ליצנות רפואית - האם זה תהליך? או כל אחד יכול?
שלום לכולם, פעם ראשונה שלי אתכם חייבת להודות שכל התכתובות מעניינות ומאירות לא אלאה אותכם ברקע המקצועי הרב והמגוון שלי, אך לענין הליצנות מאוד בקיצור, לסבר את האוזן - למדתי ליצנות תאטרון וליצנות רפואית, השתתפתי בפסטיבלי רחוב בארץ, כך שלפחות 4 שנים חיה את העולם הנפלא והאינסופי הזה. במקצועי אני נטורפתית כ-12 שנים, וגם מפעילה ילדים כולל הפעלות עם בעלי חיים, וגם ליצנית ימי הולדת. לדעתי עולם הליצנות בכלל ובפרט ליצנות רפואית - לא מוגדר עדיין בצורה ברורה בתודעה הציבורית. אני חייבת להצטרף ולהסכים לדעתו של ג'רום, שליצנות רפואית זה לא לשים אף אדום ובזה עשינו עבודה... לא!. בעולם הליצנות יש נישות רבות כמו: ליצנות רחוב, תאטרון, ימי הולדת, רפואית... כל אחד מהנישות הוא עולם בפני עצמו, וסגנון עבודה אחר, ומספק צרכים שונים בהצגה שלו מול קהל היעד. "ליצנות רפואית", על פי הבנתי וידיעתי, זה סוג של אינטגרציה בין היכולת להיות ליצן והיכולת להפעיל את הליצנות הזאת בתוך סיטואציות רפואיות שונות וקשות. אחד הבסיסים של האינטגרציה הזאת - זה היכולת לתקשר. כל זה דורש תהליך חברים. תהליך של הבנה. תהליך של הפנמה. ותהליך של הוצאה לפועל ותקשורת מול קהל היעד שלך - שהם חולים שכואב להם ורע להם. ב"ליצנות רפואית" זה לעולם לא יכול להספיק - להראות "אף אדום" לילד שצורח על מיטת טיפולים כשתוקעים לו כל מיני זריקות מזעזעות בטיפול במחלק' אונקולוגית... או מחליפים לו תחבושת כוויה קשה והוא כולו מבועת מצרחות וכאבים. סליחה שאני מכניסה אותכם לתוך עולם לא נעים אך זאת רק "הצצה קטנה" לתוך העולם האמיתי של הליצן הרפואי. ליצן רפואי צריך להיות מסוגל ברגעים מאוד קשים ומבעיתים, קודם כל להתמודד מול המראות, ואח"כ להיות מסוגל להמיר את הסיטואציה לאוירה אחרת.... זה לא כל אחד יכול. סליחה. מכל הסיבות שבעולם. גם ברמת האישיות - לא כל אחד יוכל להתמודד עם המראות - גם אם הנשמה שלו היא הכי גדולה והכי מדהימה בעולם, וגם לא כל אחד מסוגל לאלתר מתוך העולם הפנימי שלו ברגעים קשים - ולהפוך סיטואציה של כאב לסיטואציה של סקרנות ושקט או צחוק. זה לא אומר שאי אפשר ללמוד את המקצוע. בהחלט כן. אך זה מעבר ללימודים תאורטיים. וצריך נסיון, וצריך רגישות, וצריך בגרות אישית, וצריך לעבור תהליכים. מסכימה מאוד עם הדעה - שיש מקום לכבד את המקצוע, ולא להפוך אותו ל"כל אחד יכול". כמו - שלא כל חובש - הוא גם רופא. וכמו שלא כל רופא מתחיל הוא כמו רופא עם נסיון. ישנם תהליכים. לא צריך להיבהל מהם אבל צריך להכיר בקיומים. זאת דעתי. שיהיה לכם לילה טוב
שלום לכולם, פעם ראשונה שלי אתכם חייבת להודות שכל התכתובות מעניינות ומאירות לא אלאה אותכם ברקע המקצועי הרב והמגוון שלי, אך לענין הליצנות מאוד בקיצור, לסבר את האוזן - למדתי ליצנות תאטרון וליצנות רפואית, השתתפתי בפסטיבלי רחוב בארץ, כך שלפחות 4 שנים חיה את העולם הנפלא והאינסופי הזה. במקצועי אני נטורפתית כ-12 שנים, וגם מפעילה ילדים כולל הפעלות עם בעלי חיים, וגם ליצנית ימי הולדת. לדעתי עולם הליצנות בכלל ובפרט ליצנות רפואית - לא מוגדר עדיין בצורה ברורה בתודעה הציבורית. אני חייבת להצטרף ולהסכים לדעתו של ג'רום, שליצנות רפואית זה לא לשים אף אדום ובזה עשינו עבודה... לא!. בעולם הליצנות יש נישות רבות כמו: ליצנות רחוב, תאטרון, ימי הולדת, רפואית... כל אחד מהנישות הוא עולם בפני עצמו, וסגנון עבודה אחר, ומספק צרכים שונים בהצגה שלו מול קהל היעד. "ליצנות רפואית", על פי הבנתי וידיעתי, זה סוג של אינטגרציה בין היכולת להיות ליצן והיכולת להפעיל את הליצנות הזאת בתוך סיטואציות רפואיות שונות וקשות. אחד הבסיסים של האינטגרציה הזאת - זה היכולת לתקשר. כל זה דורש תהליך חברים. תהליך של הבנה. תהליך של הפנמה. ותהליך של הוצאה לפועל ותקשורת מול קהל היעד שלך - שהם חולים שכואב להם ורע להם. ב"ליצנות רפואית" זה לעולם לא יכול להספיק - להראות "אף אדום" לילד שצורח על מיטת טיפולים כשתוקעים לו כל מיני זריקות מזעזעות בטיפול במחלק' אונקולוגית... או מחליפים לו תחבושת כוויה קשה והוא כולו מבועת מצרחות וכאבים. סליחה שאני מכניסה אותכם לתוך עולם לא נעים אך זאת רק "הצצה קטנה" לתוך העולם האמיתי של הליצן הרפואי. ליצן רפואי צריך להיות מסוגל ברגעים מאוד קשים ומבעיתים, קודם כל להתמודד מול המראות, ואח"כ להיות מסוגל להמיר את הסיטואציה לאוירה אחרת.... זה לא כל אחד יכול. סליחה. מכל הסיבות שבעולם. גם ברמת האישיות - לא כל אחד יוכל להתמודד עם המראות - גם אם הנשמה שלו היא הכי גדולה והכי מדהימה בעולם, וגם לא כל אחד מסוגל לאלתר מתוך העולם הפנימי שלו ברגעים קשים - ולהפוך סיטואציה של כאב לסיטואציה של סקרנות ושקט או צחוק. זה לא אומר שאי אפשר ללמוד את המקצוע. בהחלט כן. אך זה מעבר ללימודים תאורטיים. וצריך נסיון, וצריך רגישות, וצריך בגרות אישית, וצריך לעבור תהליכים. מסכימה מאוד עם הדעה - שיש מקום לכבד את המקצוע, ולא להפוך אותו ל"כל אחד יכול". כמו - שלא כל חובש - הוא גם רופא. וכמו שלא כל רופא מתחיל הוא כמו רופא עם נסיון. ישנם תהליכים. לא צריך להיבהל מהם אבל צריך להכיר בקיומים. זאת דעתי. שיהיה לכם לילה טוב
