לילה טוב לכולם...כמה שאלות

[ms wallflower]

לילה טוב לכולם...כמה שאלות

אני לא אם, וגם לא כל כך ילדה (איפה שהוא בתוכי אני עדיין ילדה)... אני בת 24... אני כותבת פה כי אני מחפשת תשובות לשאלות שאולי הן עליהן תשובה... עברתי התעללות מינית מתמשכת מצד בן דוד בין הגילאים 11.5 עד 13 בערך, אני לא ממש זוכרת, יש סיכוי שזה קרה גם בגיל צעיר יותר אבל אין לי ממש זיכרונות מלפני גיל 12... כיום אני נמצאת בטיפול אצל מישהי שמתמחה בנושא... לפני כחודשיים סיפרתי לאמא שלי על הפגיעה, לא את כל הסיפור, לא שזה ע"י מישהו בתוך המשפחה, רק בגדול שקרה דבר כזה.. היא לקחה את זה דיי טוב, ראיתי שקשה לה אבל היא מאוד תמכה בי ואמרה לי שאני לא אפחד לטפל בזה כי איתי ואני לא לבד... שנים חיכיתי לשמוע את המשפט הזה מאמא שלי.. העניין הוא שמאז שסיפרתי לה את זה, היא מתנהגת כאילו היא מחקה את זה, אני חושבת שהיא פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. ואני כל כך לבד!!! לי ולאמי מעולם לא הייתה מערכת יחסים מזהירה, תמיד מריבות תמיד חוסר תקשורת, מגיל מאוד צעיר הורי לא ידעו איך להתמודד איתי ועם הרגישויות שלי,התפרצויות זעם, בכי ומופנמות. לטיפול הראשון הגעתי בגיל 10 ומאז עד היום החלפתי 10 מטפלים שונים, כאשר מעולם לא עלה הסיפור של הפגיעה. (תבינו מבחוץ אני ילדה לתפארת שכל הורה היה רוצה, אני ילדה טובה, אני חכמה סיימתי תיכון בהצטיינות אני בקרוב מסיימת תואר ראשון גם בהצטיינות, תמיד נתתי להם סיבות להתגאות בי אך משום מה זה לא היה מספיק, מבפנים אני מפורקת לגמרי אפס) לפני יותר מחצי שנה הורי מצאו מכתב התאבדות שלי (אין לי כל רצון להתאבד זה היה משהו ישן יותר מהתקופה בה כן רציתי) הם לקחו את זה נורא קשה (מן הסתם הם הורים).. ואני חשבתי שסוף סוף אקבל את התמיכה שאני מחפשת... אך גם זה נשכח מהר מאוד. היום המצב הנפשי שלי לא הכי טוב אבל אני לא מראה את זה לסביבה, אמא שלי מרגישה ויודעת אך מתחמקת מלדבר איתי או להביע תמיכה, בשיחת טלפון אמרתי לה שקשה לי ביקשתי עזרה והיא אמרה "מה את רוצה יש לך עם מי לדבר על זה",היא כל הזמן מוציאה עליי את התסכולים שלה ואת הקשיים שיש במשפחה ואני לא מבינה למה זה חייב לצאת עליי, מצד שני עדיף שיצא עליי ולא על אחי הקטן, ניסיתי לדבר איתה על כך מספר פעמים אבל היא לא רואה את הדברים ככה והיא חושבת שאני מחפשת סיבות לריב איתה, היא לא מסכימה עם התחושות שלי וטוענת שאני הבאתי את זה על עצמי שאני הרחקתי אותה כל השנים האלה ואולי זה נכון אבל עכשיו אני מנסה להחזיר אותה חזרה והיא פשוט לא נותנת... אני לא מבינה למה איתי היא מתנהגת ככה ועם כל האנשים האחרים היא מקשיבה מייעצת, מחזקת, אני השנייה מבין 4 אחים ואחיות עם אף אחד היא לא מתנהגת ככה רק איתי. היום רציתי לצאת מהחדר להגיד לה כמה עוד סימנים היא צריכה כדי להבין שקשה לי שעצוב לי שרע, אולי דם על הידיים היה עושה את העבודה, וקשה לי מאוד לחיות עם המחשבות האלה, אני לא חושבת שאף ילד צריך לחיות עם מחשבות כאלה. שלא תבינו לא נכון היא אמא מקסימה ודואגת שמעולם לא החסירה מאיתנו דבר, מעולם לא הייתה אלימות בבית, אני יודעת שהיא לא עושה את זה מכוונה רעה, אני יודעת את סיפור החיים שלה והמקום בו גדלה, אני יודעת שהיום המצב בבית לא פשוט מהרבה בחינות ויש לה הרבה לחץ על הראש. אבל זה לא משנה את העובדה שאני רוצה אותה לידי שתתמוך בי שתשמור עלי, שתחבק אותי ואני יודעת שאין סיכוי שאני אקבל את זה ממנה. הגעתי עם המטפלת שלי למסקנה שכנראה אמא שלי מעולם לא תוכל להכיל אותי ואת המצב הרגשי שלי, היא לא הייתה מסוגלת לעשות את זה ב-24 השנים האחרונות והיא לא תוכל גם בעתיד, ושאחת המטרות שלנו בטיפול היא שאני אשלים עם העובדה הזו ואלמד לחיות עם זה... העניין הוא שכואב לי להשלים עם העובדה הזו, אני לא רוצה להשלים איתה, אני רוצה את אמא שלי בדיוק כמו שהאחיות שלי מקבלות אותה.. יכול להיות שהורה מתחרט שהוא הביא ילד לעולם? יכול להיות שאמא שלי לא אוהבת אותי? או את מה שיצא ממני? אני מנסה להבין מה כל כך דפוק בי שאמא שלי יכולה להסתדר עם כל העולם ולא איתי... ואם יש קשר לעובדה שהיא לא הייתה מסוגלת להכיל אותי לכך שנפגעתי מתחת לעיניים שלה והיא לא ראתה? וכל כך הרבה שאלות שאני לא חושבת שאפשר לשאול אותה, אני גם לא רוצה לפגוע בה היא מאוד חשובה לי והיא באמת אשת אשכולות, עובדת ומחזיקה משפחה שכל הילדים בה גדלו להיות בוגרים מוצלחים... אולי אני כותבת פה כדי לראות נקודת מבט של הורה ולהביןן את הקשיים של אמא שלי, ואולי אני לא ממש מבינה את הצד שלה ואת הקושי שלה להתמודד עם העובדה שהבת שלה נפגעה והיא לא יכלה לעזור לה... בכל אופן תודה על ההקשבה ואני מקווה שזה בסדר שכתבתי פה.. נ.ב אני עובדת המקצוע טיפולי ורואה יום יום ילדים ממשפחות הרוסות, אני יודעת שהורים מסוגלים לפגוע בילדים שלהם. אבל פה זה לא המקרה אני מנסה להבין באמת מה הבעיה של אמא שלי...

 

[גן חיות]

מה הבעיה של אמא שלך??

ממש לא יודעת לענות. אבל יש המון אפשרויות: 1)אמא שלך יש לה בעיות שלה ובעיות רגשיות ונפשיות שלה שמונעות ממנה להתמודד עם הבעיה שלך ולתת לך את התמיכה שאת רוצה וצריכה. 2)אמא שלך רוצה לתת לך תמיכה אבל לא יודעת איך. 3)גם עם האחיות שלך לא כל-כך נפלא כמו שנדמה לך, אבל הן "משחקות אותה" יותר טוב. 4)את קוראת לא נכון את אמא שלך וכאשר היא מנסה לתמוך בך ולהתקרב אליך, את דוחה אותה. 5)היא מרגישה אשמה בקשיים שלך. 6)קרה מהשהו בילדות שלך שגרם לקשיים והיא מרגישה כעס או חסרת אונים או אשמה. את אומרת שאת במקצוע טיפולי, אז בטח תוכלי למצוא עוד מאה סיבות לגבי הבעיה של אמא שלך, לפי הספרים והתיאוריות. אבל האמת , ייתכן שאף פעם לא תדעי ולא תביני מדוע אמא שלך מתנהגת ככה. אני רוצה לתת לך דוגמאות אישיות שלי. גם כאמא וגם כבת. אמי היתה תמיד "מוזרה". לא נפרט. כאשר הייתי אני בטיפול, תמיד התרפיסטים חשבו שאני ממציאה או מגזימה וכאשר הבינו שאני מתארת מצב אמיתי אמרו דברים כמו "אמא שלך כנראה חולת נפש לא מטופלת" או "יהיה מעניין לעשות מחקר על אמא שלך". אבל לפני כשנה, בביקור אצל בת-דודה(אמה אחותה הצעירה של אמי) היא פלטה עובדה שהיה ברור לה שידעתי ושהיא רק גילתה. גם אמא שלה וגם אמא שלי היו קרבנות להתעללות מינית וגילוי עריות על-ידי אחיהם הגדול. כנראה שאמי ספגה יותר וגוננה כמה שיכלה על אחותה הקטנה. גילוי העובדה הזאת, שנים אחרי שאמי נפטרה, הסביר לי הרבה מאד מהמוזרויות שלה. ולא, זה לא עזר. ולא, אני לא חושבת שאם היא היתה בחיים זה היה משנה מהשהו ביחסים. אבל ממש "במקרה" פתאום הבנתי. כאמא - אני מנסה שתהיה תקשורת פתוחה בבית.אבל מוצאת שבגיל מסויים ילדי רוצים פרטיות מצד אחד ומצד שני כלום לא מעניין אותם שמעניין אותי. אם אני מנסה להתחיל שיחה - אומרים לי שאני מפריעה. הם מנסים לדבר איתי כאשר אני ישנה או בשיחת טלפון או במקלחת. אחר-כך הם לא מבינים למה התשובות שלי קצרות ולא לעניין. הם מתלוננים שהפסקנו לעשות דברים יחד - אבל כאשר אני יוזמת, הם לא רוצים וזה מלחמה כדי לעשות את הביחד וכבר לא כייף ולא שווה את המאמץ. ברור לי שיש לי חלק בזה. ברור לי שחלק זה הגילאים שלהם. ברור לי שחלק נובע מדברים נוספים. אם תשאלי אותם, אני אשמה, אני עסוקה, אני לא אכפת לי, אני נודניקית. הם צודקים. אבל לא לגמרי. עכשו, איפה את ואמא שלך ולמה????ממש לא יודעת. אבל ממליצה לך , אם אמך לא מצליחה להשתנות, לדאוג לעצמך - לדימוי העצמי שלך, למצב הרוח שלך, לעתיד שלך.תתפלאי במשך השנים לגלות שדברים לרוב לא כמו שנראים. הרבה משפחות "מאושרות" הן לא ממש. רק יודעים לעשות הצגה יפה. הרבה אנשים שעצוב להם ורע להם עושים את ההצגה של כמה טוב להם. מתוך ה"הצגות" האלו יש גם תוצאות - של עשייה, של תעסוקה, של שגרה, של חברות עוד. מאחלת לך המון אושר ואור בחייך.

 

[smady]

מסכימה עם

הפסיכולוגית שלך שכדאי ורצוי להשלים עם העובדה שאימך לא יכולה להכיל אותך, עצוב, כואב, אבל זה מה יש (נראה פשוט לכתוב זאת, אך אני יודעת שזה מאוד קשה, תמיד קיימת המשאלה שאולי....) גם אני חשבתי על כמה מהאופציות שהעלתה גן חיות, אך איני בטוחה שהתשובה באמת מספקת, כי עדיין נשאר צורך רגשי לא מסופק. לעיתים קשרים עם נשים בוגרות ובשלות יותר מאוד עוזרים, מישהי שמסוגלת להכיל אותך באמת, חשבת על הרעיון? יצרת קשרים כאלה בעבר? או בהווה? דרך נוספת להיעזר הינה הפורומים, אלו פורומים מאוד תומכים, מכירה אותם? אם לא, אארגן לך קישוריות... יש גם את אתר מקום, יש בו חומר רב בתחום... ושוב, אם אינך מכירה אשלח לך קישורית...

 

[לב אם]

קשר אם בת זה הדבר הכי רגיש שיש

לטוב ולרע, כל אחת מאתנו, ותהיה בוגרת כמה שתהיה, ותבין כמה שתבין על נפש האדם ועל הקשיים שלו, וגם אחרי שאנחנו אמהות בעצמנו ומבינות את הקושי של להיות אמא טובה, ויודעת כל ומחבקת ותומכת בכל עת, עדיין מהאמא הפרטית שלנו אנחנו מצפים שתהיה אמא עבורנו במלוא מובן המילה, כשזה לא קורה, אז אפילו ההבנה מדוע זה קרה, לא עוזרת לקושי הרגשי. כנראה שאת צריכה להשלם עם העובדה שכנראה אמא שלך כזו, ואינה יכולה לתת לך מה שאת צריכה, אבל את צריכה להבין ולהשלים עם כך שהתהליך הזה הוא תמיד תהליך כואב - בתחילה הכאב גדול, אך בהמשך תוכלי לסגור מעגלים ולחיות טוב יותר גם עם החסר המציק הזה. למען האפשרות לשנות, רציתי להדגיש אחת מהצעותיה של גן חיות: היתכן שיש ביניכן בעיה של תקשורת לקויה? שכאשר אמא שלך בדרכה מנסה לחבק ותלתמוך את דוחה אותה, וכשאת מבקשת היא לא ולטת מה את צריכה? כדאי אולי לנסות לעשות שיחות באמצעות מתווך, כמו המטפלת שלך, שעזרו לתרגם את המסרים ביניכן. יש להניח שאחרי 24 שנים, לא הכל יפתר, ולא יעלמו כל המשקעים ולא תיעלם הבעיה של אי התאמה באופי ביניכן, אבל אולי יהיה איזשהו טיהור של האווירה שיסייע לשתיכן

 

[אחד העצובים בעיר]

מה הבעיה שלך? מה הבעיה של אמא שלך? כמה

קל להפריד את הבעיות האלה? למה היחס של אמא שלך אלייך שונה מאל האחרים? האם את בטוחה שאת רוצה לדעת את התשובה? כי התסריטים שרצים לי בראש עשויים לאמלל אותך עוד יותר. למה היית צריכה להחליף 10 פסיכולוגים? האם זה אפשרי שחלק מרכזי בבעיה שלך פשוט איננו פסיכולוגי? יש אנשים שחשים אומללים מסיבות הורמונליות. האם תסריט כזה מתאים בכלל לאישה שחוותה חוויות לא נעימות כולל ריחוק מאמהּ? לא נעים. מאוד לא נעים. מה שבטוח הוא שיש לך קצה חוט כדי להקל על הדברים. גם אני לא הסתדרתי עם הרבה פסיכולוגים. אצלי זה היה בגלל שבתקופה שניסיתי את רוב הפסיכולוגים האלה, אף פסיכולוג בארץ לא הבין את הבעיות הנוירולוגיות שלי. לפני כחצי שנה מצאתי פסיכולוג שמתאים לי. הוא אמר לי, בין השאר, לפתוח בלוג באילום שם ולתאר שם את הרגשות שלי. זה מאוד עזר לי. אם תכתבי בלוג בעילום שם, תתפלאי לגלות לפני כמה אנשים את כן יכולה להיפתח וכמה אנשים כן מקשיבים ומקשיבים בשימחה ולא מתוך מטלה. אם תתחילי להעלות גיכרונות על הכתב, הם יכאיבו מעט פחות והרבה זיכרונות חבויים יצוצו. את כותבת יפה. כדאי לך לנסות את זה.

 

[ms wallflower]

וואו תודה לכולכם..

תודה על העזרה!!! אמא שלי גם עברה התעללות וזה אכן מסביר הרבה מהדברים, אני בהחלט מבינה שאצטרך להשלים עם העובדה הכל כך כואבת הזו שאימי לא מסוגלת להכיל אותי ולתמוך בי... ולהתאים את עצמי אליה.. סמדי אני אכן מכירה את הפורומים ואף כותבת בהם.. באמת תודה רבה על האיכפתיות!!! לב אם... אכן יש בינינו בעייה קשה של תקשורת, דו-שיח של חרשים מה שנקרא, וכרגע אני אטפל בעצמי כדי לחזק את העצמי שלי ואחכ אוכל לעמוד בפני אמא שלי, סביר להניח עם מתווך שלישי ולהתמודד עם שנים של כאב... אח העצובים... תודה על המחמאה, אכן חשבתי על כתיבת בלוג כרגע אני מאוד עסוקה ולא מתפנה לכך, אבל זה משהו שאני חושבת עליו... בכל אופן תודה לכולכם!!!! ושבוע טוב...