לחיות עם געגוע...

פיצהלה

New member
לחיות עם געגוע...

שבוע ראשון בעבודה מסתיים לו היום . שבוע שכולו געגוע. כמובן געגוע לשיר אבל גם אליכן... לא הספקתי להיכנס לפורום כמעט השבוע להתעדכן במה קורה ומה חדש אני אנסה להשלים פערים בסופ"ש. אבל השבוע הסתיים בשלום, באמצע היה וירוס מעיים מגעיל שאני מפצירה בכולכם לא להתקרב למי שאמר שסובל מכאבי בטן ושילשולים - זה מדבק!!! מסתבר שיש וירוס כזה שמסתובב עכשיו, הוא אמנם קצר (24 שעות) אבל אכזרי... אז שבוע ראשון ששיר אצל המטפלת ואני בעבודה. האמת - עבר יחסית בשלום. נכון, זה לא תענוג. נכון, התמונות שלה על הלוח לידי צובטות לי את הלב . נכון, הארבע שעות ערות המסכנות שיש לי איתה כל יום הפכו מצרך יקר מפז וקשה לוותר על דקה במחיצתה. אבל היא לא נראית סובלת, והמטפלת מקסימה ואני מקווה להמשיך להיות אמא טובה בשבילה גם אם זה לא יום שלם. אז עכשיו באמת התחילו החיים האמיתיים שאחרי חופשת הלידה. ומילת עידוד לחוזרות שבדרך - ההתחלה קשה, קורעת ומפחידה. אבל מה שאחריה - לא כ"כ נורא. בהצלחה, וסופ"ש נעים לכולכן. נשיקות.
 

פשושולה

New member
מזדהה עם כל מילה, במיוחד עם

אי הרצון לפספס אף רגע במחיצתה. אני כבר מתחילה להיות מודאגת מהתפעול בספטמבר, אחרי שתיגמר לי "שעת ההנקה"... אבל אין ספק שהילדה מאושרת, מחייכת, ישנה במשך היום, ישנה יותר טוב בלילה (אוכלת כל 4.5 שעות בלילה, אז מאכילים בשבע, באחת עשרה וחצי לפני השינה שלנו, ואז פעם אחת בארבע בבוקר וזהו!! טפו טפו טפו...) עברה לעריסה שלה מהמיטה שלנו לחלוטין צרחות ומריבות, ובכלל, ממש ילדונת משגעת - למרות השיניים שכואבות לה (דרך אגב, גליגם - עושה נפלאות). אז למה אני מרגישה כל כך אשמה, שאני לא עושה טוב שום דבר לא לעבוד ולא להיות אמא?? זה הנטל שלנו כאמהות... פשוט מרפה ידיים.
 
למעלה