לחברי הפורום הספקנים
אלו שבאמצע הדרך וחושבים לפרוש מהלימודים או סתם לשנות מסלול מסיבות כאלו ואחרות.
שמי יוני, אני בן 25 וההיכרות שלי עם הפסיכולוגיה היא מהצד השני של המתרס.
7-8 שנים של אין ספור ניסיונות,תהיות וטעיות, בעיקר טעויות.
רמת המודעות העצמית שלי היא כמעט פנומנלית,אם זה טוב או רע קשה לי להגיד.
לפעמים ידיעה זו מקנה לי תחושת גאווה,
אך בפועל מודעות זו בעיקר מאמללת אותי ויוצרת אצלי תחושות אשם בלתי נסבלות.
אני ביקורתי מאוווווווד, כלפי אחרים וכלפי עצמי, ברמות שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר.
אני מטיל ספק בכל,מכל,כל.
במקום לגבש דעה בכל תחום בחיים כמו אחד האדם,יש לי נטייה אובססיבית להיאבק למען הספק, ותמיד אחפש סיבות למה אלו טועים,ולמה גם אלו טועים לא פחות. וכן, טוענים שיש לי OCD.גם באבחנה הזאת תמיד הטלתי ועודני מטיל ספק.
אם תשאלו אותי גם היום אם אני באמת חושב שיש לי OCD, אני אענה לכם מיד בשאלה "מה זה OCD מבחינתכם" בתקווה שזה יעזור לנו להסכים על משהו.
יצא לי לקרוא לאחרונה מאמר על OCD בו הפסיכולוגית תיארה את הבסיס להתנהגות כפייתית אצל חלק מהלוקים בהפרעה כחלק מאמונה באמת אבסולוטית כלשהיא. אין לכם מושג כמה זה מדויק,לפחות למקרה שלי.
מצד שני, אני מספיק כנה עם עצמי ואני מבין שאולי, אולי אולי זו אמונה שהמצאתי לעצמי ,מין מנגנון הגנה שכזה בפני אותו תסכול,אותו ייאוש ואותה חרדה איומה שמציפה אותי במצבי אי ודאות. לאו דווקא אי ודאות אישית שלי, אלא גם ובעיקר של העולם. של אנשי מדע,אנשי דת,אנשי רוח. אנשים משמכם ומעלה שגם להם בסופו של דבר אין שום מושג מה קורה פה באמת ולמה אנחנו כבני אדם לא לומדים לקח וממשיכים לנהוג בטיפשות, מתעקשים להמשיך לסבול, להילחם,וכו' וכו'.
ואגב, בתקופה זו דעתי היא שהפחד הכי גדול שלנו הוא ללא ספק הפחד מלהיות/להרגיש לבד. לא מהמוות,לא מהכישלון, לא מהכאב. צריך לקרוא לחיה בשמה.
בכל מקרה, אני מאנשי מקצוע התייאשתי,והחלטתי לשבת עם עצמי,לקחת דף ועט,ופשוט לשפוך הכל. לנסות באמת ובתמים
להבין מה עבר עליי ב-25 שנותיי המועטות, ואיך מתקנים. פסיכואנליזה עצמית.
יש רק בעיה אחת. קשה לי, קשה לי נורא עם הבדידות האיומה הזאת המתחוללת בראשי,בפועל לא חסרים לי חברים ברוך ה', אך לצערי אף אחד מהם לא מותיר בי את הרושם שהוא מסוגל לעזור. מודה שגם אני לא מנסה מספיק להיפתח, אבל אפשר להבין אותי, לא? יש סיכוי שעובדת היותם בורים בתחום תורת הנפש תוכל רק להזיק לי אם אשתף אותם. ויש סף גם לסבל שלי...
הלוואי ומישהו, ולו אחד, יצליח אי פעם להבין באיזה בית כלא ובאיזו מצוקה אני נמצא,אני לא יודע עוד כמה זמן תוכל נפשי לזעוק חופש ואין מציל... אני לא מצפה שמישהו יעזור לי, רק שיכיל אותי,את השקפת עולמי,את מחשבותיי.
אני מוקף בהרבה אנשים שאני יודע שבאמת ובתמים שאוהבים אותי,מאמינים בי,ומה לא. אני מודע למעלות שלי ואני יודע שיש בי הרבה מהן. וידיעה זו לא רק שלא מנחמת אותי, אלא גורמת לי לסבול אף יותר- העובדה שקיים בטבע חוסר צדק כל כך משווע,והידיעה שיש אנשים שיש להם עשירית ממה שיש לי ועדיין מסתפקים ומאושרים במה שיש, מה שאולי רומז לי שתפיסת הצדק היא סובייקטיבית,אבל אז יש גם את אלו שאין להם ואינם מסתפקים,וסובלים,ורובנו יבין אותם ויחשוב שגם הוא היה סובל באותו מצב. הכל כל כך לא מסתדר, ואני כל כך לא בסדר,ומה שאני בעצם אומר זה שאני מפונק.
ומה בסך הכל ביקשתי? קצת הבנה, והרבה הרבה הטפה. לאלו מכם שנמצאים בשלבי התואר המתקדמים וכבר יוצא להם לפגוש
מטופלים- עצתי אליכם, בחלק מהמקרים- פשוט להטיף. להטיף להטיף להטיף. אותי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעיקר ליטפו, ורבאק, למה אתם זורמים איתי? אתם לא קולטים שהכל משחק?
למה כל הפסיכולוגים של היום כל כך, אבל כל כך רכיכות? איפה עמוד השדרה של פעם? איפה הגאווה? איפה ה"אם לא תעשה מה שאני אומר לך- תכלה לאט לאט ותסבול הרבה יותר מעכשיו, עד שתמות"? למה לא לעבוד בשיטה של רווח מול הפסד, כמו פעם? למה פשוט לא להמיר את החרדה, שמוגדרת כפחד לא רציונלי, בפחד אמיתי? הרי אנחנו לא באמת נהנים לסבול, נכון?אם רק מישהו יסביר לי מדוע החרדות שלי הן לא הגיוניות (בתקווה שיצליח לשכנע אותי בכך), ומדוע העובדה שאני מחזיק בחרדה (או יותר נכון-נמנע מלחוות אותה) רק מזיקה לי בטווח הרחוק, רק מייצרת בעיות אמיתיות,קשות לא פחות,מסוג הבעיות שמעוררות פחד אצל כולם,אולי אולי יוקל עליי קצת מהעומס הנוראי אותו אני סוחב.
תודה
אלו שבאמצע הדרך וחושבים לפרוש מהלימודים או סתם לשנות מסלול מסיבות כאלו ואחרות.
שמי יוני, אני בן 25 וההיכרות שלי עם הפסיכולוגיה היא מהצד השני של המתרס.
7-8 שנים של אין ספור ניסיונות,תהיות וטעיות, בעיקר טעויות.
רמת המודעות העצמית שלי היא כמעט פנומנלית,אם זה טוב או רע קשה לי להגיד.
לפעמים ידיעה זו מקנה לי תחושת גאווה,
אך בפועל מודעות זו בעיקר מאמללת אותי ויוצרת אצלי תחושות אשם בלתי נסבלות.
אני ביקורתי מאוווווווד, כלפי אחרים וכלפי עצמי, ברמות שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר.
אני מטיל ספק בכל,מכל,כל.
במקום לגבש דעה בכל תחום בחיים כמו אחד האדם,יש לי נטייה אובססיבית להיאבק למען הספק, ותמיד אחפש סיבות למה אלו טועים,ולמה גם אלו טועים לא פחות. וכן, טוענים שיש לי OCD.גם באבחנה הזאת תמיד הטלתי ועודני מטיל ספק.
אם תשאלו אותי גם היום אם אני באמת חושב שיש לי OCD, אני אענה לכם מיד בשאלה "מה זה OCD מבחינתכם" בתקווה שזה יעזור לנו להסכים על משהו.
יצא לי לקרוא לאחרונה מאמר על OCD בו הפסיכולוגית תיארה את הבסיס להתנהגות כפייתית אצל חלק מהלוקים בהפרעה כחלק מאמונה באמת אבסולוטית כלשהיא. אין לכם מושג כמה זה מדויק,לפחות למקרה שלי.
מצד שני, אני מספיק כנה עם עצמי ואני מבין שאולי, אולי אולי זו אמונה שהמצאתי לעצמי ,מין מנגנון הגנה שכזה בפני אותו תסכול,אותו ייאוש ואותה חרדה איומה שמציפה אותי במצבי אי ודאות. לאו דווקא אי ודאות אישית שלי, אלא גם ובעיקר של העולם. של אנשי מדע,אנשי דת,אנשי רוח. אנשים משמכם ומעלה שגם להם בסופו של דבר אין שום מושג מה קורה פה באמת ולמה אנחנו כבני אדם לא לומדים לקח וממשיכים לנהוג בטיפשות, מתעקשים להמשיך לסבול, להילחם,וכו' וכו'.
ואגב, בתקופה זו דעתי היא שהפחד הכי גדול שלנו הוא ללא ספק הפחד מלהיות/להרגיש לבד. לא מהמוות,לא מהכישלון, לא מהכאב. צריך לקרוא לחיה בשמה.
בכל מקרה, אני מאנשי מקצוע התייאשתי,והחלטתי לשבת עם עצמי,לקחת דף ועט,ופשוט לשפוך הכל. לנסות באמת ובתמים
להבין מה עבר עליי ב-25 שנותיי המועטות, ואיך מתקנים. פסיכואנליזה עצמית.
יש רק בעיה אחת. קשה לי, קשה לי נורא עם הבדידות האיומה הזאת המתחוללת בראשי,בפועל לא חסרים לי חברים ברוך ה', אך לצערי אף אחד מהם לא מותיר בי את הרושם שהוא מסוגל לעזור. מודה שגם אני לא מנסה מספיק להיפתח, אבל אפשר להבין אותי, לא? יש סיכוי שעובדת היותם בורים בתחום תורת הנפש תוכל רק להזיק לי אם אשתף אותם. ויש סף גם לסבל שלי...
הלוואי ומישהו, ולו אחד, יצליח אי פעם להבין באיזה בית כלא ובאיזו מצוקה אני נמצא,אני לא יודע עוד כמה זמן תוכל נפשי לזעוק חופש ואין מציל... אני לא מצפה שמישהו יעזור לי, רק שיכיל אותי,את השקפת עולמי,את מחשבותיי.
אני מוקף בהרבה אנשים שאני יודע שבאמת ובתמים שאוהבים אותי,מאמינים בי,ומה לא. אני מודע למעלות שלי ואני יודע שיש בי הרבה מהן. וידיעה זו לא רק שלא מנחמת אותי, אלא גורמת לי לסבול אף יותר- העובדה שקיים בטבע חוסר צדק כל כך משווע,והידיעה שיש אנשים שיש להם עשירית ממה שיש לי ועדיין מסתפקים ומאושרים במה שיש, מה שאולי רומז לי שתפיסת הצדק היא סובייקטיבית,אבל אז יש גם את אלו שאין להם ואינם מסתפקים,וסובלים,ורובנו יבין אותם ויחשוב שגם הוא היה סובל באותו מצב. הכל כל כך לא מסתדר, ואני כל כך לא בסדר,ומה שאני בעצם אומר זה שאני מפונק.
ומה בסך הכל ביקשתי? קצת הבנה, והרבה הרבה הטפה. לאלו מכם שנמצאים בשלבי התואר המתקדמים וכבר יוצא להם לפגוש
מטופלים- עצתי אליכם, בחלק מהמקרים- פשוט להטיף. להטיף להטיף להטיף. אותי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בעיקר ליטפו, ורבאק, למה אתם זורמים איתי? אתם לא קולטים שהכל משחק?
למה כל הפסיכולוגים של היום כל כך, אבל כל כך רכיכות? איפה עמוד השדרה של פעם? איפה הגאווה? איפה ה"אם לא תעשה מה שאני אומר לך- תכלה לאט לאט ותסבול הרבה יותר מעכשיו, עד שתמות"? למה לא לעבוד בשיטה של רווח מול הפסד, כמו פעם? למה פשוט לא להמיר את החרדה, שמוגדרת כפחד לא רציונלי, בפחד אמיתי? הרי אנחנו לא באמת נהנים לסבול, נכון?אם רק מישהו יסביר לי מדוע החרדות שלי הן לא הגיוניות (בתקווה שיצליח לשכנע אותי בכך), ומדוע העובדה שאני מחזיק בחרדה (או יותר נכון-נמנע מלחוות אותה) רק מזיקה לי בטווח הרחוק, רק מייצרת בעיות אמיתיות,קשות לא פחות,מסוג הבעיות שמעוררות פחד אצל כולם,אולי אולי יוקל עליי קצת מהעומס הנוראי אותו אני סוחב.
תודה
