לחבר הכי טוב שלי
איך יכולת ? כבר חצי שנה אנחנו הולכים לקראת המקום הזה, הנקודה האחת, החד משמעית שבה באמת ננתק את הקשר, אחת ולתמיד. אנחנו רבים כבר חצי שנה (שנה וחצי, אם מסתכלים על זה לעומק, מאז משהכרנו לא הפסקנו לריב). רבים, ומשלימים. לא מדברים יומיים, יומיים שבהם אני לא מצליחה לנשום מכובד המועקה, ומשלימים, חוזרים להיות מה שהיינו, פחות או יותר, בעיקר פחות. בכל פעם האהבה פוחתת. כל מריבה מעצימה את הכעס והשנאה בעוד סנטימטר, תופסת עוד מקום בלב. אחרי כל מריבה כזו, מכוערת, אני יודעת שנשלים בעוד זמן לא ארוך. גם אחרי שקיללת, העלבת, דרכת והכאבת, ידעתי שאסלח. ידעתי שאוותר על האגו שלי, על הכבוד שלי, על הכל, ואסלח. תמיד ידעתי שאם זה תלוי בך, לא נשלים עוד לעולם, כי אתה, מה איכפת לך בכלל. גם אם לא תדבר עם אמא שלך שנתיים, זה לא יזיז לך במיוחד. או כך לפחות תתנהג, כאילו שזה לא מזיז לך. ואם זה תלוי בך, לא תתקשר ולא תתנצל ולא תנסה לנהל שיחה בוגרת שתאפיל על העלבות האתמול. זו תמיד אני שמתקשרת, אני שמרימה את עוגן החברות המקרטעת שלנו ומסרבת לתת לו לשקוע ואתה - כמו שלא איכפת לך שלא נשלים, לא איכפת לך שכן נשלים. ומיד הכל חוזר לסורו. במשך יומיים אנחנו שוב החברים הכי טובים בעולם. מדברים, צוחקים, משתפים (בעיקר אתה משתף ואני מקשיבה, כי החיים שלי לא מעניינים אותך במיוחד), מבינים זה את זו כמו שאף אחד לעולם לא יבין אותנו (למרות שכבר הרבה זמן אני מוצאת את ההומור שלך רדוד ושיטחי, בכלל לא מיוחד כמו שחשבתי בהתחלה), יוצאים ומבלים (תמיד אני מביאה את האוטו) והכל נראה מושלם. נראה מושלם כי קצת מהאהבה הגדולה שהיתה לי אליך עוד נמצאת שם. ואז מישהו זורק מלה (לרוב זה אתה), מנתק את הטלפון בחוסר סבלנות (לרוב זה אתה) או מזלזל במשהו חשוב שהצד השני רצה להגיד (לרוב זה אתה) ושוב החבילה מתפוצצת. קודם יש שתיקה, אחר כך אני מרגישה את הדמעות מטפסות במעלה הגרון, הצביטה האדירה הזו בלב שכל כך התרגלתי אליה, העלבון המוכר. אני שואלת אותך "איך אתה יכול ?!" ןאתה משיב בזלזול השיגרתי, משנה מלה פה, מלה שם, אבל התכל´ס לא משתנה לעולם - פשוט, לא איכפת לך ממני. ואז באות הצעקות (לרוב זו אני, כי אתה, מה פתאום שתוציא אנרגיה בשביל אחת כמוני בצעקות. רק בעוד רבע שעה, כשכבר ימאס לך לשמוע את הצעקות שלי, תתחיל לצרוח, אבל לא כדי להישמע, אלא כדי להשתיק. אותי.) ואז הניתוק בפרצוף, כמעט תמיד מהצד שלך, כי גם אם אתה יודע שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שתדבר איתי, זה לא מזיז לך (ואתה הרי יודע שאסלח לך, כמו תמיד). והבכי יוצא, שוטף את כולי, את החדר שלי, את העולם. הוא יוצא והכאב רק נכנס עמוק יותר פנימה. ואולי הפעם לא אסלח לך ? אולי הפעם לא אשתוק ולא אוותר ואחזיק את עצמי לא לטלפן אליך אחרי שניתקת לי בפרצוף ?? או החברות הזו באמת הגיעה לקיצה, הסופי והמוחלט ? והמחשבה הזו, העקשנית, צצה ועולה כשהכעס קצת שוכך, כשהכאב על הניתוק בפרצוף מתערפל בדמעות ובאיפור שנמרח. המחשבה על חיים בלעדיך. פעם חשבתי שלכלום אין משמעות בלעדיך, היום אני יודעת שיש, אבל עדיין לא מוכנה לשחרר את האחיזה. אני כל כך אוהבת אותך. אני כל כך שונאת אותך. לקחת לי את היקר לי מכל. את האהבה העצמית. חוררת לי חור גדול ואפל בנשמה ורק הנוכחות שלך יכולה למלא אותו. וזה כל כך, כל כך כואב. ולמה, בעצם ? אתה הרי כל כך לא שווה את זה... צדק מי שאמר שללב היגיון משלו. ללב שלי יש הגיון דפוק, הוא הולך תמיד אחרי האנשים הלב נכונים, שיתפסו אותו בכל הכוח ואז ינפצו אותו לרסיסים. כן, זו היתה המריבה האחרונה. הפעם, אני באמת לא אתקשר. יש לי אותי שאמלא לי את החלל.
איך יכולת ? כבר חצי שנה אנחנו הולכים לקראת המקום הזה, הנקודה האחת, החד משמעית שבה באמת ננתק את הקשר, אחת ולתמיד. אנחנו רבים כבר חצי שנה (שנה וחצי, אם מסתכלים על זה לעומק, מאז משהכרנו לא הפסקנו לריב). רבים, ומשלימים. לא מדברים יומיים, יומיים שבהם אני לא מצליחה לנשום מכובד המועקה, ומשלימים, חוזרים להיות מה שהיינו, פחות או יותר, בעיקר פחות. בכל פעם האהבה פוחתת. כל מריבה מעצימה את הכעס והשנאה בעוד סנטימטר, תופסת עוד מקום בלב. אחרי כל מריבה כזו, מכוערת, אני יודעת שנשלים בעוד זמן לא ארוך. גם אחרי שקיללת, העלבת, דרכת והכאבת, ידעתי שאסלח. ידעתי שאוותר על האגו שלי, על הכבוד שלי, על הכל, ואסלח. תמיד ידעתי שאם זה תלוי בך, לא נשלים עוד לעולם, כי אתה, מה איכפת לך בכלל. גם אם לא תדבר עם אמא שלך שנתיים, זה לא יזיז לך במיוחד. או כך לפחות תתנהג, כאילו שזה לא מזיז לך. ואם זה תלוי בך, לא תתקשר ולא תתנצל ולא תנסה לנהל שיחה בוגרת שתאפיל על העלבות האתמול. זו תמיד אני שמתקשרת, אני שמרימה את עוגן החברות המקרטעת שלנו ומסרבת לתת לו לשקוע ואתה - כמו שלא איכפת לך שלא נשלים, לא איכפת לך שכן נשלים. ומיד הכל חוזר לסורו. במשך יומיים אנחנו שוב החברים הכי טובים בעולם. מדברים, צוחקים, משתפים (בעיקר אתה משתף ואני מקשיבה, כי החיים שלי לא מעניינים אותך במיוחד), מבינים זה את זו כמו שאף אחד לעולם לא יבין אותנו (למרות שכבר הרבה זמן אני מוצאת את ההומור שלך רדוד ושיטחי, בכלל לא מיוחד כמו שחשבתי בהתחלה), יוצאים ומבלים (תמיד אני מביאה את האוטו) והכל נראה מושלם. נראה מושלם כי קצת מהאהבה הגדולה שהיתה לי אליך עוד נמצאת שם. ואז מישהו זורק מלה (לרוב זה אתה), מנתק את הטלפון בחוסר סבלנות (לרוב זה אתה) או מזלזל במשהו חשוב שהצד השני רצה להגיד (לרוב זה אתה) ושוב החבילה מתפוצצת. קודם יש שתיקה, אחר כך אני מרגישה את הדמעות מטפסות במעלה הגרון, הצביטה האדירה הזו בלב שכל כך התרגלתי אליה, העלבון המוכר. אני שואלת אותך "איך אתה יכול ?!" ןאתה משיב בזלזול השיגרתי, משנה מלה פה, מלה שם, אבל התכל´ס לא משתנה לעולם - פשוט, לא איכפת לך ממני. ואז באות הצעקות (לרוב זו אני, כי אתה, מה פתאום שתוציא אנרגיה בשביל אחת כמוני בצעקות. רק בעוד רבע שעה, כשכבר ימאס לך לשמוע את הצעקות שלי, תתחיל לצרוח, אבל לא כדי להישמע, אלא כדי להשתיק. אותי.) ואז הניתוק בפרצוף, כמעט תמיד מהצד שלך, כי גם אם אתה יודע שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שתדבר איתי, זה לא מזיז לך (ואתה הרי יודע שאסלח לך, כמו תמיד). והבכי יוצא, שוטף את כולי, את החדר שלי, את העולם. הוא יוצא והכאב רק נכנס עמוק יותר פנימה. ואולי הפעם לא אסלח לך ? אולי הפעם לא אשתוק ולא אוותר ואחזיק את עצמי לא לטלפן אליך אחרי שניתקת לי בפרצוף ?? או החברות הזו באמת הגיעה לקיצה, הסופי והמוחלט ? והמחשבה הזו, העקשנית, צצה ועולה כשהכעס קצת שוכך, כשהכאב על הניתוק בפרצוף מתערפל בדמעות ובאיפור שנמרח. המחשבה על חיים בלעדיך. פעם חשבתי שלכלום אין משמעות בלעדיך, היום אני יודעת שיש, אבל עדיין לא מוכנה לשחרר את האחיזה. אני כל כך אוהבת אותך. אני כל כך שונאת אותך. לקחת לי את היקר לי מכל. את האהבה העצמית. חוררת לי חור גדול ואפל בנשמה ורק הנוכחות שלך יכולה למלא אותו. וזה כל כך, כל כך כואב. ולמה, בעצם ? אתה הרי כל כך לא שווה את זה... צדק מי שאמר שללב היגיון משלו. ללב שלי יש הגיון דפוק, הוא הולך תמיד אחרי האנשים הלב נכונים, שיתפסו אותו בכל הכוח ואז ינפצו אותו לרסיסים. כן, זו היתה המריבה האחרונה. הפעם, אני באמת לא אתקשר. יש לי אותי שאמלא לי את החלל.
