ליום הזכרון ובכלל

[nirit871]

ליום הזכרון ובכלל

חשוב לזכור כדי לראות את האור חייבים לעבור דרך החושך. הכל כמעט סמוי ונסתר לנגד עינינו. איננו יודעים מדוע חיילים נהרגים , למה תאונות דרכים , ילדים חולים מגיל צעיר וכדומה . מה שמעצים את הכאב זה ההתווכחות עם המציאות . הויכוח הזה נקרא "סבל" .
לכולם יש חרדות סמויות שהאגו מעדיף להדחיק אותם.
מה שאפשר ללמוד מזה שלכל מה שקורה יש כוונה טהורה להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר.
והכל בידי כח עליון כזה או אחר..

 

[GM1988]

כשאנחנו מתעוררים מהדמיון למציאות,

אפשר להבחין ביופי של הקיום פה, להבחין באופן מודע שמה שעוקף אותנו זה רק טוב בכל אשר נמצא סביבנו/מולנו/איתנו.
החיים הופכים להרמוניה ומוסיקה של אהבה, כאשר אנחנו מסוגלים לחבק את מה שיש, ולראות בו את הדבר הכי מדהים שקרה לנו באותו רגע מיוחד

כל רגע הוא מתנה, ובואו נחיה אותו במלוא האהבה

 

[OrlyAum]

קייטי על "לקבל את המחשבות שלנו בהבנה"-

"מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן מאמינים בה. לא המחשבות גורמות סבל, אלא ההיקשרות (attachment) למחשבות.
היקשרות למחשבה פירושה שאנו מניחים שהיא אמתית מבלי לחקור אותה. אמונה היא מחשבה שנקשרנו אליה, לעתים לשנים רבות. רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם חושבות עליהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת – אני ננשמת. לאחר מכן נוכחתי לדעת, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת – אלא למעשה נחשבת, ושחשיבה אינה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שהיום לא אחשוב"? מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט צצות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמים ריקים. הן באות כדי לחלוף, לא כדי להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו הן אמת. איש לא הצליח מעולם לשלוט בחשיבה שלו, אף שיהיו אנשים שיספרו לכם שהם הצליחו. אני אינני מרפה
מהמחשבות שלי – אני פוגשת אותן בהבנה, והן מרפות ממני."

-ביירון קייטי מתוך הספר "לאהוב את מה שיש"

 

[OrlyAum]

עוד משפט של קייטי באותו ענין

"העבודה" מגלה, שהדבר שלדעתך לא היה צריך לקרות, כן היה צריך לקרות. הוא היה צריך לקרות כי הוא קרה, ושום
מחשבה לא תשנה זאת. אין זה אומר שעליך למחול על כך או להסכים לכך. פירוש הדבר שביכולתכם לראות דברים
בלי להתנגד אליהם, וללא הבלבול שהמאבק הפנימי שלכם יוצר. איש אינו רוצה שהילדים שלו יחלו, איש אינו רוצה
להיות מעורב בתאונת-דרכים, אך כשדברים כאלה קורים, כיצד יוכל להועיל ויכוח נפשי איתם? אנחנו יודעים שהוא לא
יועיל, ובכל זאת רוב האנשים ממשיכים אותו, כיוון שאינם יודעים כיצד להפסיקו. אני אוהבת את מה שיש לא משום שאני אדם רוחני, אלא כיוון שכואב לי כשאני מתווכחת עם המציאות. אנו יודעים שהמציאות טובה בדיוק כפי שהיא, כי כאשר אנו מתווכחים
איתה, אנו חווים מתח ותסכול. אנחנו לא מרגישים נוחות או איזון. כשמפסיקים להתנגד למציאות, פעולותינו נעשות פשוטות, זורמות, נעימות ונטולות פחד."