לילות לבנים.
יואלה שואלת אותי מה אני צריכה [כן, כתבתי יואלה], אני אומרת לה שאני צריכה מישהו שפשוט יהיה שם. בלי לשאול שאלות. לא להגיד כמה יהיה יותר טוב, מה צריכים לעבור או למה אני מרחמת על עצמי; פשוט שם. לחבק, להקשיב ולתת לדמעות שלי לזרום בחופשיות. אני חושבת שהציצי השמאלי שלי יותר גדול מהימני, היא אומרת לי. והנה מתחילים שוב. יואלה שואלת, אבל בביצועים? לא ממש שם. אני חושבת שזה רק החזייה הזו, הצורה ששמת אותה, הנה, את רואה? אם תעלי את צד שמאל טיפה למעלה תראי שהציצים שלך יחזרו להיות כמקודם. היא מחייכת. יואלה אוהבת לחייך. היא פחות אוהבת כשהדברים מסתדרים לה אחרת. מצבים מדכאים/עצובים/פחות מחוייכים לא אהובים עליה והיא לא כ"כ יודעת איך להסתדר בתוכם. חשבתי שאם אני אגיד לה בדיוק מה אני צריכה זה יקל על העניין, אבל יואלה עסוקה בציצים שלה, בכל זאת, חלקי גוף יותר מועילים מחלקי נשמה. אני הולכת הביתה לבד, נכנסת למיטה ומתחילה לחשוב. מה היה, איפה הוא עכשיו, איפה אני, מה עשינו ביחד, מה לא עשינו. יואלה אומרת לי בטלפון שכדאי שאני אפסיק לחשוב ושלא טוב לה שאני עצובה. אני אומרת לה שעצב לא עובר תוך חמש דקות. היא אומרת שהוא יכול ושכדאי שאני אתחיל להרים את עצמי למעלה. קדימה. הלאה. יואלה אפפעם לא הייתה קשורה ממש למישהו, מבחינתה אם נגמר אז נגמר. לא נורא. Next. אני מקימה את עצמי בלית ברירה [בכל זאת, שלפוחית מלאה זה עניין לוחץ לפעמים] ומתיישבת על האסלה. מהחלון אני שוב שומעת אותו מחייג את הספרות בקול רם. אומר את הספרה ואז מחייג אותה, אני לא מבינה למה הוא לא יכול להיות בשקט. כל פעם אותו סיפור, אומר את המספר בקול רם ואז מחייג. אני מחליטה, בשביל הכייף, לרשום הפעם את הספרות ולחייג בעצמי. כל לילה הוא עושה את זה, הסקרנות שלי רוצה לדעת מה יש מאחורי המספרים. בבוקר יואלה אומרת שחיפשו אותי 'משהו בנוגע ל-מבצע לילות לבנים', הזכרון שלי מהבהב קלושות על מענה קולי והשארת הודעה. היא מוסרת לי את המספר לחזור ומתחילה לספר לי על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו. איך שאני נכנסת לחדר אני מחייגת את המספרים. בשביל הכייף אני גם אומרת אותם בקול רם, מי יודע, אולי זוכים בכסף, אולי זה משהו שנותן הפתעה או פרס, בכל זאת, הוא אומר את זה כל לילה. מישהי עם מבטא בריטי עונה לי ומייד מתנצלת שלא כולם מדברים אנגלית ואם אני רוצה שהיא תעבור לעברית. אני אומרת שכן [יותר נחמד לשמוע בריטים מדברים עברית עם מבטא] והיא אומרת שהיא שמחה שהתקשרתי, הם חיכו לזה כבר הרבה זמן. לא, אני לא מבינה, אני אומרת לה, ולא, אין לי מושג לאן הגעתי. הגעת ל-לילות לבנים. הלילות שלי הם דיי בסדר, אני אומרת לה, היא צוחקת [צחוק במבטא בריטי זה קטעים], לא לא, זה לא אומר שאת לא ישנה ושיש לך לילה לבן, היא מסבירה, זה אומר שחסר לך משהו. אני חושבת על יואלה ואיך היא הייתה מתפחלצת אם ציץ אחד היה הולך לאיבוד ואומרת לגברת שבינתיים אני רואה שכל חלקי גופי במקום, וטפו טפו טפו נגד עין הרע! שלא תפתח פה לשטן ומי חיכה לי ומה הם רוצים ממני?. חסר לך חלק. [חד וחלק, בלי הקדמות מיותרות] חסר לך חלק. לאורך השיחה הבנתי ש-לילות לבנים זה מקום בו מתקשרים [בחינם] מי שחסרים לו חלקים. חלק אחד או שניים או שלושה, זה לא משנה. ברגע שחסר חלק אפשר להתקשר. בעיקר מתקשרים בלילה, בעיקר מתקשרים כשיש לילה לבן, כשהמחשבות מטרידות, כשכואב יותר מדיי, כשמתכווצת הבטן, לאו-דווקא כשאי אפשר לישון, אבל גם. אלו שחסרים להם חלקים כבר יותר מדיי זמן לומדים לזהות, בעצם, היא אומרת, גם אלו שחסרים להם חלקים לאורך זמן יותר קצר, בעיקרון מידת הזיהוי מסתכמת בכאב. אם כואב המון אפשר לזהות אחרים שכואב להם ככה בקלות. זו לא בעיה. וכך הוא זיהה אותך. לכן הוא אמר את המספרים בקול רם, כל לילה, לפני שהוא חייג אותם. כדי שתדעי, שתדעי גם. מסתבר שהמרכזיה של לילות לבנים דיי גדולה, יש להם סניפים ברחבי הארץ והמון עובדים. ועכשיו, אחרי ההסבר שנתתי לך, היא אומרת, אני אעביר אותך הלאה ותחליטי אם להמשיך להתקשר או לא. ~*~*~ האמת שאני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז השיחה הראשונה ההיא ורמת הכאב לא נעלמה, אבל היא בהחלט מצאה מקום מפלט ראוי. אני לא מתקשרת כל לילה, אבל כל לילה שני או משהו כזה. מדברת שעות, שעות [חינם או לא?] והאמת, גם אם זה היה עולה כסף, זה שווה את ההשקעה. פשוט שם. לשמוע. להקשיב. לתת הרגשה שיש מקום. הם גם יוצאים עכשיו עם איזה משהו חדש כזה, דור שלישי, משהו ביוני כמעט שיהיה אפשר לשדר את השיחה, לראות מי מדבר איתך [אבל רק אותם, ההחלטה אם יהיה אפשר לראות אותך היא בידייך] היא אמרה לי שהם גם עובדים על פיתוח של משהו חדש, היסטרי, משהו שיאפשר לתת חיבוק. אבל זה עוד רחוק. בטח, טוב שלא נסחפתם, אני אומרת לה, אנחנו צוחקות [המבטא הבריטי של הצחוק שלה נדבק גם אליי] וככה זה. בהתחלה בקטנות, אח"כ זה מצטבר. אפשר להתקשר סתם, לדבר. אפשר להתקשר ולשתוק, רק כדי שיהיה מישהו שם. אפשר להתקשר ולספר ולבכות. וכשיואלה מספרת לי על החדש מספר 17 שלה אני מחייכת. נו! את רואה, היא אומרת, אמרתי לך שהעצב לא יכול להשאר הרבה זמן! ובדרך הביתה, לפני השיחה אני חושבת, העצב יכול להשאר לתמיד, מזל שיש אנשים שדואגים לפרק אותו למספרים.
יואלה שואלת אותי מה אני צריכה [כן, כתבתי יואלה], אני אומרת לה שאני צריכה מישהו שפשוט יהיה שם. בלי לשאול שאלות. לא להגיד כמה יהיה יותר טוב, מה צריכים לעבור או למה אני מרחמת על עצמי; פשוט שם. לחבק, להקשיב ולתת לדמעות שלי לזרום בחופשיות. אני חושבת שהציצי השמאלי שלי יותר גדול מהימני, היא אומרת לי. והנה מתחילים שוב. יואלה שואלת, אבל בביצועים? לא ממש שם. אני חושבת שזה רק החזייה הזו, הצורה ששמת אותה, הנה, את רואה? אם תעלי את צד שמאל טיפה למעלה תראי שהציצים שלך יחזרו להיות כמקודם. היא מחייכת. יואלה אוהבת לחייך. היא פחות אוהבת כשהדברים מסתדרים לה אחרת. מצבים מדכאים/עצובים/פחות מחוייכים לא אהובים עליה והיא לא כ"כ יודעת איך להסתדר בתוכם. חשבתי שאם אני אגיד לה בדיוק מה אני צריכה זה יקל על העניין, אבל יואלה עסוקה בציצים שלה, בכל זאת, חלקי גוף יותר מועילים מחלקי נשמה. אני הולכת הביתה לבד, נכנסת למיטה ומתחילה לחשוב. מה היה, איפה הוא עכשיו, איפה אני, מה עשינו ביחד, מה לא עשינו. יואלה אומרת לי בטלפון שכדאי שאני אפסיק לחשוב ושלא טוב לה שאני עצובה. אני אומרת לה שעצב לא עובר תוך חמש דקות. היא אומרת שהוא יכול ושכדאי שאני אתחיל להרים את עצמי למעלה. קדימה. הלאה. יואלה אפפעם לא הייתה קשורה ממש למישהו, מבחינתה אם נגמר אז נגמר. לא נורא. Next. אני מקימה את עצמי בלית ברירה [בכל זאת, שלפוחית מלאה זה עניין לוחץ לפעמים] ומתיישבת על האסלה. מהחלון אני שוב שומעת אותו מחייג את הספרות בקול רם. אומר את הספרה ואז מחייג אותה, אני לא מבינה למה הוא לא יכול להיות בשקט. כל פעם אותו סיפור, אומר את המספר בקול רם ואז מחייג. אני מחליטה, בשביל הכייף, לרשום הפעם את הספרות ולחייג בעצמי. כל לילה הוא עושה את זה, הסקרנות שלי רוצה לדעת מה יש מאחורי המספרים. בבוקר יואלה אומרת שחיפשו אותי 'משהו בנוגע ל-מבצע לילות לבנים', הזכרון שלי מהבהב קלושות על מענה קולי והשארת הודעה. היא מוסרת לי את המספר לחזור ומתחילה לספר לי על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו. איך שאני נכנסת לחדר אני מחייגת את המספרים. בשביל הכייף אני גם אומרת אותם בקול רם, מי יודע, אולי זוכים בכסף, אולי זה משהו שנותן הפתעה או פרס, בכל זאת, הוא אומר את זה כל לילה. מישהי עם מבטא בריטי עונה לי ומייד מתנצלת שלא כולם מדברים אנגלית ואם אני רוצה שהיא תעבור לעברית. אני אומרת שכן [יותר נחמד לשמוע בריטים מדברים עברית עם מבטא] והיא אומרת שהיא שמחה שהתקשרתי, הם חיכו לזה כבר הרבה זמן. לא, אני לא מבינה, אני אומרת לה, ולא, אין לי מושג לאן הגעתי. הגעת ל-לילות לבנים. הלילות שלי הם דיי בסדר, אני אומרת לה, היא צוחקת [צחוק במבטא בריטי זה קטעים], לא לא, זה לא אומר שאת לא ישנה ושיש לך לילה לבן, היא מסבירה, זה אומר שחסר לך משהו. אני חושבת על יואלה ואיך היא הייתה מתפחלצת אם ציץ אחד היה הולך לאיבוד ואומרת לגברת שבינתיים אני רואה שכל חלקי גופי במקום, וטפו טפו טפו נגד עין הרע! שלא תפתח פה לשטן ומי חיכה לי ומה הם רוצים ממני?. חסר לך חלק. [חד וחלק, בלי הקדמות מיותרות] חסר לך חלק. לאורך השיחה הבנתי ש-לילות לבנים זה מקום בו מתקשרים [בחינם] מי שחסרים לו חלקים. חלק אחד או שניים או שלושה, זה לא משנה. ברגע שחסר חלק אפשר להתקשר. בעיקר מתקשרים בלילה, בעיקר מתקשרים כשיש לילה לבן, כשהמחשבות מטרידות, כשכואב יותר מדיי, כשמתכווצת הבטן, לאו-דווקא כשאי אפשר לישון, אבל גם. אלו שחסרים להם חלקים כבר יותר מדיי זמן לומדים לזהות, בעצם, היא אומרת, גם אלו שחסרים להם חלקים לאורך זמן יותר קצר, בעיקרון מידת הזיהוי מסתכמת בכאב. אם כואב המון אפשר לזהות אחרים שכואב להם ככה בקלות. זו לא בעיה. וכך הוא זיהה אותך. לכן הוא אמר את המספרים בקול רם, כל לילה, לפני שהוא חייג אותם. כדי שתדעי, שתדעי גם. מסתבר שהמרכזיה של לילות לבנים דיי גדולה, יש להם סניפים ברחבי הארץ והמון עובדים. ועכשיו, אחרי ההסבר שנתתי לך, היא אומרת, אני אעביר אותך הלאה ותחליטי אם להמשיך להתקשר או לא. ~*~*~ האמת שאני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז השיחה הראשונה ההיא ורמת הכאב לא נעלמה, אבל היא בהחלט מצאה מקום מפלט ראוי. אני לא מתקשרת כל לילה, אבל כל לילה שני או משהו כזה. מדברת שעות, שעות [חינם או לא?] והאמת, גם אם זה היה עולה כסף, זה שווה את ההשקעה. פשוט שם. לשמוע. להקשיב. לתת הרגשה שיש מקום. הם גם יוצאים עכשיו עם איזה משהו חדש כזה, דור שלישי, משהו ביוני כמעט שיהיה אפשר לשדר את השיחה, לראות מי מדבר איתך [אבל רק אותם, ההחלטה אם יהיה אפשר לראות אותך היא בידייך] היא אמרה לי שהם גם עובדים על פיתוח של משהו חדש, היסטרי, משהו שיאפשר לתת חיבוק. אבל זה עוד רחוק. בטח, טוב שלא נסחפתם, אני אומרת לה, אנחנו צוחקות [המבטא הבריטי של הצחוק שלה נדבק גם אליי] וככה זה. בהתחלה בקטנות, אח"כ זה מצטבר. אפשר להתקשר סתם, לדבר. אפשר להתקשר ולשתוק, רק כדי שיהיה מישהו שם. אפשר להתקשר ולספר ולבכות. וכשיואלה מספרת לי על החדש מספר 17 שלה אני מחייכת. נו! את רואה, היא אומרת, אמרתי לך שהעצב לא יכול להשאר הרבה זמן! ובדרך הביתה, לפני השיחה אני חושבת, העצב יכול להשאר לתמיד, מזל שיש אנשים שדואגים לפרק אותו למספרים.
