Yael Floyd
New member
לילה
פעם היה לנו את כל העולם לפנינו בדמות שדה חרציות עצום בגודלו ואנחנו רצנו והתגלגלנו והתלכלכנו בצבעים הכי פשוטים ולא התביישנו לגעת ולעטוף ולמשוך בידו של האחר, שיראה גם את היופי הזה לא פחדנו לשחק. פעם הדמעות היו שורפות. אתה זוכר? זה כאב כלכך, וביקשתי לא לבכות יותר אף פעם. אתה צחקת שהעיניים שלי מתכווצות נורא, שאני נראית כמו סינית, ובכלל, שנורא יפות לי הדמעות. נורא יפות לי הדמעות. ואתה לא היחיד. ואני קצת הגזמתי בתגובה שלי ובפרשנות. נורא יפות לי הדמעות. מאיפה הנטייה הזו להאטם פתאום, כאילו לא מבינה שום דבר? כאילו המוח עובד כלכך לאט? כאילו הכל נמחק, ואפילו זה לא עננים שצפים בראש. רק בדיעבד. רק בדיעבד. בדיעבד. בדיעבד. ב די ע בד. בדי עבד (אני אגיד את זה עוד הרבה פעמים עד שזה יאבד משמעות לגמרי, או עד שזה יתחיל להצחיק אותי. הפעם הראשונה שעשיתי את זה, אני עוד זוכרת, זה מול התוכנית של הפאוור-ריינג'רס, היה שם איזה רובוט קטן ומעצבן שתמיד היה צועק בקול מונוטוני של רובוטים "HELP! HELP!" ויצאתי החוצה והתחלתי לצעוק HELP!!! HELP!!! כלכך הרבה פעמים, עד שהתפקעתי מצחוק לבדי, והמשכתי ככה עד שהשכנה רצה אליי כי היא חשבה שקרה לי משהו. (כאילו שאם היה קורה לי משהו הייתי צועקת HELP. או הצילו. או בכלל קוראת לעזרה.) פעם היה לנו את כל העולם לפנינו בדמות שדה חרציות עצום בגודלו ואנחנו רצנו והתגלגלנו והתלכלכנו בצבעים הכי פשוטים ולא התביישנו לגעת ולעטוף ולמשוך בידו של האחר, שיראה גם את היופי הזה לא פחדנו לשחק.
פעם היה לנו את כל העולם לפנינו בדמות שדה חרציות עצום בגודלו ואנחנו רצנו והתגלגלנו והתלכלכנו בצבעים הכי פשוטים ולא התביישנו לגעת ולעטוף ולמשוך בידו של האחר, שיראה גם את היופי הזה לא פחדנו לשחק. פעם הדמעות היו שורפות. אתה זוכר? זה כאב כלכך, וביקשתי לא לבכות יותר אף פעם. אתה צחקת שהעיניים שלי מתכווצות נורא, שאני נראית כמו סינית, ובכלל, שנורא יפות לי הדמעות. נורא יפות לי הדמעות. ואתה לא היחיד. ואני קצת הגזמתי בתגובה שלי ובפרשנות. נורא יפות לי הדמעות. מאיפה הנטייה הזו להאטם פתאום, כאילו לא מבינה שום דבר? כאילו המוח עובד כלכך לאט? כאילו הכל נמחק, ואפילו זה לא עננים שצפים בראש. רק בדיעבד. רק בדיעבד. בדיעבד. בדיעבד. ב די ע בד. בדי עבד (אני אגיד את זה עוד הרבה פעמים עד שזה יאבד משמעות לגמרי, או עד שזה יתחיל להצחיק אותי. הפעם הראשונה שעשיתי את זה, אני עוד זוכרת, זה מול התוכנית של הפאוור-ריינג'רס, היה שם איזה רובוט קטן ומעצבן שתמיד היה צועק בקול מונוטוני של רובוטים "HELP! HELP!" ויצאתי החוצה והתחלתי לצעוק HELP!!! HELP!!! כלכך הרבה פעמים, עד שהתפקעתי מצחוק לבדי, והמשכתי ככה עד שהשכנה רצה אליי כי היא חשבה שקרה לי משהו. (כאילו שאם היה קורה לי משהו הייתי צועקת HELP. או הצילו. או בכלל קוראת לעזרה.) פעם היה לנו את כל העולם לפנינו בדמות שדה חרציות עצום בגודלו ואנחנו רצנו והתגלגלנו והתלכלכנו בצבעים הכי פשוטים ולא התביישנו לגעת ולעטוף ולמשוך בידו של האחר, שיראה גם את היופי הזה לא פחדנו לשחק.