסבר פנים חמורות. האם הוכתה בהלם. " מה הם זוממים?" שאלה את עצמה. באותו רגע נפתחה הדלת ובפתח הופיע אניקו ושלושה גברים מחזיקים בה. שערותיה הסתורות לא הצליחו להסתיר את החבורות הכחולות מעל עיניה הנפוחות. היא תלשה את עצמה מאחזיה והתנפלה אל אימה. " סלחי לי אימה!" התייפחה בזרועותיה.
הפגישה הגברת קטרינה סנש הייתה אישה אלמנה, אם לבן ובת. בעלה המנוח היה סופר ועיתונאי מפורסם. כתבותיו התפרסמו בעיתונים הגדולים בבודפשט וגם בחו"ל. כולם הכירו אותו כסטיריקן מעולה. למרבה הצער לא זכה לחיים ארוכים, כעבור שמונה שנות נשואים מליאים אהבה ויצירה הלך לעולמו. קטרינה גידלה את ילדיה במסירות ובדאגה. מצבם הכלכלי היה שפיר, הבעל השאיר אחריו נכסים ומזומנים מספיק כדי לאפשר להם לחיות ברווחה. הבית שלהם בעיר הבירה נבנה במקום נאה ויוקרתי. וילה חד קומתית עטופה בגן פרחים. לאחר שהילדים עזבו את הבית, הבן ג'ורי למד בצרפת, והבת אניקו שהייתה ציונית נלהבת עלתה לארץ ישראל מיד בגמר בחינות הבגרות. האם הזמינה את ידידתה, אמנית ושחקנית לגור אצלה. השנה הייתה 1944 והאווירה הייתה מתוחה. ב 19 למרס נכנסו הגרמנים להונגריה. ללא שהות פורסמו ההוראות וההגבלות נגד היהודים. בערי השדה הוקמו גטאות וכל התושבים היהודים רוכזו בהם. בבודפשט עדיין המצב היה נסבל. קטרינה התקשרה באמצעות שליח לאחותה שגרה בעיר שדה והציעה להם לבוא לגור אצלה, במקום להיכנס לגטו. גיסה שהיה אחד מחברי הועד היהודי המקומי סרב. הוא לא רצה לעזוב את אנשי קהילתו. בבודפשט סומנו בתים מיוחדים למגורי יהודים, בתים צהובים, קראו להם. יום אחד בטרם יצא צו ההעברה הופיע זוג הונגרי בביתה של קטרינה. " בוקר טוב! " ברכו אותה בפנים נעורות, כאשר פתחה את הדלת. " כן?" שאלה קטרינה לרצונם. " הבית הזה מצא חן בעינינו," השיבה האישה בחיוך. " אנחנו רוצים לגור בו." האמנית הנוצרייה הצטרפה מיד אל קטרינה ונעמדה מאחורי גבה. " אין לכם מה לחפש פה!" הכריזה בתקיפות. " זה הבית שלי ואני שגרה כאן!" " זה בית יהודי! ואנחנו נקבל אותו." אמר הבעל. " הסתלקו מפה!" קראה האמנית. " חוצפה!" הזוג עזב את המקום ,אבל לא ויתר. כעבור כמה שעות חזרו בלוית שני שוטרים. השחקנית הביכה את השוטרים שלא ידעו כיצד להתנהג מולה והלכו. אך הניצחון היה זמני. כעבור יומיים נאלצה קטרינה, בתוקף הצו, לעבור מביתה לבית מסומן ליהודים. יום אחד באו שוטרים לעצור אותה במקום מגוריה החדש. היא קיבלה את 'ההזמנה' ברגשות מעורבים. מצד אחד היה זה דבר שכיח שעוצרים יהודים מכל הבא ליד, מצד שני לא יכלה לתאר לעצמה שום סיבה או עילה לחפש אותה במיוחד. הם הובילו אותה למטה הגסטפו לחקירה. החוקר היה אדיב והושיב אותה מולו. בהתחלה שאל אותה שאלות אישיות ולאט לאט העביר את הנושא על ילדיה, במיוחד על בתה אניקו. " איפה היא נמצאת עכשיו?" שאל אותה לבסוף. " היא נמצאת בחווה חקלאית ליד חיפה," השיבה קטרינה בביטחון. בעומק לבה הודתה לאל שילדיה בטוחים. " היא נמצאת כאן בחדר השני!" הודיע לה החוקר בסבר פנים חמורות. האם הוכתה בהלם. " מה הם זוממים?" שאלה את עצמה. באותו רגע נפתחה הדלת ובפתח הופיע אניקו ושלושה גברים מחזיקים בה. שערותיה הסתורות לא הצליחו להסתיר את החבורות הכחולות מעל עיניה הנפוחות. היא תלשה את עצמה מאחזיה והתנפלה אל אימה. " סלחי לי אימה!" התייפחה בזרועותיה.