לים הכתום
אני קמה בבוקר והוא עוד ישן. אני מסיטה קצת את הוילון הורדרד אל צד החלון, ורואה שהשמש אפילו עדין לא זרחה. אני מביטה בשעון המעורר שמונח על השידה. השעה 5:30 בבוקר. מוקדם נורא. אני מותחת את גופי ומשפשפת את עיניי, וניגשת מתיישבת על הספה. אני תופסת את ראשי בין שתי ידיי , מן פוזת חושבת כזאת. מנסה לארגן את המחשבות בראשי. ואז? ואז הילד הקסום עולה במוחי. אני כולי צחוק וחיוכים, חושבת על הילד המופלא, ונזכרת שהוא המליץ לי לצפות בים שלו, בדיוק באותה השעה. אני מסדרת את הופעתי במהירות, ונושקת למלאך שלי על המצח. הוא עוד ישן. אני נועלת את דלת החדר שלנו במלון ביוון, ויורדת במהירות למטה במלון. אני רצה אל החוף, ומתיישבת עליו. החול כל כך רך ונעים. עדיין חושך, עוד רואים את הלילה, עוד מריחים אותו באוויר. ואז, אני עוצמת את עיניי, ונותנת לרוח הנעימה לפרוע את שערי ולהכות על עורפי, מרגישה אותה ממלאה אותי ברגשות חדשים, באנרגיות מופלאות, שממלאות את כולי. דקות מספר, וקרני השמש הראשונות מפציעות, ומפזרות אור בהיר ועדין על סירות הדייגים הקטנות והעדינות כל כך, שעוגנות לא רחוק ממני. הן ממלאות את הבתים הלבנים על החלונות הכחולים והמרפסות המרווחות שעל החוף. הן מכניסות לתוך הבתים אור, אהבה. אני מפנה את מבטי לים. טוחבת את ידיי חזק אל החול וממששת אותו בכף ידי. נותנת לו לחמוק ממני בין האצבעות, ומחייכת. סופרת את השניות. מחכה. מחכה לראות את אותו מראה מופלא כל כך שהילד המדהים תיאר. מחכה לראות מתי הוא יגיע כבר, מתי הים יתעורר. ואז זה מגיע, אותן שניות ספורות , כשהשמש מתחילה לעלות. כשרואים רק פס זוהר אחד ממנה, הוא כולו ממלא את הים בצבע כתום. חיים. אני בוהה בים בתדהמה, לא מאמינה שאכן ראיתי את אותם אחד המראות המופלאים ביותר של חיי, ללא ספק. לפתע ציפור גדולה מופיעה בשמיים הכתומים ומפזמת באוזניי נעימת בוקר טוב. אני מקשיבה ללחן העדין שבוקע מגרונה, ובולעת כל צליל עמוק אל תוך ליבי, כל מבט חטוף-גנוב שהצלחתי לגנוב מהים, נוצרת בנשמתי. לוקחת נשימה גדולה שממלאת את הריאות וגורמת לך להרגיש חי, ומרעננת אותך מחדש. שוב טוחבת ידיי לחול ועוצמת את עיניי, ומרגישה כאילו את העננים. ואז קמה וחוזרת לאיש שלי במלון, שכבר הספיק להתעורר ולתהות לאן הלכתי, ואני באה ומספרת לו בהתרגשות על אותו מראה מופלא. והוא מחייך, והדבר היחיד שיוצא לו מהפה, היא נשיקה. מוקדש לעידן, הילד המדהים, המופלא, ילד החלומות, שהפנה אותי למראה המדהים הזה. שהיה שם בשביל לשמוע אותי מספרת, בוכה, צוחקת, מחייכת, כועסת, עצובה. שהקשיב לכל סיפור שיצא לי מהפה, לכל אימרה, לכל מילה. אחד היחידים שהקשיבו לי באמת - ולא רק חיפשו סיבה. ילד מופלא- שתזכה לראות הרבה זריחות כתומות בטיול שלך. ושתראה עולם, ילד ! יש מה לראות ...
אני קמה בבוקר והוא עוד ישן. אני מסיטה קצת את הוילון הורדרד אל צד החלון, ורואה שהשמש אפילו עדין לא זרחה. אני מביטה בשעון המעורר שמונח על השידה. השעה 5:30 בבוקר. מוקדם נורא. אני מותחת את גופי ומשפשפת את עיניי, וניגשת מתיישבת על הספה. אני תופסת את ראשי בין שתי ידיי , מן פוזת חושבת כזאת. מנסה לארגן את המחשבות בראשי. ואז? ואז הילד הקסום עולה במוחי. אני כולי צחוק וחיוכים, חושבת על הילד המופלא, ונזכרת שהוא המליץ לי לצפות בים שלו, בדיוק באותה השעה. אני מסדרת את הופעתי במהירות, ונושקת למלאך שלי על המצח. הוא עוד ישן. אני נועלת את דלת החדר שלנו במלון ביוון, ויורדת במהירות למטה במלון. אני רצה אל החוף, ומתיישבת עליו. החול כל כך רך ונעים. עדיין חושך, עוד רואים את הלילה, עוד מריחים אותו באוויר. ואז, אני עוצמת את עיניי, ונותנת לרוח הנעימה לפרוע את שערי ולהכות על עורפי, מרגישה אותה ממלאה אותי ברגשות חדשים, באנרגיות מופלאות, שממלאות את כולי. דקות מספר, וקרני השמש הראשונות מפציעות, ומפזרות אור בהיר ועדין על סירות הדייגים הקטנות והעדינות כל כך, שעוגנות לא רחוק ממני. הן ממלאות את הבתים הלבנים על החלונות הכחולים והמרפסות המרווחות שעל החוף. הן מכניסות לתוך הבתים אור, אהבה. אני מפנה את מבטי לים. טוחבת את ידיי חזק אל החול וממששת אותו בכף ידי. נותנת לו לחמוק ממני בין האצבעות, ומחייכת. סופרת את השניות. מחכה. מחכה לראות את אותו מראה מופלא כל כך שהילד המדהים תיאר. מחכה לראות מתי הוא יגיע כבר, מתי הים יתעורר. ואז זה מגיע, אותן שניות ספורות , כשהשמש מתחילה לעלות. כשרואים רק פס זוהר אחד ממנה, הוא כולו ממלא את הים בצבע כתום. חיים. אני בוהה בים בתדהמה, לא מאמינה שאכן ראיתי את אותם אחד המראות המופלאים ביותר של חיי, ללא ספק. לפתע ציפור גדולה מופיעה בשמיים הכתומים ומפזמת באוזניי נעימת בוקר טוב. אני מקשיבה ללחן העדין שבוקע מגרונה, ובולעת כל צליל עמוק אל תוך ליבי, כל מבט חטוף-גנוב שהצלחתי לגנוב מהים, נוצרת בנשמתי. לוקחת נשימה גדולה שממלאת את הריאות וגורמת לך להרגיש חי, ומרעננת אותך מחדש. שוב טוחבת ידיי לחול ועוצמת את עיניי, ומרגישה כאילו את העננים. ואז קמה וחוזרת לאיש שלי במלון, שכבר הספיק להתעורר ולתהות לאן הלכתי, ואני באה ומספרת לו בהתרגשות על אותו מראה מופלא. והוא מחייך, והדבר היחיד שיוצא לו מהפה, היא נשיקה. מוקדש לעידן, הילד המדהים, המופלא, ילד החלומות, שהפנה אותי למראה המדהים הזה. שהיה שם בשביל לשמוע אותי מספרת, בוכה, צוחקת, מחייכת, כועסת, עצובה. שהקשיב לכל סיפור שיצא לי מהפה, לכל אימרה, לכל מילה. אחד היחידים שהקשיבו לי באמת - ולא רק חיפשו סיבה. ילד מופלא- שתזכה לראות הרבה זריחות כתומות בטיול שלך. ושתראה עולם, ילד ! יש מה לראות ...