לילה לבן
23:23. הזמן נמס לו לאיטו. זמרת על מרקע בטלוויזיה שהקול בה הושתק-כי הן כולן נשמעות אותו הדבר בעצם- נראית כאילו מתאמצת להשמיע את קולה ולהביס את ה-mute. מפהקת פיהוק קטן ומתרוממת כדי ללכת לישון. צלצול קטן ולאחריו רטט-SMS. חיוך. "רוצה לבלות איתי לילה לבן"?. רגע של מחשבה, "כן. אני אשמח". מאיפה לעזאזל יש לו אינטרנט באמצע עזה ועוד בעמדת שמירה?! טוב, האמת שזה לא מה שהעסיק אותי באותו הרגע. הלב שלי זינק לגבהים אולימפיים ושבר שיאים. שמחתי לשמוע ממנו. לא משנה איך ומתי. שוב SMS- " אני אהיה מחובר ב02:00 ואחכה לך." 23:30. לעזאזל!!! הזמן לא זז. קמה ומתיישבת ,שותה כוס קפה ובוהה בספרות המרצדות באדום בשעון הדיגיטלי. זה לא ילך כך.. מה כדאי לשמוע כדי להרוג זמן? מביטה באוסף הנכבד של צלילים דחוסים באריזות פלסטיק קטנות. שולפת אחד באקראי- מאיר אריאל. זה בטוח מה שהיינו שומעים אם היינו יחד עכשיו. אז מקשיבה ומחכה לזמן שיזדחל לאיטו לכיוון השעה ההיא. טלפון. זה אתה?! לא. לא ייתכן... וכמו שחשדתי,סתם אזעקת שווא. חברה שהתקשרה במסווה של דאגה לשלומי והלעיטה אותי בסיפור הפרידה מהחבר שלה. הקשבתי בחוסר חשק (אך לא מופגן.. חברה, לא נעים..) זרקתי כמה "יהיה בסדר". "מה את אומרת?!" וגם "זה מה שהוא אמר? ממש לא בסדר." בעיתוי הנכון והשיחה איכשהו הגיעה לסופה. איתה הגיע לסופו גם הדיסק אבל זמן ההמתנה לא ממש... רצועה אחרונה וקולו של מאיר צלול מאי פעם ואני יכולה להישבע שראיתי אותו מתיישב לידי מעשן ומחייך. "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם".. ואני מהנהנת קלות בהבנה ומביטה בעיניו. סוף השיר. העשן התפוגג ורק צליל פריטת המיתר נשאר עומד ותלוי לו באוויר. ומאיר? נעלם גם הוא. 00:28. שוטפת פנים ופונה שוב למוסיקה. להתיישב אל מול המחשב לא ממש מתחשק לי כרגע וגם לא לקרוא. אם כך, music it is. אזעקה עולה ויורדת מיללת בחוץ. דלתות נטרקות רעש ריצה ובכי של תינוק. ואחריהם בספירה של 30 שניות בדיוק קול נפץ עמום. הפעם זה היה רחוק... הבטחת שתשמור עליי לא? SMS. "רק מוודא שאת זוכרת שאיסור המוות תקף גם לגבייך. הכול בסדר?". "לא שכחתי. הכול בסדר. נפילה רחוקה. תשמור על עצמך שם." לילה שקט? כנראה שכבר לא ממש. שלא תעז למות לי שם בעזה! איימתי רק לפני בערך 30 שעות. אחרת לא אטרח להגיע להלוויה. אמרת שתשתדל שלא. כנראה שהסתפקתי בזה לפני 30 וכמה שעות שהרי עכשיו אתה שם. מעניין אם גם בשלומה התעניינת ושלחת את אותו SMS. שלחת? מוסיקה. גיטרה הלכה וגיטרה תפסה את מקומה. דיוויד ברוזה שתמיד גורם לי לחייך. מוזר שאף פעם לא טרחתי לשאול אם גם אתה אוהב אותו. אשאל כשתחזור. מדיחה כלים מארוחת הערב ומתנועעת לי קלות לקצב הנגינה הרכה . "אל תשאלי אם אני אוהב רק אותך לבדך.. לתמיד.." אבסורד. מחייכת חיוך של כאב ביני לביני ומנקה שאריות סבון כלים סוררות שדבקו לצלחת במים. קול ב'. תמיד קול ב'. תפאורת רקע. מתמזגת בחיים שאינם שלי ומקווה שמתישהו אמצא לי נתיב משלי. לקול המוסיקה שהפכה אותי ישנונית מחליטה החלטה אמיצה למדי בהתחשב בקור המקפיא-מקלחת. פושטת בזריזות את הבגדים ונהנית ממגע המים החמימים. משתדלת למשוך זמן ולדחות את היציאה מן המקלחת אבל יודעת שזה בלתי נמנע. ושוב צפירה עולה ויורדת. לעזאזל עם זה. סוגרת את המים ומתעטפת במגבת לבנה ורכה. 28,29,30... פיצוץ. קצת קרוב יותר. חלון המקלחת נרעד קלות וגם אני. הבטחת שתשמור עליי. ועלייך. הדירה שקטה. גם הדיסק הזה גווע. מתלבשת בזריזות ופונה למלאכת החלפת הדיסק. המממממ.... מה הפעם? כן. אין כל ספק. "בתוך הלילה שלך לא מצאתי דרכים איך לחזור, איך ממני אלייך לברוח." לרגע תחושה של בטן מתהפכת . אתה חסר לי כ"כ. בייחוד עכשיו. בלילות הקרים. מביטה דרך החלון החוצה אל הרחוב. בחור צעיר נושא תיקים בידו האחת וחובק חזק בחורה בידו השנייה. "בואי. הולכים." הוא לוחש אל תוך הלילה. הרחובות ננטשים אט אט. ורק האזעקות העולות ויורדות מהוות מוסיקת רקע עצובה ללילה הזה. 01:35 . עייפה כ"כ.. אבל לא מסוגלת לישון. לא יכולה. שהרי הבטחתי לך "לילה לבן". היא בטח ישנה לה שם בשקט. חולמת עלייך. אין אזעקות,אין נפילות רק שקט טהור של לילה. אבל לנו שנינו יש לילה אחר. אזעקה מיללת שוב. אני לוחשת תפילה חרישית ומקווה שהזוג החבוק שהיה בחוץ נעלם לו או לפחות תפס מחסה. 3 פיצוצים עמומים. ניגשת למערכת הסטריאו שהחליטה לשתוק דווקא עכשיו לוחצת על כפתור ההשמעה ומגבירה את העוצמה עד למקסימום. " כי אחרי ככלות הקול והתמונה,מישהו יכול לשאול בלי כוונה.." צורחת את המילים ומביטה במרקע השותק. תמונת חייל צוחק שמועד הלוויתו לא ידוע עדיין. דמעה בין מילה למילה. דמעה שהופכת לבכי שקט. בלי קול. 02:38 טיפשה שכמוני.. "חיכיתי חיכיתי. בכיתי בכיתי. ומי לא בא?" אתה. כיביתי את המסך. סידרתי את המיטה לשינה. SMS - "חיכיתי לך. לא היית. אני עייפה. לילה טוב." נשלח. במהירות האור. במהירות הקול. במהירות הטקסט. מניחה ראש על הכר. אזעקות מיללות במרחק. הבטחת שתשמור , הבטחת. לפחות הבטחה אחת תקיים. בבקשה... לילה לבן לך.
23:23. הזמן נמס לו לאיטו. זמרת על מרקע בטלוויזיה שהקול בה הושתק-כי הן כולן נשמעות אותו הדבר בעצם- נראית כאילו מתאמצת להשמיע את קולה ולהביס את ה-mute. מפהקת פיהוק קטן ומתרוממת כדי ללכת לישון. צלצול קטן ולאחריו רטט-SMS. חיוך. "רוצה לבלות איתי לילה לבן"?. רגע של מחשבה, "כן. אני אשמח". מאיפה לעזאזל יש לו אינטרנט באמצע עזה ועוד בעמדת שמירה?! טוב, האמת שזה לא מה שהעסיק אותי באותו הרגע. הלב שלי זינק לגבהים אולימפיים ושבר שיאים. שמחתי לשמוע ממנו. לא משנה איך ומתי. שוב SMS- " אני אהיה מחובר ב02:00 ואחכה לך." 23:30. לעזאזל!!! הזמן לא זז. קמה ומתיישבת ,שותה כוס קפה ובוהה בספרות המרצדות באדום בשעון הדיגיטלי. זה לא ילך כך.. מה כדאי לשמוע כדי להרוג זמן? מביטה באוסף הנכבד של צלילים דחוסים באריזות פלסטיק קטנות. שולפת אחד באקראי- מאיר אריאל. זה בטוח מה שהיינו שומעים אם היינו יחד עכשיו. אז מקשיבה ומחכה לזמן שיזדחל לאיטו לכיוון השעה ההיא. טלפון. זה אתה?! לא. לא ייתכן... וכמו שחשדתי,סתם אזעקת שווא. חברה שהתקשרה במסווה של דאגה לשלומי והלעיטה אותי בסיפור הפרידה מהחבר שלה. הקשבתי בחוסר חשק (אך לא מופגן.. חברה, לא נעים..) זרקתי כמה "יהיה בסדר". "מה את אומרת?!" וגם "זה מה שהוא אמר? ממש לא בסדר." בעיתוי הנכון והשיחה איכשהו הגיעה לסופה. איתה הגיע לסופו גם הדיסק אבל זמן ההמתנה לא ממש... רצועה אחרונה וקולו של מאיר צלול מאי פעם ואני יכולה להישבע שראיתי אותו מתיישב לידי מעשן ומחייך. "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם".. ואני מהנהנת קלות בהבנה ומביטה בעיניו. סוף השיר. העשן התפוגג ורק צליל פריטת המיתר נשאר עומד ותלוי לו באוויר. ומאיר? נעלם גם הוא. 00:28. שוטפת פנים ופונה שוב למוסיקה. להתיישב אל מול המחשב לא ממש מתחשק לי כרגע וגם לא לקרוא. אם כך, music it is. אזעקה עולה ויורדת מיללת בחוץ. דלתות נטרקות רעש ריצה ובכי של תינוק. ואחריהם בספירה של 30 שניות בדיוק קול נפץ עמום. הפעם זה היה רחוק... הבטחת שתשמור עליי לא? SMS. "רק מוודא שאת זוכרת שאיסור המוות תקף גם לגבייך. הכול בסדר?". "לא שכחתי. הכול בסדר. נפילה רחוקה. תשמור על עצמך שם." לילה שקט? כנראה שכבר לא ממש. שלא תעז למות לי שם בעזה! איימתי רק לפני בערך 30 שעות. אחרת לא אטרח להגיע להלוויה. אמרת שתשתדל שלא. כנראה שהסתפקתי בזה לפני 30 וכמה שעות שהרי עכשיו אתה שם. מעניין אם גם בשלומה התעניינת ושלחת את אותו SMS. שלחת? מוסיקה. גיטרה הלכה וגיטרה תפסה את מקומה. דיוויד ברוזה שתמיד גורם לי לחייך. מוזר שאף פעם לא טרחתי לשאול אם גם אתה אוהב אותו. אשאל כשתחזור. מדיחה כלים מארוחת הערב ומתנועעת לי קלות לקצב הנגינה הרכה . "אל תשאלי אם אני אוהב רק אותך לבדך.. לתמיד.." אבסורד. מחייכת חיוך של כאב ביני לביני ומנקה שאריות סבון כלים סוררות שדבקו לצלחת במים. קול ב'. תמיד קול ב'. תפאורת רקע. מתמזגת בחיים שאינם שלי ומקווה שמתישהו אמצא לי נתיב משלי. לקול המוסיקה שהפכה אותי ישנונית מחליטה החלטה אמיצה למדי בהתחשב בקור המקפיא-מקלחת. פושטת בזריזות את הבגדים ונהנית ממגע המים החמימים. משתדלת למשוך זמן ולדחות את היציאה מן המקלחת אבל יודעת שזה בלתי נמנע. ושוב צפירה עולה ויורדת. לעזאזל עם זה. סוגרת את המים ומתעטפת במגבת לבנה ורכה. 28,29,30... פיצוץ. קצת קרוב יותר. חלון המקלחת נרעד קלות וגם אני. הבטחת שתשמור עליי. ועלייך. הדירה שקטה. גם הדיסק הזה גווע. מתלבשת בזריזות ופונה למלאכת החלפת הדיסק. המממממ.... מה הפעם? כן. אין כל ספק. "בתוך הלילה שלך לא מצאתי דרכים איך לחזור, איך ממני אלייך לברוח." לרגע תחושה של בטן מתהפכת . אתה חסר לי כ"כ. בייחוד עכשיו. בלילות הקרים. מביטה דרך החלון החוצה אל הרחוב. בחור צעיר נושא תיקים בידו האחת וחובק חזק בחורה בידו השנייה. "בואי. הולכים." הוא לוחש אל תוך הלילה. הרחובות ננטשים אט אט. ורק האזעקות העולות ויורדות מהוות מוסיקת רקע עצובה ללילה הזה. 01:35 . עייפה כ"כ.. אבל לא מסוגלת לישון. לא יכולה. שהרי הבטחתי לך "לילה לבן". היא בטח ישנה לה שם בשקט. חולמת עלייך. אין אזעקות,אין נפילות רק שקט טהור של לילה. אבל לנו שנינו יש לילה אחר. אזעקה מיללת שוב. אני לוחשת תפילה חרישית ומקווה שהזוג החבוק שהיה בחוץ נעלם לו או לפחות תפס מחסה. 3 פיצוצים עמומים. ניגשת למערכת הסטריאו שהחליטה לשתוק דווקא עכשיו לוחצת על כפתור ההשמעה ומגבירה את העוצמה עד למקסימום. " כי אחרי ככלות הקול והתמונה,מישהו יכול לשאול בלי כוונה.." צורחת את המילים ומביטה במרקע השותק. תמונת חייל צוחק שמועד הלוויתו לא ידוע עדיין. דמעה בין מילה למילה. דמעה שהופכת לבכי שקט. בלי קול. 02:38 טיפשה שכמוני.. "חיכיתי חיכיתי. בכיתי בכיתי. ומי לא בא?" אתה. כיביתי את המסך. סידרתי את המיטה לשינה. SMS - "חיכיתי לך. לא היית. אני עייפה. לילה טוב." נשלח. במהירות האור. במהירות הקול. במהירות הטקסט. מניחה ראש על הכר. אזעקות מיללות במרחק. הבטחת שתשמור , הבטחת. לפחות הבטחה אחת תקיים. בבקשה... לילה לבן לך.