לידת הבית שלי
זה לא בא ממניעים אידאולוגיים של חזרה לטבע ושנטי וכאלה... זה בא מתוך תחושת חוסר האונים וכאב והנשלטות שחוויתי בחדר הלידה בלידה הראשונה. בהריון השני לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לחזור על אותה חוויה קשה, אבל מה כבר האופציות? לנסוע למשגב לדך? רחוק מדי (שעתיים וחצי נסיעה) לקבל אפידורל? הלוואי ויכולתי מה יכול לעזור לי? ואז חשבתי על רגעי החסד הבודדים שהיו לי במקלחת של חדר הלידה מתחת לזרם המזרזף, שם פחתו הכאבים והפכו לניסבלים. אז אולי אני אשאר בבית עד לרגע האחרון במקלחת שלי? אולי אני אשאר מתחת למיים עד אחרי הרגע האחרון? ברגע שהתחלתי לחשוב על האופציה המפחידה הזאת, החלטתי לבדוק אותה היטב לפני שאחליט לכאן או לכאן. קראתי מאמרים בנושא, נכנסתי לאתרי אינטרנט, דיברתי עם חברה עולה מהולנד (שם כשליש מהלידות הן לידות בית) דיברתי עם חברה עולה ממרוקו שאמא שלה ילדה את כל הילדים בבית. ואז התחלתי לחפש מיילדת - את הכי טובה שיש - ומצאתי! נפגשנו איתה מספר פעמים תיחקרנו אותה והתקלנו אותה בשאלות אינספור ובכלל ירדנו לה לחיים. והיא ענתה בסבלנות ובצורה מקצועית וצמצמה את חרדותי ודאגתי לכדי משהו הגיוני. יש סיכון בלידת בית, אבל יש סיכון גם בלידה בבית חולים, ומטעמים רבים לפעמים בית החולים גורם לסיבוכים שלא יקרו בבית (אבל זה כבר סיפור אחר), בכל אופן הבנתי שהגיע הרגע להחליט, המיילדת שלי אמרה לי שאני צריכה להיות שלמה עם ההחלטה באמת כי פחדים ואי שקט מביאים לעצירת לידה וסיבוכים. ולכן עשיתי סוויץ` במוח והחלטתי שאני עושה את הדבר הנכון. החלטתי שהאחריות היא עליה ואני סומכת עליה במאה אחוזים. נפגשתי איתה פעם בשבוע שבועיים עד הלידה. למדנו להכיר זו את זו ולסמוך ולחבב אחת את השניה. בימים האחרונים היתה ביננו תקשורת טלפונית יומיומית. איזו הרגשה נהדרת זו לדעת מי יילד אותך, ולהכיר מראש! ביום הלידה בבוקר קראתי לה. אני הייתי באמבטיה בתוך המים, צפתי רגועה ונינוחה, כאבי הצירים היו נסבלים הודות למים והלידה התקדמה מהר וקל. בשלב מסויים הרגשתי צורך להתהלך. יצאתי מהאמבטיה והתהלכתי בביתי המחומם והנעים במעגלים הולכים וקטנים עד שנשארתי בחדר השינה. את חדר השינה הפכנו למעין קן או רחם. ריפדנו את כולו בשטיחים, סגרנו תריסים וחלונות, הדלקנו חימום ושמנו מוסיקה נעימה . ושהגיע ציר נעמדתי, ובעלי והמיילדת היו מיד לידי, ליטפו ותמכו ודיברו אלי וצעקו איתי. מדי פעם היא היתה עוצרת אותי ובודקת במוניטור נייד את דופק העובר ואת התקדמות הלידה. כאשר הלידה התקדמה מאד מצאתי את עצמי יושבת מחובקת עי` בעלי נתמכת על ידו. לא לחצתי. אבל הראש היה בחוץ פתאום וקצת אחריו כל הגוף. התינוקת שלי נולדה! התינוקת שלי נולדה בבית חמים ונעים ונשארה עם אבא ואמא מחובקת ויונקת מהרגע הראשון. אחרי כשעה קמתי להתקלח בלווי המיילדת במקלחת הנקיה שלי, ואחר כך נכנסתי למיטה ונחתי עם התינוקת החדשה ובעלי לידי. מאושרת, מאושרת כל כך! ההתאוששות מהלידה היתה קלה. ללא חתכים או קרעים, ללא כאבים. זו היתה לידה נפלאה.
זה לא בא ממניעים אידאולוגיים של חזרה לטבע ושנטי וכאלה... זה בא מתוך תחושת חוסר האונים וכאב והנשלטות שחוויתי בחדר הלידה בלידה הראשונה. בהריון השני לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לחזור על אותה חוויה קשה, אבל מה כבר האופציות? לנסוע למשגב לדך? רחוק מדי (שעתיים וחצי נסיעה) לקבל אפידורל? הלוואי ויכולתי מה יכול לעזור לי? ואז חשבתי על רגעי החסד הבודדים שהיו לי במקלחת של חדר הלידה מתחת לזרם המזרזף, שם פחתו הכאבים והפכו לניסבלים. אז אולי אני אשאר בבית עד לרגע האחרון במקלחת שלי? אולי אני אשאר מתחת למיים עד אחרי הרגע האחרון? ברגע שהתחלתי לחשוב על האופציה המפחידה הזאת, החלטתי לבדוק אותה היטב לפני שאחליט לכאן או לכאן. קראתי מאמרים בנושא, נכנסתי לאתרי אינטרנט, דיברתי עם חברה עולה מהולנד (שם כשליש מהלידות הן לידות בית) דיברתי עם חברה עולה ממרוקו שאמא שלה ילדה את כל הילדים בבית. ואז התחלתי לחפש מיילדת - את הכי טובה שיש - ומצאתי! נפגשנו איתה מספר פעמים תיחקרנו אותה והתקלנו אותה בשאלות אינספור ובכלל ירדנו לה לחיים. והיא ענתה בסבלנות ובצורה מקצועית וצמצמה את חרדותי ודאגתי לכדי משהו הגיוני. יש סיכון בלידת בית, אבל יש סיכון גם בלידה בבית חולים, ומטעמים רבים לפעמים בית החולים גורם לסיבוכים שלא יקרו בבית (אבל זה כבר סיפור אחר), בכל אופן הבנתי שהגיע הרגע להחליט, המיילדת שלי אמרה לי שאני צריכה להיות שלמה עם ההחלטה באמת כי פחדים ואי שקט מביאים לעצירת לידה וסיבוכים. ולכן עשיתי סוויץ` במוח והחלטתי שאני עושה את הדבר הנכון. החלטתי שהאחריות היא עליה ואני סומכת עליה במאה אחוזים. נפגשתי איתה פעם בשבוע שבועיים עד הלידה. למדנו להכיר זו את זו ולסמוך ולחבב אחת את השניה. בימים האחרונים היתה ביננו תקשורת טלפונית יומיומית. איזו הרגשה נהדרת זו לדעת מי יילד אותך, ולהכיר מראש! ביום הלידה בבוקר קראתי לה. אני הייתי באמבטיה בתוך המים, צפתי רגועה ונינוחה, כאבי הצירים היו נסבלים הודות למים והלידה התקדמה מהר וקל. בשלב מסויים הרגשתי צורך להתהלך. יצאתי מהאמבטיה והתהלכתי בביתי המחומם והנעים במעגלים הולכים וקטנים עד שנשארתי בחדר השינה. את חדר השינה הפכנו למעין קן או רחם. ריפדנו את כולו בשטיחים, סגרנו תריסים וחלונות, הדלקנו חימום ושמנו מוסיקה נעימה . ושהגיע ציר נעמדתי, ובעלי והמיילדת היו מיד לידי, ליטפו ותמכו ודיברו אלי וצעקו איתי. מדי פעם היא היתה עוצרת אותי ובודקת במוניטור נייד את דופק העובר ואת התקדמות הלידה. כאשר הלידה התקדמה מאד מצאתי את עצמי יושבת מחובקת עי` בעלי נתמכת על ידו. לא לחצתי. אבל הראש היה בחוץ פתאום וקצת אחריו כל הגוף. התינוקת שלי נולדה! התינוקת שלי נולדה בבית חמים ונעים ונשארה עם אבא ואמא מחובקת ויונקת מהרגע הראשון. אחרי כשעה קמתי להתקלח בלווי המיילדת במקלחת הנקיה שלי, ואחר כך נכנסתי למיטה ונחתי עם התינוקת החדשה ובעלי לידי. מאושרת, מאושרת כל כך! ההתאוששות מהלידה היתה קלה. ללא חתכים או קרעים, ללא כאבים. זו היתה לידה נפלאה.
) תותי