ליל הבדולח שלנו בשנה שעברה, סיפרתי כאן את הקורות את סבתי וסבי בברלין, באותו לילה, כפי ששמעתי מפי סבתי. השנה, אני מעתיקה לכאן קטע מתוך אוטוביוגרפיה קצרה, שכתב סבי בשנת 1941 , שהתפרסמה בעיתון היקים בארץ של אותם ימים. "...כעבור שנה נשארתי בארץ אשר עוד האמנתי שהיא מולדתי ומולדת אחיי היהודים- אמנם אומללה וחולה, אך בכ"ז מולדת. שגיתי נוראות. הגיע נובמבר 1938 - שזכרו אסור שיישכח אי-פעם! בתחילה שוד, הרס, ביזה של חנויות היהודים ודירות מגורים רבות, בידי כנופיות צורחות ומשתוללות, חמושות בידיות פריצה, מוטות וגרזנים; ובבקר שלמחרת, אור ל-9 בנובמבר, שריפת בתי הכנסת. זמן רב עמדתי לפני ביה"כ ברחוב פרינצן רגנטן שברובע וילמרסדורף, ליד ביה"ס היהודי בו למד בננו. כשהגעתי למקום, נותר מכיפת הבניין רק שלד קורות מפוייחות, מהן התמרו להבות אל השחר המפציע. לפני המבואה עמדו כבאים- אלה המציתים שאולצו לצקת מבעוד לילה דלק על פנים ביה"כ ולהציתו. הם נצטוו אח"כ למנוע כל נסיון לכיבוי, ולהסתפק בשמירה על הבניינים הסמוכים. על פניהם קפא מבע של אי-יכולת להבין.אחד מהם פלט:"...זה לא צריך היה לקרות..." מיד החזיקו בו ולקחו אותו. לאן? ביום שלמחרת, נאסרתי ע"י הגסטאפו והובאתי למחנה הריכוז זאכסנהאוזן-אורנינבורג. על מה שסבלתי שם, ויותר מכך- על מה שראיתי שם, לא אספר כאן."