sheda0ktana
New member
לחיות בניגוד לאמונה הפנימית
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל, או ממה. זה התחיל מסוג של תובנה שהגעתי אליה אתמול שלא עוזבת אותי. הסתכלתי על העבודות האחרונות שלי, וראיתי שבראשונה הזקתי לעצמי (שעות עבודה מטורפות, בלי חיים פרטיים בכלל), בשניה הזקתי לאנשים אחרים (ברמנית תחת עינו הפקוחה של בעל הבית שדרש למכור עוד ועוד אלכוהול, גם הרבה מעבר לטעם הטוב) והיום אני עובדת בחברה שמזיקה לחיות (פיתוח ציוד רפואי שכולל לצערי גם ניסויים על בעלי חיים). "אז מה הלאה?" שאלתי את עצמי, "עבודה שמזיקה לסביבה? למי עוד אפשר להזיק?". בחיים האישיים שלי אני מאד מעורבת בתחום הרוחני, מחוייבת כבר יותר מעשרים שנה לצמיחה רוחנית (התחלתי מאד מוקדם), פעילה עד כמה שאפשר למען הסביבה, למען החיות, בקיצור - חיה בדיוק הפוך מאיך שאני עובדת. ככל שאני מיישרת את החיים הפרטיים שלי יותר לפי האידיאלים שלי, קשה לי יותר לקום בבוקר לעבודה, כי הפער הופך בלתי נסבל מיום ליום. אז אני מנסה למצוא מה שאפשר לעשות במסגרת העבודה - למזער את הסבל לבעלי החיים, להציל אותם במקום להמית אותם בסוף הניסוי, למצוא פתרונות יצירתיים לניסויים הבאים, למחזר כל מה שאפשר בעבודה, ולדבר לדבר לדבר בלי סוף על הדברים שחשובים לי, להסביר בלי להתנצל למה אני לא מאמינה ברפואה מערבית ולמה חשוב למחזר ניירות ובקבוקי פלסטיק. מצד אחד אני מרגישה שאני עושה עבודה חשובה, כי אני במובן מסוים מביאה שינוי למקום שאחרת לא היה נחשף לרעיונות שלי. מצד שני אני מרגישה המון תיסכול. מצד שלישי המשכורת, ומצד רביעי - למרות שאני מאד מוכשרת וכבר עשיתי המון וכל מיני בחיים שלי, אין לי שום רעיון או קצה של רעיון של מה שאני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה". הכל מעניין אותי, הכל מקסים אותי, גם טווח היכולות שלי די רחב. אפילו הלכתי לעשות מבדקים פסיכוטכניים שיוכיחו את זה כדי שההורים יפסיקו להלחיץ אותי "להתמקד בדבר אחד". זו גם הבעיה העיקרית שלי - קשה לי להתמקד בדבר אחד, כי אני משתעממת מאד בקלות, וגם מגיעה לשיא מקצועי מאד מהר. אני צעירה מדי בשביל להרגיש כל כך שחוקה ושרופה. ואני לא יודעת איך להתחיל לעזור לעצמי לצאת מהתסבוכת ולעבוד במשהו שאני אוהבת, ולאהוב את מה שאני עושה. |הצילו| קרן
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל, או ממה. זה התחיל מסוג של תובנה שהגעתי אליה אתמול שלא עוזבת אותי. הסתכלתי על העבודות האחרונות שלי, וראיתי שבראשונה הזקתי לעצמי (שעות עבודה מטורפות, בלי חיים פרטיים בכלל), בשניה הזקתי לאנשים אחרים (ברמנית תחת עינו הפקוחה של בעל הבית שדרש למכור עוד ועוד אלכוהול, גם הרבה מעבר לטעם הטוב) והיום אני עובדת בחברה שמזיקה לחיות (פיתוח ציוד רפואי שכולל לצערי גם ניסויים על בעלי חיים). "אז מה הלאה?" שאלתי את עצמי, "עבודה שמזיקה לסביבה? למי עוד אפשר להזיק?". בחיים האישיים שלי אני מאד מעורבת בתחום הרוחני, מחוייבת כבר יותר מעשרים שנה לצמיחה רוחנית (התחלתי מאד מוקדם), פעילה עד כמה שאפשר למען הסביבה, למען החיות, בקיצור - חיה בדיוק הפוך מאיך שאני עובדת. ככל שאני מיישרת את החיים הפרטיים שלי יותר לפי האידיאלים שלי, קשה לי יותר לקום בבוקר לעבודה, כי הפער הופך בלתי נסבל מיום ליום. אז אני מנסה למצוא מה שאפשר לעשות במסגרת העבודה - למזער את הסבל לבעלי החיים, להציל אותם במקום להמית אותם בסוף הניסוי, למצוא פתרונות יצירתיים לניסויים הבאים, למחזר כל מה שאפשר בעבודה, ולדבר לדבר לדבר בלי סוף על הדברים שחשובים לי, להסביר בלי להתנצל למה אני לא מאמינה ברפואה מערבית ולמה חשוב למחזר ניירות ובקבוקי פלסטיק. מצד אחד אני מרגישה שאני עושה עבודה חשובה, כי אני במובן מסוים מביאה שינוי למקום שאחרת לא היה נחשף לרעיונות שלי. מצד שני אני מרגישה המון תיסכול. מצד שלישי המשכורת, ומצד רביעי - למרות שאני מאד מוכשרת וכבר עשיתי המון וכל מיני בחיים שלי, אין לי שום רעיון או קצה של רעיון של מה שאני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה". הכל מעניין אותי, הכל מקסים אותי, גם טווח היכולות שלי די רחב. אפילו הלכתי לעשות מבדקים פסיכוטכניים שיוכיחו את זה כדי שההורים יפסיקו להלחיץ אותי "להתמקד בדבר אחד". זו גם הבעיה העיקרית שלי - קשה לי להתמקד בדבר אחד, כי אני משתעממת מאד בקלות, וגם מגיעה לשיא מקצועי מאד מהר. אני צעירה מדי בשביל להרגיש כל כך שחוקה ושרופה. ואני לא יודעת איך להתחיל לעזור לעצמי לצאת מהתסבוכת ולעבוד במשהו שאני אוהבת, ולאהוב את מה שאני עושה. |הצילו| קרן