מתר לחלק חויות?
אז העננים, כהרגלם, או יותר נכון כהרגלו של כושר וחסיס, קצת הפריעו לי לראות את השמש והירח משתעשעים. אמא העירה אותי בבקר, כי היא תכננה לצאת איתי לראות, אך משראתה את פילי השמים כחולי השער צועדים במזרח- התיאשה מיד וחזרה לישון. אך לא אני! התרוצצתי בכל חלקו המזרחי-עליון של תובל (מצחיק לחלק מקום כה פצפון לאזורים) ועליתי על גבעת פסולת-הבניה שהצמיחה סירות וקידות. כל הדרך נשפתי בעננים בתקוה שיתפזרו לכל עבר, ונדמה שזה לא עזר. (חשבתי שאולי השמש לא תסכים להתגלות לי בטרם אשא תפילת שחרית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי וידעתי שהיא כבר עלתה והיא סתם משגעת אותי!) אך לפתע ראיתי שהפילים הגדולים עברו באורח-פלא לצד דרום מערב! ובמזרח נשארו רק גורים, וגבם החל לזהר ולזהר עד שחשבתי שהשמש הפכה לקו ארוך! ואז, בדיוק כשחשבתי (עיני כבר פיתחו לעצמן משקפי שמש טבעיות, ועד עכשיו יש לי כתם צהב בכל אשר אביט) שאי אפשר להיות זוהר יותר, השמש האכולה עלתה! זה היה כבר סוף הליקוי, כך נדמה לי, אך זה היה... הוי. יפה יפה. וכל העננים כולם זהרו בשגעון. ואז פתאום הפילים הגדולים הבינו שרימו אותם, וזה בכלל לא הגיוני שהם פשוט עברו מערבה, אז הרוח התחילה לנשוב בכוון ההפוך והם חזרו רגוזים להסתיר את המשחק שעוד לא נגמר. ואז חזרתי לי הביתה, דרך שבילים פתלתולים שמעולם לא דרכתי בם, והבטתי בנמלים גדולות וחרוצות. ואז ישנתי נהדר כי ירד הרבה מאד גשם והצטערתי כשקמתי כי הפסדתי את רובו. אוה, וגם ראיתי שיהיו רמונים רבים השנה. והדבר שמח את לבבי עד-מאד.
