לחייך כל הדרך מול להשיג תוצאה

[אמא לאינדיאנים]

לחייך כל הדרך מול להשיג תוצאה

ראשית היי לכן, מצטערת שקצת נעלמתי, עומס רב בעבודה וכמה פרויקטים, שדווקא קשורים לתחום הפורום ממלאים את זמני. מתנצלת גם שלא סיכמתי, כפי שתכננתי את הג'ורנל קלאב, רק קראתי את הדברים, אבל אני רוצה להודות לכל מי שכתבה - נושא הפער המגדרי הינו אחד הדברים שמלווים אותי הרבה בחיי כאישה, אמא ומחנכת, ועוד יותר מכך נושא דימוי גוף האישה/נערה ותרמתן לי המון - תודה

ועכשיו לשאלה שבגללה בחרתי לפתוח שירשור חדש ולא לצרף אותה לקצרים:
אני אדם שלרוב נמנע מתחרותיות, בהמון תחומים בחיי, כבר מהיותי ילדה החשש הזה ליווה אותי. לדוגמה שהייתי בחוג שחיה, והייתי מאוד טובה בו, בימי תחרות הייתי מספרת לאמי שהיום אין אימון, ושלא הגענו לתחרות המאמן היה מתקשר ושואל איפה אני...אמא לחצה והגענו. ודווקא ב"רגע האמת" היו לי תוצאות מצויינות. מוזר כי על במה אני מאוד מאוד אוהבת להיות (לדעתי אני מורה כי זה סוג של עמידה מול קהל אליה חלמתי.....חחחח).

בנוסף לחשש מתחרותיות, וכפריקית של שליטה, החשש לצאת מאזור הנוחות תמיד מלווה אותי, ועכשיו כשלושה וקצת שבועות (מי סופר?!

) מחצי מרתון ת"א אני בהתלבטות - השיפור שלי בחודשים האחורנים משמעותי ביותר, אני רואה זמנים שלא חשבתי שאראה, אני מרגישה את "הזרימה בריצה" ו......אני מתחילה לפנטז על תוצאה. ופה ההתלבטות - יש תוצאה שאני יודעת שאני יכולה לעשות (וגם היא שיפור של השיא אישי) ויש תוצאה שאני מפנטזת לעשות, פנטזיה שאני מרגישה שיש באפשרותי להגיע אליה. אבל אני לא יודעת איך להכנס להלך החשיבה של "לתת את הכל", להיות מרוכזת, להיות ממוקדת לאורך כל הדרך. עד היום זה לא היה לי באף אירוע ספורט בו השתתפתי, גם שעשיתי שיא אישי זה או אחר צחקתי בדרך, פפיטפטתי עם העוברים לידי וכו' ולא באמת נתתי את כולי ובמחשבה לאחור לא עשיתי את הטוב ביותר האפשרי.
האם הרצון להנות מנוגד למצב של "לתת את הכל"?
איך משנים הלך חשיבה והאם זה בכלל אפשרי?

בקיצור אשמח לשמוע את המחשבות שלכן, את הטיפים שלכן וכמובן גם את ההיסתיגויות שלכן.

 

[גמדים קטנים]

אוי, שאלה רצינית שאלת כאן

אני גם מהפטפטים ואף מחסרי התוכנית. חלק מזה נובע מכך שאני אוהבת לרוץ "סתם", מניחה שחלק נובע מכך שאני לא אוהבת להכשל. או בעצם - לא ממש מפריע לי להכשל, אבל למה בתחביב שלי?! אפשר להכשל חופשי בדברים שהם פחות כיפים.
הרבה פעמים נתתי את הכל במירוץ (אף פעם לא בהכנה אליו), ודי נהניתי מזה, אבל תמיד גם היתה תחושה של החמצה בסוף. וזה לא משנה לאיזה תוצאה הגעתי - רציתי יותר. אבל כזו אני. לכן מבחינתי עדיף לא לתת את הכל ולא להתאכזב.
אבל תקשיבי - למסקנות לגבי עצמי הגעתי בניסוי וטעייה, וזה גם מה שאני מציעה לך. קחי, תנסי, מקסימום תגלי שלא מתאים לך. אולי תמצאי אהבה חדשה.

 

[oggi2]

מודה- אצלי זה קצת הפוך, קשה לי להגיע לתחרות ו"רק" להנות בלי לכוון לתוצאה.
גיליתי שבמירוצי שטח אני יכולה עוד לעמוד בהבטחה, לשמור על קצב מתוכנן קבוע ולהתייחס לזה כאימון (ואם הוא מספיק נידח/יש במקביל כמה אירועים אחרים, עוד לסיים עם פודיום אבל לא "תוצאה" ), במירוצי כביש- לא ממש.
הצלחתי לעשות את זה בפייסינג לטבריה, כי..הייתי מחויבת (למרות שהיה רגע שאני והפייסרית השנייה היללנו את התנאים לתוצאה טובה וזרקתי לה בצחוק "יאללה, עזבי ת'בלונים, נלך על שיא אישי

. וזה באמת היה בצחוק, כן?)
במירוץ נ"צ ביום שבת למשל, זה החזיק בדיוק שני קילומטר, למרות ההחלטה, האנטיביוטיקה, החיסון, וכל הסיפור של הדבורה, ראיתי כי הקצב הקל טוב והחלטתי לעזוב את ההחלטה של לרוץ רק בכיף. רצתי בכיף גדול יותר.
אז לדעתי זה ממש לא מנוגד, אלא הולך ביחד. מבחינתי לרוץ בכיף ולהחזיק קצב נמוך מוציא אותי בסוף עם החמצה קלה (אלא אם ממש זה מעוגן בתוכנית אימונים שזה הולך להיות אימון טמפו/ארוכה בשטח, אני אתבאס- אבל פחות.
אני גם מדברת תוך כדי, לא הרבה, אבל חושבת בקול , עד שלב מסוים.
מהבחינה הזו אני מעדיפה גם לרוץ לבד, ריצות קבוצתיות מבחיתי זה סיכון גבוה יותר לפציעה, אלא אם אני מחליטה מראש שאני רצה על דופק וזהו.
זה לא עובד לי באימוני אופניים וכנראה שלא בטרי'. איפה כן? וכנראה שפה התשובה- בשחייה. מאחר ואני גם ככה לא שוחה משהו ומסיימת אי שם בחצי/שליש אמצעי, אין לי שאיפות גדולות (אולי כשאפנים סופית מה עושים עם הידיים אליבא דה-TI). אז אין לי בעיה להגיע למשחה ולשחות בכיף. מצד שני- לשחות בכיף לא ממש מצריך משחה.. ולרוץ בכיף לא מצריך מירוץ.
לגבי השאלה הספציפית שלך- אם יש תוצאה שאת יכולה לעשות- אז לכי על זה. אם התוצאה הגבוהה יותר - וזה מבוסס ע"י האימונים או המאמן שלך- את באמת יכולה- אז למה לא? מה כבר יקרה? למה שלא תהני? ואם לא תצליח ממ- אז ניסית ונהנית. את יכולה להתחיל בקצב השמרני יותר ולהחליט בנקודה מסויימת אם את הולכת על הגברה.
בהצלחה! ואולי נצליח להתראות שם

 

[oggi2]

כנראה שאני ממש בהכחשה

אבל אני רשומה גם לחצי מרתון בירושלים כמירוץ בשביל הכיף. אני לא במצב של אימוני עליות לצערי- זה יאתגר יותר מדי את הרגל ובשלב די מאוחר לאימוני מהירות, אז סוג של מירוץ שמעולם לא עשיתי, מספרים שזו חוויה - אז זה בא לי טוב.

 

[tom696]

רגל פה, רגל שם

(דופק חיוכים לכל הכיוונים ותמיד תמיד נמצא בעניינים)

אני בהרגשה דומה לשלך בחלק מהמקומות. אין לי רתיעה ברורה מתחרותיות אבל דווקא ההתמודדות מול עצמי, הפרפקציוניזם לפעמים והעדר הקילר אינסטינק / התאבדות אני לא מצליחה להיות מרוצה מאף תוצאה. תמיד נראה לי או נדמה לי שלא התאמצתי מספיק, שלא עבדתי מספיק חזק, שיכולתי יותר וכו'. קשה לי לשמוח בתוצאות שלי וקשה לי מאד להיות במיינד סט של לשבור שיא אישי (בשנה האחרונה לא הלכתי לשני מרוצים שנרשמתי אליהם ותכננתי לשבור את השיא האישי ב-10). דווקא הרבה יותר קל לי לשמוח בדרך (נניח להחזיק תקופה ארוכה של 4-5 אימונים בשבוע) או שיש לי את הזכות ללוות חברים.

אני חושבת שאת צריכה לחשוב עם עצמך עם מה תהיי הכי שמחה. אם פעם אחת לשחרר את הקילר אינסטינקט ולהתאבד על תוצאה או לבוא, לשפר, להנות. בסה"כ לא חסרים חצאים בארץ ומה שלא יהיה בת"א הפעם יכול להיות במגוון המירוצים האחרים.


http://www.youtube.com/watch?v=mchgrIehDT0

 

[יער יפעת]

אני מסתכנת בלטעות

אבל נדמה לי שאת יודעת מה את רוצה.
נראה לי שאת רוצה תוצאה. כי עבדת קשה בשביל זה.
ואת פוחדת.
את מבקשת "שינוי בהלך חשיבה", אבל בעצם מדברת על שינוי בהתנהגות.
ושינוי (לא משנה איזה) הוא תמיד מפחיד.

אז מה דעתי? תנסי. מגיע לך להצליח.
והפחד?
"גם אני נורא פוחד ליפול," אמר האריה מוג הלב, "אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות."
פרנק לימן באום (מתוך הספר "הקוסם מארץ עוץ" )

 

[melon]

אני עכשיו

קוראת ספר מעולה - שנקרא Running Within שמדבר על הצד המנטלי של הריצה.
מה שבין היכולת האמיתית שלנו לבין מה שאנחנו נותנים לעצמנו להשיג.
איזה יעדים אנחנו מגדירים לעצמנו וכמה אנחנו "שמים לעצמנו ברקסים מנטליים" ולמה בעצם ?

בעוד שאנחנו עובדים על הצד הפיזי - אימוני מהירות , ריצות ארוכות . אנחנו לא מאמנים את הצד המנטלי. להבין שאנחנו במקום אחר מהמקום שהינו בתחילת הדרך. שיש בנו יותר ממה שאנחנו חושבים.

אני , מאלה ש"נהנות" במירוץ, החלטתי ללכת על כל הקופה ו"לתת בראש" במירוץ האחרון שלי. הייתי מרוכזת מאוד, לא סבלתי למעט לקראת הסיום אבל אז כבר ידעתי שקרעתי את השיא הקודם לגזרים ומשכתי עוד עד הסוף. עד היום אני לא מאמינה שהתוצאה הזאת שלי. זה מחמם לי את הלב לחשוב על זה - ובמירוץ הבא - אני נותנת בראש בטוח. (בהנחה שאני אגיע נטולת פציעות). כי ההרגשה של אחרי מלווה אותי חודשים אחרי.

את עבדת קשה כי רצית להשתפר, לא ככה ?
אז לכי על זה. תנסי להגשים את הפנטזיה - למה לא ? זה לא עניין של תחרותיות - זה עניין של להעיז ולדעתי - גם להצליח. יש מירוצי "פיטפוט" ויש מירוצי מטרה. וזה מירוץ מטרה כי עברת המון מאז המירוץ האחרון.

המנטרה שלך - אני הולכת לעשות מירוץ טוב וחכם.

 

[צ ל י ל 8]

אני עדיין חדשה מהניילונים

ועדיין לא השתתפתי באף מירוץ שהוא. אבל עבורי חלק מהכיף וההנאה יהיה להשיג תוצאה יפה שאגדיר אותה קרוב למירוץ בהתאם ליכולת שלי עד אז. ואז נכנס כאן עניין הדו. גם להינות מהדרך שעשיתי והגעתי בכלל לרמה של יכולת להשתתף במירוץ 5 ק"מ, וגם לבחון את מבחן התוצאה.
לא מעניין אותי להגיע בין הראשונים, קצת חוששת להגיע עם האחרונים (אף על פי שוודאי זה עלול לקרות) - ההנאה שלי בעיקר בעיקר תהיה לסיים.
אני מניחה שזה כמובן עניין של זמן, ושאני נמצאת במקום אחר מכן. אבל זו דעתי לזמן בו אני נמצאת בו כרגע

 

[hillabe]

יש לי תשובה

שלום לכולם, אני הילה.

אומנם לא יצא לי אף פעם לכתוב פה בפורום, אך יוצא לי לבקר פה מידיי פעם. חייבת להגיד לכולם קודם כל - כל הכבוד!

ובעניין התשובה, הרצאה קצרה שנותנת את התשובה (גם כי זה לא יוצא לי מהראש)

http://www.ted.com/talks/lang/he/diana_nyad_never_ever_give_up.html

 

[tamark4]

שלום הילה, ברוכה הבאה !

 

[רצה רחוק]

ספרי לי על זה...

פעם מזמן, כאשר רק רצתי להנאתי וללא שעון, מאד נהניתי. כבר בשנים 1999, 2001 השתתפתי ב-3 מירוצים, שלקראתם נכנסתי למתח עצום עד לרמות קשות של כאבי בטן וחוסר שינה (וזה עוד כשלא היו כלל ציפיות לפודיום...) והתוצאה היתה, שנמנעתי מלהרשם למירוצים נוספים עד סוף 2007, מועד ה"קאמבק" התחרותי, ועד אז רק רצתי להנאתי, ונהניתי מכל רגע. חזרתי להתחרות, וככל שהשתפרתי והתחלתי לעלות על הפודיום, כך גבר הלחץ שלי כלפי עצמי ושל הסביבה כלפיי. פתאום ליותר מדי אנשים אכפת כמה מהר או לאט אני רצה, פתאום לא נעים לעשות פאדיחות ולרוץ לאט... מצאתי את עצמי בודקת לפני תחרויות מי המתחרות שלי, מה התוצאות שלהן בתחרויות קודמות וכן הלאה. בקיצור- הלך הכיף. אז הגשמתי כמה חלומות ומטרות לגבי תוצאות, הגשמתי כמה חלומות גדולים כמו ריצות אולטרה (תכלס הכי כיף, כי ממילא רצים לאט) ותחרויות איש ברזל (בהן הכיף תמיד נגמר מתישהו בריצה). כשהמטרה היתה רק לסיים- הצלחתי להנות. אבל כשהמטרה היא לסיים בתוצאה מסויימת או במיקום מסויים, נכנס גורם הלחץ שמאד מעיב על ההנאה, ולעתים קרובות פשוט בא לי לזרוק את השעון ולרוץ-לרכוב-לשחות להנאתי מכאן ועד יומי האחרון. אבל אני שוב ושוב מוצאת את עצמי נרשמת לתחרויות, כי אני מודה שמאד נעים לעמוד על הפודיום, מאד נעים לסיים בתוצאה טובה או במיקום גבוה. יחד עם זאת, כמעט תמיד קיימת תחושת החמצה, שמא יכולתי להשיג תוצאה טובה יותר אילו.. אילו התאמנתי נכון יותר, אילו הייתי מתאבדת על התוצאה, אילו הייתי פותרת את בעיות הקיבה הקשות שלי, שכבר דפקו לי כמה וכמה תחרויות.
אני טיפוס מאד תחרותי ותמיד הייתי כזו. לא מסוגלת לבוא לתחרות ולרוץ או לרכוב לאט, בשביל הכיף. לא כיף לי שעוקפים אותי, לא כיף לי לפספס פודיום שהיה בהישג רגליי.
הנה עכשיו מדי פעם מדגדג לי לבוא לרוץ במרתון ירושלים בסבבה, בלי להתייחס לקצב. אבל איך אני יכולה??? 3 פעמים רצוף סיימתי את מרתון ירושלים במקום השני מבין הישראליות. בפעם הראשונה התוצאה היתה מדהימה בשבילי, בפעמיים הבאות מאכזבת, ועדיין מקום 2 נשאר בחזקתי. ועכשיו- להגיע לשם ולרוץ סתם כך לאט בשביל הכיף, לראות סוף סוף את המסלול (3 מרתונים בירושלים ולא ראיתי כלום מסביב, שקעתי כולי בריצה)- ברור לי שבזמן אמת אתבאס קשות מהקצב שלי, הרי לא התאמנתי למרתון הזה, אנסה להגביר ואשלם ביוקר. שוב תהיה תוצאה מאכזבת, הפעם גם כנראה ללא פודיום... אז מראש אני מוותרת על זה (אבל לא אתפלא אם פתאום אמצא את עצמי על קו הזינוק בשל החלטה פזיזה ובלתי ניתנת לשליטה...).
לפעמים אני מייחלת ליום, שבו אפרגן לעצמי מירוצים "בשביל הכיף". רק ב"הר לעמק" האחרון באמת נשארתי בתחום ההנאה נטו, ללא שאיפות לפודיום או לתוצאה, אבל זהו מירוץ קבוצתי, בו ממילא את תלויה באחרים.
מצד שני- העמידה באתגר של תוצאה במירוץ, מקנה סיפוק אדיר ותורמת ללא ספק לזקיפות הקומה, לבטחון העצמי ולאמונה בכוחך- לא רק בספורט כי אם בכל תחום שבו תבחרי לאתגר את עצמך.
מצד שלישי- אחרי כל הישג שכזה, מגיעה השאלה- מה הלאה? שיפור נוסף של עוד כמה דקות? הארכת המרחק? אין לזה סוף...
ישנם אנשים שנהנים לתת הכל, אחרים מעדיפים את הקצב הנעים. יש מקום גם לאלה וגם לאלה. אני לא נהנית לתת הכל, אבל בהחלט נהנית לקטוף את הפירות של מאמץ כזה.

 

[אשי23]

מכירה את ההתלבטות

אני רצה כבר כמה שנים (מירוצי 10 - לא רואה את עצמי בינתיים עולה במרחקים למרות שברור לי שאני יכולה - סתם לא רוצה כרגע). ועד עכשיו, תמיד הגדרתי לעצמי מראש את ההשתתפות במירוץ כהשתתפות בשביל הכיף והחוויה. ילדתי לפני שנתיים, עליתי במשקל, הפסקתי לרוץ, ומאז אני מנסה לחזור. במעט המירוצים שהשתתפתי מאז מראש אמרתי לעצמי שאני מגיעה בשביל הכיף. כנראה גם בשביל לא לשים את עצמי במקום שבו ארגיש רע עם עצמי ועם התוצאה שהגעתי אליה.
עד לפני כמה חודשים. אחרי שרצתי בנייקי לגמרי בשביל הכיף, כולל ליווי של אחותי בשילוב הליכה, החלטתי שאני רוצה פעם אחת לעשות מירוץ "על אמת". כדי לראות מה באמת אני יכולה לעשות כשאני מחליטה לנסות. במקביל התחלתי לעבוד עם שעון GPS ולראות שיפור בקצבים ולקראת המירוץ המאמן עזר לי להגדיר קצב מטרה למירוץ. הגעתי במטרה לבדוק מה אני יכולה באמת.
המירוץ התחיל, מצאתי את עצמי בקצב מהיר יותר מהיעד, מרגישה טוב ולא מצליחה להאט. במהלך המירוץ הבנתי שהתוצאה תהיה טובה בהרבה ממה שחשבתי עליו, אבל לקראת הסוף גם הרגשתי שקשה לי מאוד, וידעתי שיעבור עוד הרבה זמן עד שארצה לעשות מירוץ בצורה כזו. בסופו של דבר סיימתי את המירוץ בקצב שהשאיר אותי בהלם מעצמי ובתחושת הישג מדהימה שליוותה אותי הרבה מאוד זמן. אבל הבנתי גם שלא לכל מירוץ אני צריכה לבוא בצורה כזו. אני מתכננת עכשיו לרוץ 10 בירושלים וברור לי שלשם אני באה בשביל הכיף. ועוד כמה חודשים אגיע למירוץ נוסף בשביל תוצאה - במטרה לשפר את השיא במירוץ ההוא...

המסקנה שלי? גם וגם. יש משמעות ל"לתת את הכול" במירוץ. אבל לי לפחות זה הופך את ההשתתפות במירוץ עצמו לפחות כיפית. ומכיוון שלפודיום אני בטוח לא אגיע, חשובה לי גם ההנאה תוך כדי. מדי פעם כן חשוב לי לבדוק את עצמי באמת ואז נכון בשבילי לעשות את המקסימום. עניין של הגדרה מראש לכל אירוע.

 

[2_be]

שאלה טובה

ומצאתי את עצמי שואלת את עצמי את השאלה הזו כמה פעמים.
אני מודה שלחץ התוצאה ןהחשש מכישלון (להגדרתי) מנע ממני במשך פרק זמן להתחיל בכלל להשתתף במרוצים, הרי למה שאני אביא את עצמי מראש לסיטואציה בה אני אאכזב את עצמי?

עם הזמן ושנות הריצה שנצברות השתתפתי כבר בלא מעט מירוצים. ברובם ההשתתפות היא בשביל החויה. הריצה זה תחביב שאני נהנית ממנו ולא מתאימה לי הרגשת כישלון בו (ואני טובה בלהקנות לעצמי תחושת כישלון

). יחד אם זאת, ככל שצברתי יותר ביטחון בעצמי ובריצה שלי, מצאתי את עצמי מאפשרת לעצמי להשתתף במירוץ כשיש לי מספר בראש שאני רוצה לראות. אמנם יתכן מאוד שזה מספר לא מאוד שאפתני ביחס למה שאני באמת יכולה, אך זה הכי קרוב למירוץ לשם מטרה שאני יכולה להיות בו. במיוחד לאור העובדה שאני לא באמת עובדת קשה בשביל המטרה הזו ואני רצה "ריצות" במהלך השבוע ולא "אימונים".

כרגע, כשריצה מהירה ממני והלאה ואני מברכת על כל ריצה בחורף שמסתיימת במלואה, המירוצים הם רק בשביל החויה.

לגביך, נשמע לי שאת כבר החלטת מה את רוצה לעשות במירוץ הקרוב תנסי, מקסימום, תמיד את יכולה להחליט במירוץ הבא לא תתני את כל כולך. מבטיחה לעודד בלייב גם השנה כשאראה אותך רצה

 

[tamark4]

ואללה....

גם אני כזו.
אולי בגלל זה אני שונאת תחרויות למשחים קצרים, צריך להיות ממוקד. צריך המון ביטחון עצמי ואמונה ביכולת בשביל לתת את הכל, אני לא כזו.
אפילו במבחנים בבית הספר, הייתי תלמידה מאוד טובה , היו לי הרבה יותר 95 מאשר 100 , כי 100 זה לא להתבלבל בקטנות, לנתב את הראש לאפיק מאוד מסוים.
מעבר לחששות ולעימות עם עצמך, מה המקסימום שאתה יכול להוציא מעצמך ברגע נתון (וזו בהחלט בחינה עצמית מפחידה) - אני אדם שנותן מעצמי 95% . עם זה הגעתי רחוק בדיוק כמה שרציתי. בדרך כלל זה הרבה יותר ממספיק. אני חושבת שבאופן מסויים זה גם מגן עלי. שומר לי 5% "לעצמי" . (גם סוג של פריקיות שליטה, לא ?

)

אני לא חושבת שזה קשור להנאה או סבל. תחרויות הן לפעמים סבל ולפעמים הנאה גדולה. כמובן שאם את פחות מחוייבת ואת רואה שלא הולך לך, שזה סבל, אפשר להאיט, אפשר לעשות DNF . אם את מחוייבת יותר תקללי ותמשיכי ולא בהכרח זה מה שיביא לך שיא אישי. לפעמים את נותנת המון, מסיימת את התחרות עם "שחור בעיניים" וחווה הנאה אדירה לאורך כל הדרך. זה שאת באה בכיף ולא מתמקדת בלהוציא מעצמך את המקסימום לא אומר שלא תשקיעי, יש המון גווני ביניים באמצע וכמו באימונים קשים, גם הקריעה בתחרות יכולה להיות כיף אדיר.

האם אפשר לשנות הלך חשיבה ? ברור, אם את רוצה, אם זה מתאים לך. נראה לי שאת אחת הדוגמאות הטובות לכך...
סחתיין על הדיון המעניין שיצרת, אחת השאלות המעניינות ומעוררת המון מחשבה.

 

[אמא לאינדיאנים]

תודה לכן

עכשיו אחרי שקראתי את הדברים כמה דברים מתחדדים שלי:
1. אני רוצה להשיג את הפנטזיה, הנה אני כותבת את זה בגלוי.
2. אני לא בטוחה שאני יודעת איך, אין לי את הקילר אינסטינקט הזה בכל הקשור לספורט ואני חושבת שהכי טוב יהיה לי לרוץ עם פייסר (פייסר לא רשמי אלא מישהו שמתכנן את הקצב הזה.....קיבלתי הצעה שאני מקווה שתצא לפועל)
3. שאני מסתכלת לאחור, ועד כמה שקשה לי להודות בזה בפני עצמי, יש גם אלמנט של לעשות את זה יותר טוב מאחרים סביבי. למה לא נעים לי להודות בזה? כי זה נתפס אצלי "לא חברי" "לא נחמד" - בטריאתלון אשקלון למשל יצאתי שניה מהמים בקבוצה שלנו וסיימתי ממש ממש לא שניה (בגלל הרכיבה הגרועה שלי) והתבאסתי מזה מאוד. פה מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שלי שאני עוד צריכה לחשוב איך להתמודד איתו.
4. לא מדובר בשאיפה לפודיום, אם במקרה זה לא ברור.....כי משם אני רחוקקקקקקקה, אלא מהרצון להיות יותר טובה / לעשות את הכי טוב מבחינתי.
5. שאני מנסה לנתח את הדברים, התפיסה של לעשות 95%, שתמר הציגה - מאוד מאוד מתאימה לי בהקשר הזה. וזה דיי מוזר כי בהקשרים אחרים יש בי לא מעט פרפקציוניזם ומנגד בתחומים אחרים שאיפה לבינוניות - מוזר!! או שמא מה שניראה כאן זה הפחד מכישלון ולא השאיפה להצלחה...(אני עוברת תהליך רפלקציה תוך כדי כתיבה....חחח)
6. כל מי שרואה אותי בזמן הריצה מתבקשת לא להסיח את דעתי (הפרעות הקשב שלי יעשו את זה לבד

)

ולסיום שוב המון תודה, כמובן שאשמח לקרוא עוד ממחשבותיכן - יאלללה 3 שבועות למנאייק!!!

 

[רצה רחוק]

חייבת להביא ציטוט...

לא יודעת מי כתב את זה, אבל מישהו מהחבר'ה העלה את הדברים לפייסבוק. קיצוני אבל מדרבן...
קבלי:

"תיגע בתהילה או תמות בנסיון לגעת בה. הפסד הוא מוות. הצלחה משמעותה נשימה. המאבק הוא מה שעושה את הנצחון.

כמה פעמים בכית, בכי של זעם וכאב? כמה פעמים איבדת את הזכרון שלך, את הקול שלך, את כושר השיפוט שלך, מרוב עייפות? ובמקרים האלו, כמה פעמים חשבת- תנסה שוב! עוד כמה שעות! עוד פסגה אחת! הכאב לא קיים, הוא רק בראש שלך! שלוט בו! הרוס אותו, מחק אותו! תגרום למתחרים שלך לסבול, הרוג אותם.

אני אנוכי? הספורט הוא אנוכי, כי צריך להיות אנוכי כדי להיות מסוגל להילחם ולסבול, לאהוב בדידות ותופת.
לעצור, להשתעל, לקפוא מקור, לא להרגיש את הרגליים, להקיא, לסבול מכאב ראש, מהלם, מדם שזורם לאורך הגוף... יש לך משהו טוב יותר להציע לי?

הזמן לסבול הגיע, הזמן להילחם הגיע, הזמן לנצח הגיע."

 

[melon]

יאללה ...

Tel Aviv - here I come

 

[susieada]

כל הכבוד על ההצהרה וקביעת המטרה!

 

[ממה מיה]

האמת ? פשוט תזרמי

למה להתעסק בזה מראש. כשתגיעי לקו הזינוק ותיכנסי לאוריה הרגליים כבר יעשו את העבודה.
כשהשתתפתי בחצי בית שאן זה היה אחרי החלמה מפציעה כשכולם הזהירו אותי לא להשתתף ואני הבטחתי שאני באה בשביל הכיף ולא התוצאה וארוץ כמו באימון. אבל ביום המירוץ האאוירה, האדרנלין עשו את שלהם והעיפו אותי לשיא שבכלל לא היה בתוכנית.
אני בעד להנות מהדרך אל המירוץ ומהמירוץ עצמו