shirigutman
New member
לחברי הפורום!
אומנם אינני בת להורים גרושים וחבל על כך (תכף תבינו למה...) אבל החלטתי לכתוב לכם משהו שבעצם כבר כתבתי ממקודם על מנת להראות לכם שלפעמים גירושים הם הפיתרון האולמטיבי לבעיות: המצב: המצב בבית השתנה. ממתיחות רגילה הקיימת בין הורים, זה הפך להיות דו קרב ואני- באמצע, בין אבא לאמא, בין שני אנשים שהיו אמורים להיות ההורים שלי אבל ההרגשה שלי היא שאני הגדולה מהם. הכל התחיל מאז שהייתי קטנה בויכוחים רגילים בין 2 אנשים החיים ביחד והפך להיות פשוט מלחמה נוראית. בשנה האחרונה המבצ החריף לגמרי, הם לא מפסיקים לריב ולהתווכח ולא על דברים גדולים וחשובים אלא על דברים קטנים וחסרי משמעות כמו מיקום הישיבה ואם קראו לאבא לאכול או לא. למרות שעברתי כבר את גיל 18, אני עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה כאשר זה קורה כי תמיד אני איכשהו מעורבת בזה: אם על ידי אמי, המספרת לי על הריבים מתוך רצון לספר למישהו או משמיעה של הריבים עקב היותי הרבה בבית בעקבות לימודים. השאיפה שלי היא שאני ובעלי לעתיד לא נהיה ככה, שנהיה סובלניים ושנקשיב ונדבר על רגשותינו... זה די קשה לחשוב על להתחתן ולבנות זוגיות כאשר מערכת היחסים בין הוריי מתפרקת ולמרות זאת אין הם עושים את הדבר הכי הגיוני ואידיאלי בעיני- למה הם לא מתגרשים??? עכשיו שנת 2002 וזה כבר ממש נורמטיבי להתגרש כאשר לא מרגישים טוב בנישואים אבל כנראה שאצטרך לסבול עד שאעזוב את הבית. לאחר שקראתם את הקטע הזה, אולי תוכלו להבין מדוע גירושים הם לעיתים הדבר הטוב ביותר לעשות... מה דעתכם? בתודה, שירי
אומנם אינני בת להורים גרושים וחבל על כך (תכף תבינו למה...) אבל החלטתי לכתוב לכם משהו שבעצם כבר כתבתי ממקודם על מנת להראות לכם שלפעמים גירושים הם הפיתרון האולמטיבי לבעיות: המצב: המצב בבית השתנה. ממתיחות רגילה הקיימת בין הורים, זה הפך להיות דו קרב ואני- באמצע, בין אבא לאמא, בין שני אנשים שהיו אמורים להיות ההורים שלי אבל ההרגשה שלי היא שאני הגדולה מהם. הכל התחיל מאז שהייתי קטנה בויכוחים רגילים בין 2 אנשים החיים ביחד והפך להיות פשוט מלחמה נוראית. בשנה האחרונה המבצ החריף לגמרי, הם לא מפסיקים לריב ולהתווכח ולא על דברים גדולים וחשובים אלא על דברים קטנים וחסרי משמעות כמו מיקום הישיבה ואם קראו לאבא לאכול או לא. למרות שעברתי כבר את גיל 18, אני עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה כאשר זה קורה כי תמיד אני איכשהו מעורבת בזה: אם על ידי אמי, המספרת לי על הריבים מתוך רצון לספר למישהו או משמיעה של הריבים עקב היותי הרבה בבית בעקבות לימודים. השאיפה שלי היא שאני ובעלי לעתיד לא נהיה ככה, שנהיה סובלניים ושנקשיב ונדבר על רגשותינו... זה די קשה לחשוב על להתחתן ולבנות זוגיות כאשר מערכת היחסים בין הוריי מתפרקת ולמרות זאת אין הם עושים את הדבר הכי הגיוני ואידיאלי בעיני- למה הם לא מתגרשים??? עכשיו שנת 2002 וזה כבר ממש נורמטיבי להתגרש כאשר לא מרגישים טוב בנישואים אבל כנראה שאצטרך לסבול עד שאעזוב את הבית. לאחר שקראתם את הקטע הזה, אולי תוכלו להבין מדוע גירושים הם לעיתים הדבר הטוב ביותר לעשות... מה דעתכם? בתודה, שירי