גידי היה מקפיץ (זהירות חפירה)
היה כיף ברמות על אפילו שהערב התחיל בעצבים ובכי מזעזעים, אחר-כך פיוס לא ברור שכזה, פספוס של רוב התכניות שעשיתי (ברי סחרוף ומיומנה
הזדמנות חיי פרחה לה), חוסר יכולת להשיג משהו לאכול בגלל התורים, נסיונות איתור מתסכלים של כל מיני חברים שרוצים להיפגש במפתיע ואח"כ נסיונות לתפוס מונית (אגב על שניהם אמר הדייט שלי "את בחיים לא תצליחי" ו5 דקות אחרי שהוא אמר את זה החברה הגיעה\המונית עצרה. אני יכולה לעשות הכללללל). אבל הייתי ברוקפור והם היו טובים, והגענו לגידי בזמן, ואי אפשר להיות במצב רוח רע כשיש גידי. ואם לקשר לרונה -יש לה קול פשוט מלאכי כשהיא שרה איתו. אף פעם לא ראיתי אותה שרה מול קהל כל-כך גדול וזה היה ממש מפתיע לגלות שכולם יודעים מי היא וצועקים "רונה קינן!" אחרי שבהופעה עם גידי לפני שנתיים בזאפה מישהו שישב לידי שאל אותי "מי זו הזמרת המדהימה הזו?" ואף אחד לא הכיר אותה. נראה ממש כאילו היא לאט לאט מחליפה את גידי בפסגה
שלא לדבר על העוצמות שבדואטים שלהם מהדהדים מול קהל כזה גדול, כל-כך הרבה אנשים עייפים למוות אבל רוקדים בכל זאת כי אי אפשר שלא, הבריזה מהים, השמש שלאט-לאט עולה, יחד עם המילים המקסימות של "יש אי-שם", לרקוד את ה"ריקוד המוזר של הלב" על-אמת, ובסוף אלף כבאים שהסתבר כנכון. כי גידי כבר בן שישים והוא בכל זאת מגיע בשלוש בלילה להופיע מול מאות אנשים בחוף הצוק ורוקד ועושה את הדברים המוזרים האלה עם הידיים שלו (נראה לי שממנו רונה למדה את זה). ואח"כ נשק יום הדין - אפונה וגזר, ובשלב זה כבר ירדנו לטבול בים. היו שתי בנות שנרדמו על הסלעים מכורבלות בשקי שינה, שני סנטימטר מנפילה\דריכה ע"י המון אדם, וזה היה הדבר הכי חמוד בעולם. בכלל בלילה לבן כל האנשים היפים מגיחים החוצה ובהחלט יש בזה איזשהו אלמנט מבהיל. כשהיה "רוני" בארבע לפנות בוקר התקשרתי הביתה לאמא (קוראים לה רוני וזה השיר שהיא הכי אוהבת) ואמרתי לה "סידרתי לך השכמה" והשמעתי לה בלייב. לא הייתי בטוחה אם היא תשמח או תכעס שהערתי אותה אך כפי ששיערתי היא שמחה ממש. והכינה לי שקשוקה לארוחת בוקר.
בהתחשב בזה שבתחילת הערב שקלתי ברצינות לחזור הביתה - אני ממש שמחה שנשארתי. ועוד משהו: שמתי לב שללראות את רונה יש אפקט מרגיע בשבילי. אפילו שזה על במה עם מלא אנשים מפרידים בינינו, ושאני בקושי יכולה לראות את הפנים שלה, עצם הידיעה שהיא שם ולשמוע את הקול שלה נוסך מן בטחון שקט כזה. כמו לראות את אחותך הגדולה מנופפת לך מהקהל. וזה היה ככה גם אתמול, בדיוק כמו שהיה בתיכון ובטירונות ובפרידות ובכל מיני תקופות קשות בחיים שלי. מן סימן קטן כזה של "יהיה בסדר". ואח"כ נשק יום הדין - אפונה וגזר, ובשלב זה כבר ירדנו לטבול בים. היו שתי בנות שנרדמו על הסלעים מכורבלות בשקי שינה, שני סנטימטר מנפילה\דריכה ע"י המון אדם, וזה היה הדבר הכי חמוד בעולם. בכלל בלילה לבן כל האנשים היפים מגיחים החוצה ובהחלט יש בזה איזשהו אלמנט מבהיל. בהתחשב בזה שבתחילת הערב שקלתי ברצינות לחזור הביתה - אני ממש שמחה שנשארתי. ועוד משהו: שמתי לב שללראות את רונה יש אפקט מרגיע בשבילי. אפילו שזה על במה עם מלא אנשים מפרידים בינינו, ושאני בקושי יכולה לראות את הפנים שלה, עצם הידיעה שהיא שם ולשמוע את הקול שלה נוסך מן בטחון שקט כזה. כמו לראות את אחותך הגדולה מנופפת לך מהקהל. וזה היה ככה גם אתמול, בדיוק כמו שהיה בתיכון ובטירונות ובפרידות ובכל מיני תקופות קשות בחיים שלי. מן סימן קטן כזה של "יהיה בסדר". נ.ב. מה לעזאזל עבר על ערן וויץ???? הוא כ"כ השתנה שלא זיהיתי אותו בכלל. אני וחברה שלי רבנו אם זה ערן או לא, ואני אמרתי שאין סיכוי, אבל בסוף זה היה הוא! הייתכן? ושמתם לב איזה סולו הוא דפק פתאום בריקוד המוזר של הלב? זה ממש נראה כאילו הוא נמנם כל ההופעה ואז פתאום בריקוד המוזר התעורר ואז כזה "אוי! אני חייב לנגן!" והוא השלים בספיד את כל התווים שהחסיר במשך כל הערב.