לילה עכשיו, שוב כמעט לפנות בוקר...
אני מתקשה להיפרד מהמחשב וללכת לישון... אני חוששת שאם אלך לישון עכשיו יגיחו השדים מנבכי המוח, יזכירו לי את מה שאני מנסה להדחיק ולשכוח במשך שעות היום ועושה את זה כל כך טוב. בלילות זה חוזר. אמא קוראת לי. היא גוססת. מבקשת שאעזור לה. מבקשת שאציל אותה. ואני לא יכולה. לא יכולה לו,למוות הנורא הזה. רואה את העיניים הקרועות לרווחה. רואה את הרזון המחריד. מריחה את הייאוש. שומעת את הקול מלא התחינה ולא יכולה להושיע... אני רוצה רק לשאול למה? למה אלוהים לקח את שני ההורים שלי? למה הוא עינה אותם בטרם צאת הנשמה? קטונתי מלהבין, קטונתי מלהבין את דרכיו של האל הכל יכול. כל כך הרבה התפללתי למען אמא. אולי לא מספיק?! מתחילה להיזכר בדברים הקטנים: בפחד שחילחל בקולה כשהבינה מה יש לה. כשהחישו אותה לחדר הניתוח פעם. ועוד פעם. כשהמצב רק הלך והידרדר ולא השתפר בכלל. איך איבדה צלם אנוש, אך הקפידה שלא. הקפידה להתקלח כל יום. להתבשם. אבל האנחות. האנחות שלה לא עוזבות אותי. היא מושיטה לי יד שאמשה אותה מהתהום, אבל קצרה ידי... ואפילו בחלום אינני מעזה לזעוק. אינני מעזה להתריס כנגד אלוהים. מי אני, קטנה ועלובה שכמותי, הוא עסוק, יש לו דברים אחרים לעשות... אני כבר אסתדר איכשהוא, אני יודעת. אני בטוחה. הבטחתי לאמא, כשנכנסתי להיפרד ממנה, כשהייתה כבר ללא רוח חיים באפה. הבטחתי לה שאשמור על עצמי. אבל עכשיו אני כל כך לבד. כל כך לבד. בדיוק שומעת ברדיו: "מישהו, מישהו דואג, דואג לי שם למעלה..." ומתקשה להפיג את הבדידות הזו. יש רגעים בהם המחנק פשוט משתלט על הגרון ואני לא יכולה לנשום. מנסה לדמיין מה אמא הרגישה ברגעים האחרונים של החיים. האם ראתה אותי כשבאתי להיפרד? האם שמעה? האם היא קיימת במימד אחר כלשהוא? היא תמיד צחקה על מי שהאמין בהמשך הקיום לאחר המוות. אני עדיין לא גיבשתי את דעתי. לא יכולה להאמין. זוכרת איך כיסו אותה בחול ואני נחנקתי בשבילה. אמא תמיד אהבה להשאיר חלון פתוח. אפילו "חריץ", שאוויר קריר ונעים יזרום פנימה... איפה את? איפה את? איפה את?!?!?!? ואיפה אבא?!?!?! אתם כבר לא איתי, כבר לא שומרים עלי. ומי ישמור עלי עכשיו... אולי אתם כן, מציצים בי מלמעלה, מביטים ואומרים: "בחיי, היא מצליחה אפילו יותר ממה שחשבנו, כל הכבוד על החיות, על האופטימיות, על גיוס הכוחות..." ונזכרת שבעצם גם כשהייתם איתי פה, אני שמרתי עליכם, מאז שהייתי ילדה רכה. דאגתי לך, אבא, כשהיית מאושפז. כל פעם מחדש. גידלתי אותך, אמא, כשהיית זקוקה לעצה, כשהיית צריכה שיטפלו בך... אף פעם לא הייתי ממש ילדה... הכאב חותך בבשר החי. לא יכולה להשלים עם זה. אין לי כוח להתקלח. אין לי כוח לבשל. בטח לא לנקות. כל דבר זה משימה. ותמיד מאחרת. אין לי כוח ללכת לישון. אין לי כוח לקום. אבל חייבת לסיים באופטימיות: אני יודעת שיהיה בסדר. בסה"כ אני מחזיקה מעמד לא רע בכלל, אם 3 שעות שינה כל לילה זה נחשב. אם זלילה חסרת רסן (אני שוקלת 100 ק"ג) זה נחשב. אם ה"מעופפות" שלי נחשבת. אני נלחמת כל הזמן. במה? במי? קשה לי מאוד להרפות. אבל אני יודעת שעלי להניח לעצמי להיות מה שאני, לנסות לקבל את עצמי ולא למתוח ביקורת כל הזמן. אולי אז תמצא נפשי מזור. אולי תבוא המנוחה. השלווה. אולי סוף סוף אתחיל להזיז את עצמי ולהחליט להציב לעצמי משימות קטנות, אחת אחת, ולעמוד בהן. כי ככה אי אפשר להמשיך. אני יודעת שאתם פה וזה מקל עלי ולו במעט. שוב נסחפתי, אנשים יקרים, אך אני כל כך מוצפת, ולא יודעת מה לעשות. רק לתת לאצבעות להקליד. רק להוציא טיפין טיפין את מה שרובץ על ליבי ומקשה עלי את התנועה. תודה על ההקשבה (הקריאה...). תודה שאתם כאן. תודה לאלוהים על עוד יום שעבר...
אני מתקשה להיפרד מהמחשב וללכת לישון... אני חוששת שאם אלך לישון עכשיו יגיחו השדים מנבכי המוח, יזכירו לי את מה שאני מנסה להדחיק ולשכוח במשך שעות היום ועושה את זה כל כך טוב. בלילות זה חוזר. אמא קוראת לי. היא גוססת. מבקשת שאעזור לה. מבקשת שאציל אותה. ואני לא יכולה. לא יכולה לו,למוות הנורא הזה. רואה את העיניים הקרועות לרווחה. רואה את הרזון המחריד. מריחה את הייאוש. שומעת את הקול מלא התחינה ולא יכולה להושיע... אני רוצה רק לשאול למה? למה אלוהים לקח את שני ההורים שלי? למה הוא עינה אותם בטרם צאת הנשמה? קטונתי מלהבין, קטונתי מלהבין את דרכיו של האל הכל יכול. כל כך הרבה התפללתי למען אמא. אולי לא מספיק?! מתחילה להיזכר בדברים הקטנים: בפחד שחילחל בקולה כשהבינה מה יש לה. כשהחישו אותה לחדר הניתוח פעם. ועוד פעם. כשהמצב רק הלך והידרדר ולא השתפר בכלל. איך איבדה צלם אנוש, אך הקפידה שלא. הקפידה להתקלח כל יום. להתבשם. אבל האנחות. האנחות שלה לא עוזבות אותי. היא מושיטה לי יד שאמשה אותה מהתהום, אבל קצרה ידי... ואפילו בחלום אינני מעזה לזעוק. אינני מעזה להתריס כנגד אלוהים. מי אני, קטנה ועלובה שכמותי, הוא עסוק, יש לו דברים אחרים לעשות... אני כבר אסתדר איכשהוא, אני יודעת. אני בטוחה. הבטחתי לאמא, כשנכנסתי להיפרד ממנה, כשהייתה כבר ללא רוח חיים באפה. הבטחתי לה שאשמור על עצמי. אבל עכשיו אני כל כך לבד. כל כך לבד. בדיוק שומעת ברדיו: "מישהו, מישהו דואג, דואג לי שם למעלה..." ומתקשה להפיג את הבדידות הזו. יש רגעים בהם המחנק פשוט משתלט על הגרון ואני לא יכולה לנשום. מנסה לדמיין מה אמא הרגישה ברגעים האחרונים של החיים. האם ראתה אותי כשבאתי להיפרד? האם שמעה? האם היא קיימת במימד אחר כלשהוא? היא תמיד צחקה על מי שהאמין בהמשך הקיום לאחר המוות. אני עדיין לא גיבשתי את דעתי. לא יכולה להאמין. זוכרת איך כיסו אותה בחול ואני נחנקתי בשבילה. אמא תמיד אהבה להשאיר חלון פתוח. אפילו "חריץ", שאוויר קריר ונעים יזרום פנימה... איפה את? איפה את? איפה את?!?!?!? ואיפה אבא?!?!?! אתם כבר לא איתי, כבר לא שומרים עלי. ומי ישמור עלי עכשיו... אולי אתם כן, מציצים בי מלמעלה, מביטים ואומרים: "בחיי, היא מצליחה אפילו יותר ממה שחשבנו, כל הכבוד על החיות, על האופטימיות, על גיוס הכוחות..." ונזכרת שבעצם גם כשהייתם איתי פה, אני שמרתי עליכם, מאז שהייתי ילדה רכה. דאגתי לך, אבא, כשהיית מאושפז. כל פעם מחדש. גידלתי אותך, אמא, כשהיית זקוקה לעצה, כשהיית צריכה שיטפלו בך... אף פעם לא הייתי ממש ילדה... הכאב חותך בבשר החי. לא יכולה להשלים עם זה. אין לי כוח להתקלח. אין לי כוח לבשל. בטח לא לנקות. כל דבר זה משימה. ותמיד מאחרת. אין לי כוח ללכת לישון. אין לי כוח לקום. אבל חייבת לסיים באופטימיות: אני יודעת שיהיה בסדר. בסה"כ אני מחזיקה מעמד לא רע בכלל, אם 3 שעות שינה כל לילה זה נחשב. אם זלילה חסרת רסן (אני שוקלת 100 ק"ג) זה נחשב. אם ה"מעופפות" שלי נחשבת. אני נלחמת כל הזמן. במה? במי? קשה לי מאוד להרפות. אבל אני יודעת שעלי להניח לעצמי להיות מה שאני, לנסות לקבל את עצמי ולא למתוח ביקורת כל הזמן. אולי אז תמצא נפשי מזור. אולי תבוא המנוחה. השלווה. אולי סוף סוף אתחיל להזיז את עצמי ולהחליט להציב לעצמי משימות קטנות, אחת אחת, ולעמוד בהן. כי ככה אי אפשר להמשיך. אני יודעת שאתם פה וזה מקל עלי ולו במעט. שוב נסחפתי, אנשים יקרים, אך אני כל כך מוצפת, ולא יודעת מה לעשות. רק לתת לאצבעות להקליד. רק להוציא טיפין טיפין את מה שרובץ על ליבי ומקשה עלי את התנועה. תודה על ההקשבה (הקריאה...). תודה שאתם כאן. תודה לאלוהים על עוד יום שעבר...
