לחוץ ומותש
אני מרגיש בלחץ...כאילו החיים עוברים לי מול העיניים ואני לא מצליח להתקדם. הרגשתם ככה אי פעם?
אני עדיין לא בטוח מה אני הייתי רוצה לעשות (אם לעבור שינוי או לא), למרות שלפחות הגעתי להבנה כלשהי לגבי הזהות המגדרית שלי, ואתמול קיבלתי הודעה מהבוסית שלי שאני מתחיל ללמוד בפברואר (לימודים שיתנו לי תעודה מקצועית בכדי שאוכל להמשיך לעבוד עם ילדים כגננת לדוגמא. פה זה קצת שונה מישראל כי למרות שזה לא תואר ראשון, זה נחשב לתואר בגרמניה ואוכל לעבוד עם זה גם בבתי ילדים או עם ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים עם צרכים מיוחדים וכו'...בקיצור כל דבר שקשור בחינוך ילדים ובני נוער). דווקא זה משהו שרציתי ללמוד וחיכיתי לשמוע מתי אוכל להתחיל (הבוסיות שלי שלחו בקשת הרשמה בשמי כשהתחלתי לעבוד). הלימודים אמורים להיות פעמיים בשבוע בזמן שאני עדיין עובד משרה חלקית בגן. בכל אופן, הבעיה שלי היא שעכשיו, אם אני מתחיל ללמוד, אצטרך לשים מאחור כל מחשבה או תוכנית לשינוי פיסי למשך כמעט 4 שנים, כי אם אאבד את מקום העבודה, אצטרך להפסיק ללמוד ואני לא רוצה ללמוד לחינם.
לא החלטתי לעבור שינוי עדיין, אבל גם לא החלטתי שלא. המחשבות כל הזמן שם ואני עדיין מברר פרטים על כל האפשרויות. קיוויתי שאוכל להתחיל לראות את הפסיכולוג כדי שאוכל להגיע להחלטה כלשהי ועכשיו אני מרגיש שהזמן אוזל. אני צריך להחליט עד פברואר, אם אני לא רוצה שתהיה אפשרות שסתם אלמד ובאמצע אצטרך להפסיק. כל העניין הזה משגע אותי ואני מרגיש מותש.
מותש נפשית ופיסית כאחד!
מצד אחד אני רוצה לעבוד בתחום שאני אוהב, שזה עבודה עם ילדים, ורוצה להוציא תעודה שתעזור לי תמיד למצוא עבודה וגם אוכל להרוויח כפול ממה שאני מרויח היום ברגע שתהיה תעודה, ומצד שני אני מפחד לסגור לעצמי את האפשרות לעבור שינוי לפחות לארבע שנים הקרובות, כי אני לא בטוח שאוכל לחיות עם עצמי ככה כל כך הרבה זמן ועוד בזמן שהגוף שלי מזדקן וייקח את השינוי פחות טוב מאוחר יותר, שלא נדבר שמבחינה בריאותית יש יותר סיכוי שלא אוכל לעשות זאת בכלל בעתיד, כי ככל "שמתבגרים" יש יותר בעיות בריאות. בנוסף לכל זה, גם הקפאנו את התוכנית לעשות ילד בזמן הקרוב...עד שאגיע להחלטה כלשהי, כי אנחנו רוצים לדעת איזה תפקיד בדיוק אקח בחיי הילד לפני שיוולד, איך נוכל להסביר אותי לילדים שיהיו לנו ולכל מי שיהיה בחיינו ולא לעשות יותר מדי טעויות. גם ככה יש לי ילדים שתמיד יראו אותי כאמא שלהם, בגלל שגידלתי אותם כשחייתי כאישה ואף אחד לא ממש ידע מה קורה בתוך תוכי.
בינתיים לא יצאתי אפילו עדיין בפני המשפחה שלי. אמא שלי, אחיי וילדיי לא יודעים דבר וחצי דבר על היותי גבר טרנס וג'נדרקוויר. כן החלטתי שזו הגדרה שהכי תסביר אותי כי אני מזדהה כגבר אבל עדיין לא 100% גבר כי יש בי גם תכונות מאד נשיות, ומצד שני אני לחלוטין לא מזדהה כאישה. נראה לי שמה שלא יקרה, אצטרך לספר למשפחתי כי זה די אוכל אותי שהם לא יודעים ומתייחסים אלי כאל אישה, שלא נדבר שאמא שלי תמיד מנסה להפוך אותי לנשית יותר בגלל שהיא מרגישה שזה לא ממש קיים אצלי (במשך שנים עם כל העמדת הפנים, ריציתי אותה בכל פעם כמו שריציתי את בעלי לשעבר, אבל בשנים האחרונות עמדתי על שלי ולא הסכמתי להתפשר איתה, מה שגרם לזה שהיא ראתה אותי כבר במראה ובתפקיד הגברי אבל לא ממש קלטה מה ראתה ופשוט לא הבינה למה אני נראה כמו גבר, ולמה אני מאפשר לעצמי להתנהג כמו אחד).
הבעיה עם יציאה מהארון בשנית היא שאני יודע מה אמא שלי חושבת על טרנסג'נדר (היא חושבת שזה נורא ואיום, ובקיצור כמו כל טרנספוב אחר היא חושבת שזה חולני לרצות שינוי. מבחינתה, לפחות כפי ששמעתי ממנה בעבר, גם אם אתה אישה בגוף גבר או להיפך, אתה חייב להישאר עם הגוף שיש לך וזה לא משנה אם אתה נכנס לדכאון מזה או שונא את עצמך כל עוד אתה נראה לאחרים נורמלי מבחינה חיצונית). אני יודע שאחותי תקבל אותי באהבה גם אחרי שאספר לה, אבל היא גם מסוגלת לפלוט החוצה לאמא שלי משהו, לפני שאני אספר ואני חושב שיהיה טוב יותר אם היא תשמע את זה ממני. לא יודע איך אחי יקבל את זה..אבל לא נראה לי שטוב כי עד לפני שנה לערך הוא ראה אותי רק כאישה (הוא נולד כשהייתי בן 13 ואז כבר העמדת הפנים החלה) וגם ילדיי, נראה לי, יישארו בהלם מוחלט ויש סיכוי שינתקו קשר איתי לגמרי (אחד מהם עדיין נאבק בדכאון שבא מהגירושים, היציאה שלי מהארון כלסבית והמעבר שלי לארץ אחרת, ובקושי מדבר איתי גם ככה). אז זהו, קשה ל, מלחיץ ומבאס.
איך מתמודדים עם תחושות הבלבול וחוסר הידיעה אין לי מושג, אבל בינתיים אני בודק את הרגשות, התחושות והגבולות שלי ע"י זה שאני לובש ביינדר ו packer מדי פעם, יוצר קשר עם גברים טרנסים אחרים וג'נדרקווירים, מדבר על הכל עם אשתי וחברותיי שיודעות, חושב המון וכותב. התקווה היא שמתישהו התחושה של מה אני צריך לעשות תגיע לתודעה שלי ואז אוכל להחליט, אבל יש לי הרגשה שזה לא יבוא לפני שאתחיל ללמוד
מצטער אם אני מברבר פה ומשעמם אותכם...פשוט צריך להוציא החוצה קצת מהלחץ, פחדים ותסכולים שהולכים ומתגברים ככל שהזמן עובר לי.
אני מרגיש בלחץ...כאילו החיים עוברים לי מול העיניים ואני לא מצליח להתקדם. הרגשתם ככה אי פעם?
אני עדיין לא בטוח מה אני הייתי רוצה לעשות (אם לעבור שינוי או לא), למרות שלפחות הגעתי להבנה כלשהי לגבי הזהות המגדרית שלי, ואתמול קיבלתי הודעה מהבוסית שלי שאני מתחיל ללמוד בפברואר (לימודים שיתנו לי תעודה מקצועית בכדי שאוכל להמשיך לעבוד עם ילדים כגננת לדוגמא. פה זה קצת שונה מישראל כי למרות שזה לא תואר ראשון, זה נחשב לתואר בגרמניה ואוכל לעבוד עם זה גם בבתי ילדים או עם ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים עם צרכים מיוחדים וכו'...בקיצור כל דבר שקשור בחינוך ילדים ובני נוער). דווקא זה משהו שרציתי ללמוד וחיכיתי לשמוע מתי אוכל להתחיל (הבוסיות שלי שלחו בקשת הרשמה בשמי כשהתחלתי לעבוד). הלימודים אמורים להיות פעמיים בשבוע בזמן שאני עדיין עובד משרה חלקית בגן. בכל אופן, הבעיה שלי היא שעכשיו, אם אני מתחיל ללמוד, אצטרך לשים מאחור כל מחשבה או תוכנית לשינוי פיסי למשך כמעט 4 שנים, כי אם אאבד את מקום העבודה, אצטרך להפסיק ללמוד ואני לא רוצה ללמוד לחינם.
לא החלטתי לעבור שינוי עדיין, אבל גם לא החלטתי שלא. המחשבות כל הזמן שם ואני עדיין מברר פרטים על כל האפשרויות. קיוויתי שאוכל להתחיל לראות את הפסיכולוג כדי שאוכל להגיע להחלטה כלשהי ועכשיו אני מרגיש שהזמן אוזל. אני צריך להחליט עד פברואר, אם אני לא רוצה שתהיה אפשרות שסתם אלמד ובאמצע אצטרך להפסיק. כל העניין הזה משגע אותי ואני מרגיש מותש.
מותש נפשית ופיסית כאחד!
מצד אחד אני רוצה לעבוד בתחום שאני אוהב, שזה עבודה עם ילדים, ורוצה להוציא תעודה שתעזור לי תמיד למצוא עבודה וגם אוכל להרוויח כפול ממה שאני מרויח היום ברגע שתהיה תעודה, ומצד שני אני מפחד לסגור לעצמי את האפשרות לעבור שינוי לפחות לארבע שנים הקרובות, כי אני לא בטוח שאוכל לחיות עם עצמי ככה כל כך הרבה זמן ועוד בזמן שהגוף שלי מזדקן וייקח את השינוי פחות טוב מאוחר יותר, שלא נדבר שמבחינה בריאותית יש יותר סיכוי שלא אוכל לעשות זאת בכלל בעתיד, כי ככל "שמתבגרים" יש יותר בעיות בריאות. בנוסף לכל זה, גם הקפאנו את התוכנית לעשות ילד בזמן הקרוב...עד שאגיע להחלטה כלשהי, כי אנחנו רוצים לדעת איזה תפקיד בדיוק אקח בחיי הילד לפני שיוולד, איך נוכל להסביר אותי לילדים שיהיו לנו ולכל מי שיהיה בחיינו ולא לעשות יותר מדי טעויות. גם ככה יש לי ילדים שתמיד יראו אותי כאמא שלהם, בגלל שגידלתי אותם כשחייתי כאישה ואף אחד לא ממש ידע מה קורה בתוך תוכי.
בינתיים לא יצאתי אפילו עדיין בפני המשפחה שלי. אמא שלי, אחיי וילדיי לא יודעים דבר וחצי דבר על היותי גבר טרנס וג'נדרקוויר. כן החלטתי שזו הגדרה שהכי תסביר אותי כי אני מזדהה כגבר אבל עדיין לא 100% גבר כי יש בי גם תכונות מאד נשיות, ומצד שני אני לחלוטין לא מזדהה כאישה. נראה לי שמה שלא יקרה, אצטרך לספר למשפחתי כי זה די אוכל אותי שהם לא יודעים ומתייחסים אלי כאל אישה, שלא נדבר שאמא שלי תמיד מנסה להפוך אותי לנשית יותר בגלל שהיא מרגישה שזה לא ממש קיים אצלי (במשך שנים עם כל העמדת הפנים, ריציתי אותה בכל פעם כמו שריציתי את בעלי לשעבר, אבל בשנים האחרונות עמדתי על שלי ולא הסכמתי להתפשר איתה, מה שגרם לזה שהיא ראתה אותי כבר במראה ובתפקיד הגברי אבל לא ממש קלטה מה ראתה ופשוט לא הבינה למה אני נראה כמו גבר, ולמה אני מאפשר לעצמי להתנהג כמו אחד).
הבעיה עם יציאה מהארון בשנית היא שאני יודע מה אמא שלי חושבת על טרנסג'נדר (היא חושבת שזה נורא ואיום, ובקיצור כמו כל טרנספוב אחר היא חושבת שזה חולני לרצות שינוי. מבחינתה, לפחות כפי ששמעתי ממנה בעבר, גם אם אתה אישה בגוף גבר או להיפך, אתה חייב להישאר עם הגוף שיש לך וזה לא משנה אם אתה נכנס לדכאון מזה או שונא את עצמך כל עוד אתה נראה לאחרים נורמלי מבחינה חיצונית). אני יודע שאחותי תקבל אותי באהבה גם אחרי שאספר לה, אבל היא גם מסוגלת לפלוט החוצה לאמא שלי משהו, לפני שאני אספר ואני חושב שיהיה טוב יותר אם היא תשמע את זה ממני. לא יודע איך אחי יקבל את זה..אבל לא נראה לי שטוב כי עד לפני שנה לערך הוא ראה אותי רק כאישה (הוא נולד כשהייתי בן 13 ואז כבר העמדת הפנים החלה) וגם ילדיי, נראה לי, יישארו בהלם מוחלט ויש סיכוי שינתקו קשר איתי לגמרי (אחד מהם עדיין נאבק בדכאון שבא מהגירושים, היציאה שלי מהארון כלסבית והמעבר שלי לארץ אחרת, ובקושי מדבר איתי גם ככה). אז זהו, קשה ל, מלחיץ ומבאס.
איך מתמודדים עם תחושות הבלבול וחוסר הידיעה אין לי מושג, אבל בינתיים אני בודק את הרגשות, התחושות והגבולות שלי ע"י זה שאני לובש ביינדר ו packer מדי פעם, יוצר קשר עם גברים טרנסים אחרים וג'נדרקווירים, מדבר על הכל עם אשתי וחברותיי שיודעות, חושב המון וכותב. התקווה היא שמתישהו התחושה של מה אני צריך לעשות תגיע לתודעה שלי ואז אוכל להחליט, אבל יש לי הרגשה שזה לא יבוא לפני שאתחיל ללמוד
מצטער אם אני מברבר פה ומשעמם אותכם...פשוט צריך להוציא החוצה קצת מהלחץ, פחדים ותסכולים שהולכים ומתגברים ככל שהזמן עובר לי.
