"לחזור הביתה"
הסיפור הזה נכתב מעצמו, כאשר שמעתי על ההודע בקשר לסיפורים בנושא ->"לוחמי האור, אדוני האופל". בהתחלה תיכננתי שזה ממש יהיה לוחמי האור נגד החושך, אבל ממתי מה שמתכננים בסיפור זה מה שיוצא? {בוג'י, סליחה, לא סיפור ערפדים
} {המון תודה לשלמקו על ההגהה} -------------------------------------------------------------------- לחזור הביתה בקרב השלישי ניצחו לוחמי האור, ובהבזק מסנוור הרגשתי שאני חופשייה לבסוף. הכבל הקושר אותי חתוך לגזרים, והנה אני כבר מתרוממת, מתנערת, נוסקת מעלה, שוב חופשייה, שוב באוויר! התקווה התעוררה בי מחדש, כמו בפעם הראשונה, אך שמחתי לא נמשכה לאורך זמן. גופי התרומם רק מטרים ספורים מעל הקרקע, כאשר חוט כסוף ודק ניזרק מלמטה . הוא לפת את רגלי, מושך אותי באכזריות מטה, חזרה לעבר החושך, חזרה לעבר האדמה. הנחיתה הייתה מזעזעת, ושומעת את עצמי צועקת בהתנגדות, שקעתי חזרה אל תוך האפלה.התעוררותי הבאה לוותה בשקט יחסי, הייתה זו הפוגה זמנית. שני הצבאות חזרו למחנותיהם לאזור כוחות. עכשיו הייתי כבולה לאדמה הבוצית בכעשרה חוטים כסופים. הם כפתו את ידיי, את רגליי, לזעזועי הרב הבנתי שאיני מסוגלת אפילו להניע את ראשי, כי שני חוטים לופפו סביב צווארי. שכבתי על צדי, ראשי מוטה אחורנית, צד אחד של פניי שקוע אל תוך הבוץ הקר. שערי הסתור כיסה את עיניי, אך גם דרכו, יכולתי לראות שאני נמצאת במרכז המחנה של החשוכים. צריפים רעועים, בוץ וזוהמה בכל מקום. הם לא נהגו להדליק מדורות כדי להרחיק את הקור. במקום מדורות הגונות, הם השתמשו בכוהליות קטנות, האש הזעירה שלהן לא מסוגלת להרחיק לא את החושך ולא את הקור. התנוחה הלא נוחה הכאיבה, אבל מנסיוני הקודם ידעתי שאין כל טעם לבקש שיתירו ולו במעט את כבליי. הלוחמים לא ייקחו את הסיכון הזה, הם כבר ידעו שאני אנסה לברוח ברגע שאוכל. שום הבטחות או שבועות לא יכלו להיות תקפות כאן, אני לא יכולתי להבטיח שאני אשאר. להסכים להישאר היה זהה במשמעותו ללמות. ***** אני זוכרת איך הכל התחיל, אני זוכרת איך הפיצוץ האדיר העיר אותי, שובר את מעטה האדמה מעלי וקורע את הכבלים אשר עטפו אותי. בתחושת חופש משכרת התרוממתי מכלאי, בגופי פועמת העוצמה שחזרה סוף סוף לרשותי. נצח הזנתי את האדמה הצחיחה, נצח כוחי נשאב ממני, דרך כבלי הכסף. כבלים עבים, חלקלקים, אשר חיברו ביני לבין האדמה, נותנים לה חיים על חשבון חיי. שיכורה מהחופש הפתאומי, זינקתי מעלה, לעבר השמיים השחורים, קוראת לאחיי שיבואו ויאספו אותי מכאן. בגדיי הלבנים התערבלו סביבי ברוח כמו קצף ים, מכים מאחוריי כמו כנפיים, בעודי עולה מעלה ומעלה. העננים השחורים נסוגו מפני אורי, חושפים לי הדרך אל החופש. ידעתי כי ברגע שאעבור את מעטה העננים, השמיים יתבהרו בבת אחת, מוארים באורה הקסום של מולדתי. ידיי כבר נמתחו מעלה, מנסים לקרב אותי כמה שיותר אל ביתי. המשיכה חזרה הייתה אכזרית. משהו ננעץ בי עמוק בגבי ומשך בעוצמה אחורנית, שובר את תנופתי. בזעקת כאב, גופי נזרק מטה, מתהפך תוך כדי נפילה. עד שהתאוששתי מספיק כדי לבלום את הנפילה ולעצור, כבר הייתי מטרים ספורים מעל האדמה. משהו משך אותי מטה, משהו מנע ממני לשוב ולהתרומם. ביד רועדת מיששתי את גבי, עד שאצבעותיי המגששות נסגרו סביב הכבל אשר צמח מבשרי. הכבל היחיד שלא התנתק, הכבל היחיד שלא יכולתי לנתק בעצמי. עכשיו שהייתי מודעת לקיומו, יכולתי לחוש בו בתוך גופי, נסגר סביב לבי. ניזון ממנו אך גם מקיים אותו. האדמה תחתיי שכבה שחורה ודוממה. לא מוזנת שוב על ידי חיי, היא נידונה לכליה מהירה. אבל לא היה לי אכפת. לא הייתי מסכימה שאדמה זרה תחייה על חשבון שעבודי, לא עכשיו, כשטעמתי את טעם החופש, לא עכשיו כאשר התעוררתי בשנית. אבל הכבל הכסוף החזיק אותי חזק, מושך אותי מטה, לאט אבל בהתמדה, וככל שהאדמה התקרבה יכולתי לראות את החיים חוזרים אליה. מעגל קטן של חיים ושל אור, אשר הלך והתפשט סביב המקום בו הכבל נכנס אל תוך הקרקע. עוד דקות ספורות, ורגליי ישובו ויגעו באדמה המשוקצת הזו, התושבים המקוללים שלה ישובו ויקברו אותי חזרה אל תוך מעמקיה, נועצים בגופי את החיבורים, אשר הבטיחו גורל גרוע ממות. שיכחה מוחלטת, חוסר קיום. ניסיתי להשתחרר, נאבקת כמו ציפור נואשת על חבל. אך זה היה חסר תועלת, לא הייתי מסוגלת לעקור את החיבור מלבי. בשביל כך הייתי זקוקה לעזרת אחיי, ובשארית כוחותיי, לפני שנמשכתי על-ידי כוח הגובר על שלי, נזרקת אל האדמה, קראתי לעמי, קוראת לעבר האור אשר מעבר לעננים. ***** מבגדיי הלבנים לא נשאר כמעט דבר. שלוש בריחות כושלות, שלוש התרסקויות אל תוך האדמה, אשר גזלו ממני כל פעם חלק מיכולתי להמשיך ולהיאבק. שכבתי ערומה בתוך הבוץ, מרגישה את גופי רועד מקור ומחולשה. לא יכולתי לראות את השמיים, אבל ידעתי שאפלתם מופרת על-ידי נקודות אור חולפות. אחיי באו לעזרתי, הם חתכו את הכבל האחרון, אך כפי שהתברר זה לא היה מספיק, ואילו מעבר לכך הם לא יכלו לעשות דבר, רק לקרוא לי שוב ושוב, מפצירים בי שלא אתייאש, שאמשיך לנסות. משהו נע בחצי אפלה מולי. לא היו יותר כבלים אשר חדרו ישירות לגופי, רק חוטים כסופים אשר קשרו אותי, לוקחים ממני את רסיסי האור האחרונים שעוד היו בי. אירוני, אבל אותם חוטים גם נתנו לגופי את הסיכוי לחיות על האדמה, מחוץ לחיבוק השמים. הכוח אשר הם יכלו לקחת בלי לחדור לתוכי לא היה רב, לכן החשיכה הייתה כמעט מוחלטת, אבל הצל באפילה התקרב מספיק כדי שאצליח לזהות את קווי המתאר של הלוחם. הוא היה בין היחידים שהעז לגשת עד אלי, מתקרב עד למרחק מגע, אך אף פעם לא נוגע, אלא במבט בוער. גופו היה מוצק ושרירי, עורו שחום ושערו מקורזל, עיניו השקועות נצצו בגוון חום-צהוב של טורף, לגופו המצולק היה שריון עור משופשף ולרגליו סנדלים. כה שונה היה מלוחמיי עמי. מעוצמתם האצילה. ממבטם הבהיר. שריונם זוהר בזהב וכסף, לבוש מעל בגדים צחורים. שערם ועורם בהירים כמו האור שהפיצו סביבם. "שחרר אותי" ביקשתי. ראיתי איך מצחו נחרש קמטים, עיניו מתכווצות, מרוכזות על שפתיי. "בבקשה" התחננתי, יודעת שזה חסר תועלת. הוא לא יכול לשמוע את קולי, לא יכול להבין את מילותיי יותר משאני יכולתי להבין את שלו. *****
הסיפור הזה נכתב מעצמו, כאשר שמעתי על ההודע בקשר לסיפורים בנושא ->"לוחמי האור, אדוני האופל". בהתחלה תיכננתי שזה ממש יהיה לוחמי האור נגד החושך, אבל ממתי מה שמתכננים בסיפור זה מה שיוצא? {בוג'י, סליחה, לא סיפור ערפדים