לי יש סיפור
אני גרה באריאל, והעיר בנוייה מכמה רחובות ראשיים, המון רחובות קטנים, והמון המון המון סמטאות כאלה, שהן בין רחובות כאילו בין שני רחובות יש שתי שורות בתים במקום שורה אחת. יש סמטת בשכונה יחסית ישנה. ויש שם מלא גרפיטי. פשוט בטונות. יש איזה ציור אחד, ממש מהמם, של חצי פרצוף של בחורה. החצי השני הוא נר. הציור הזה נמצא על קיר חיצוני של מקלט. ממולו יש עוד קיר (של הבניין) ועליו יש עוד ציור. של אותה הבחורה רק הפעם הפרצוף שלה שלם. ובמקום הנר יש דמעה. הבניינים האלה בערך מלפני 15 שנה ככה. אפילו עשרים. לפני 12 שנה, בבניין עם הציורים גרו שתי משפחות. באחת מהן היו שני בנים-איתי וערן. איתי היה שמיניסט חתיך להפליא. כל הבנות רדפו אחריו אבל הוא לא שם עליהן (השמועה סיפרה שהוא הומו). ערן היה שביעיסט ממוצע בעל מראה ממוצע. הייתה להן שכנה. היא הייתה גם שביעיסטית. קראו לה יעל. היא הייתה ממש פצצהץ כל הבנים (חוץ מאיתי) היו דלוקים עליה. גם ערן היה דלוק עליה אבל היא לא שמה עליו, כי היא הייתה מאוהבת באיתי. ערן חיזר אחריה, הוא היה תמיד הולך איתה ועם איתי לבית הספר (הם היו היחידים שלמדו בתיכון המקומי מהשכונה שלהם, כי השכונה הייתה יחסית ובעיקר חיו בה משפחות עם ילדים ביסודי ותינוקות), הוא היה קונה לה תמיד מתנות ופרחים, פשוט מחזר מושלם. אבל היא לא רצתה אותו. היא רצתה את אח שלו. בשלב מסויים ערן עשה טובה גדולה מאוד לאיתי. ואחרי יומיים הוא בא לאיתי ואמר שהוא רוצה לקבל את הטובה שלו בחזרה. לאיתי לא הייתה בררה אלא להסכים. הם תיככנו, שעוד באותו היום איתי יגש ליעל ויזמין אותה להפגש איתו ביום שישי במקלט של הבניין. יעל תסכים, שניהם ידעו את זה, ובמקום לפגוש את איתי-היא תפגוש את ערן. כשאיתי ביקש מיעל להפגש איתו ביום שישי היא הסכימה בלי בעיות. היא התקלחה כמעט שעה, סידרה את השיער השחור הארוך שלה, ואפילו שמה תחתונים חדשות וסקסיות... באותו הזמן ערן ארגן את המקלט. הוא סידר את המזרונים שהיו זרוקים שם למין מיטה, הדליק המון נרות, התיישב וחיכה. יעל ירדה למטה. היא לא לבשה מעיל, למרות שזה היה לילה קר מאוד, היו המון ברקים ורעמים וירד גשם נוראי כל השבוע האחרון. היא באה להכנס למקלט ושמה לב שיש שם המון נרות והיא שמחה, כי היא מאוד אהבה נרות. היא נכנסה למקלט ולפתע נטרקה הדלת של המקלט. מרוב בהלה היא קפצה , הסתובבה לאחור וראתה את ערן. היא שאלה אותו בפחד "מה אתה עושה כאן? איפה לעזאזל איתי?". הוא ענה בקול מצמרר "איתי לא יבוא". היא נסוגה אחורה בפחד ונתקלה במזרונים שערן סידר. היא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה עליהם. "מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה וכמעט בכתה. "את מה שמגיע לי" "למה אתה מתכוון?" "את יודעת למה אני מתכוון" הוא אמר והתחיל להתקדם לאט לאט לעברה "בבקשה לא! בבקשה! לא!" היא התחילה לבכות והוא פשוט חייך חיוך זדוני והתקדם עוד עד שעמד ממש מעליה. היא ניסתה להרביץ לו, כדי שיתרחק, אבל לא הצליחה-הוא היה חזק מדי בשבילה. הוא נשכב מעליה ותפס לה את הידיים ביד אחת שלו. ביד השנייה הוא הוציא את האולר שתמיד היה לו בכיס וחתך לה את הבגדים. הוא אנס אותה. ואחר כך, הוא הרג אותה. הוא לא ידע מה נכנס בו כשהוא עשה את זה. פשוט היה לו דחף לחתוך לה את הצוואר עם האולר. ואז הוא קלט מה הוא עשה. מרוב הלם הוא פשוט הסתובב ועלה הבייתה. הוא הלך להתקלח ונכנס למיטה, לישון. בבוקר הוא התעוור והזכרון התחיל לאט לאט לחזור אליו. הוא נזכר איך הוא אנס את יעל ואחר כך חתך לה את הצוואר. הוא הופתע שאף שוטר לא בא עדיין לעצור אותו. באמצע המחשבה הזאת איתי נכנס לחדר שלו אמר "יש איזה שוטר שמחפש אותך. משהו בקשר ליעל.". ערן לקח נשימה עמוקה ונכנס לסלון. "יעל נעלמה אתמול בערב. היא השאירה מכתב. אולי אתה יודע לאן היא הייתה יכולה ללכת?" "לא...איפה כבר חיפשתם?" "חיפשנו במקלט, ואין שום זכר אליה. גם אצל החברות שלה אין שום מושג. אולי אתה יכול לעזור?" "ל...לא אני ממש מצטער אבל אני לא יכול לעזור" השוטר התנצל שהוא הפריע והלך. ערן רץ במדרגות למטה. הוא נכנס למקלט וראה אותו בדיוק כמו שהוא היה לפני שהוא סידר אותו. האולר נעלם. גם הנרות. המסרונים היו זרוקים כמו שהם היו תמיד זרוקים. הכל היה אותו דבר. הוא יצא בהלם מהמקלט ואז ראה מולו פנים של בחורה עם דמעה. פנים מצויירות על הקיר שלא היו שם ביום לפני. הוא הסתובב וראה את אותן הפנים על הקיר של המקלט, אבל במקום פרצוף שלם-היה שם חצי פרצוף וחצי נר... מעל הנר היה כתוב "אני עוד אתנקם בך" באדום. הוא מחק את הכתובת באותו יום אחרי הצהריים. את הפרצופים הוא לא הצליח למחוק...
אני גרה באריאל, והעיר בנוייה מכמה רחובות ראשיים, המון רחובות קטנים, והמון המון המון סמטאות כאלה, שהן בין רחובות כאילו בין שני רחובות יש שתי שורות בתים במקום שורה אחת. יש סמטת בשכונה יחסית ישנה. ויש שם מלא גרפיטי. פשוט בטונות. יש איזה ציור אחד, ממש מהמם, של חצי פרצוף של בחורה. החצי השני הוא נר. הציור הזה נמצא על קיר חיצוני של מקלט. ממולו יש עוד קיר (של הבניין) ועליו יש עוד ציור. של אותה הבחורה רק הפעם הפרצוף שלה שלם. ובמקום הנר יש דמעה. הבניינים האלה בערך מלפני 15 שנה ככה. אפילו עשרים. לפני 12 שנה, בבניין עם הציורים גרו שתי משפחות. באחת מהן היו שני בנים-איתי וערן. איתי היה שמיניסט חתיך להפליא. כל הבנות רדפו אחריו אבל הוא לא שם עליהן (השמועה סיפרה שהוא הומו). ערן היה שביעיסט ממוצע בעל מראה ממוצע. הייתה להן שכנה. היא הייתה גם שביעיסטית. קראו לה יעל. היא הייתה ממש פצצהץ כל הבנים (חוץ מאיתי) היו דלוקים עליה. גם ערן היה דלוק עליה אבל היא לא שמה עליו, כי היא הייתה מאוהבת באיתי. ערן חיזר אחריה, הוא היה תמיד הולך איתה ועם איתי לבית הספר (הם היו היחידים שלמדו בתיכון המקומי מהשכונה שלהם, כי השכונה הייתה יחסית ובעיקר חיו בה משפחות עם ילדים ביסודי ותינוקות), הוא היה קונה לה תמיד מתנות ופרחים, פשוט מחזר מושלם. אבל היא לא רצתה אותו. היא רצתה את אח שלו. בשלב מסויים ערן עשה טובה גדולה מאוד לאיתי. ואחרי יומיים הוא בא לאיתי ואמר שהוא רוצה לקבל את הטובה שלו בחזרה. לאיתי לא הייתה בררה אלא להסכים. הם תיככנו, שעוד באותו היום איתי יגש ליעל ויזמין אותה להפגש איתו ביום שישי במקלט של הבניין. יעל תסכים, שניהם ידעו את זה, ובמקום לפגוש את איתי-היא תפגוש את ערן. כשאיתי ביקש מיעל להפגש איתו ביום שישי היא הסכימה בלי בעיות. היא התקלחה כמעט שעה, סידרה את השיער השחור הארוך שלה, ואפילו שמה תחתונים חדשות וסקסיות... באותו הזמן ערן ארגן את המקלט. הוא סידר את המזרונים שהיו זרוקים שם למין מיטה, הדליק המון נרות, התיישב וחיכה. יעל ירדה למטה. היא לא לבשה מעיל, למרות שזה היה לילה קר מאוד, היו המון ברקים ורעמים וירד גשם נוראי כל השבוע האחרון. היא באה להכנס למקלט ושמה לב שיש שם המון נרות והיא שמחה, כי היא מאוד אהבה נרות. היא נכנסה למקלט ולפתע נטרקה הדלת של המקלט. מרוב בהלה היא קפצה , הסתובבה לאחור וראתה את ערן. היא שאלה אותו בפחד "מה אתה עושה כאן? איפה לעזאזל איתי?". הוא ענה בקול מצמרר "איתי לא יבוא". היא נסוגה אחורה בפחד ונתקלה במזרונים שערן סידר. היא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה עליהם. "מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה וכמעט בכתה. "את מה שמגיע לי" "למה אתה מתכוון?" "את יודעת למה אני מתכוון" הוא אמר והתחיל להתקדם לאט לאט לעברה "בבקשה לא! בבקשה! לא!" היא התחילה לבכות והוא פשוט חייך חיוך זדוני והתקדם עוד עד שעמד ממש מעליה. היא ניסתה להרביץ לו, כדי שיתרחק, אבל לא הצליחה-הוא היה חזק מדי בשבילה. הוא נשכב מעליה ותפס לה את הידיים ביד אחת שלו. ביד השנייה הוא הוציא את האולר שתמיד היה לו בכיס וחתך לה את הבגדים. הוא אנס אותה. ואחר כך, הוא הרג אותה. הוא לא ידע מה נכנס בו כשהוא עשה את זה. פשוט היה לו דחף לחתוך לה את הצוואר עם האולר. ואז הוא קלט מה הוא עשה. מרוב הלם הוא פשוט הסתובב ועלה הבייתה. הוא הלך להתקלח ונכנס למיטה, לישון. בבוקר הוא התעוור והזכרון התחיל לאט לאט לחזור אליו. הוא נזכר איך הוא אנס את יעל ואחר כך חתך לה את הצוואר. הוא הופתע שאף שוטר לא בא עדיין לעצור אותו. באמצע המחשבה הזאת איתי נכנס לחדר שלו אמר "יש איזה שוטר שמחפש אותך. משהו בקשר ליעל.". ערן לקח נשימה עמוקה ונכנס לסלון. "יעל נעלמה אתמול בערב. היא השאירה מכתב. אולי אתה יודע לאן היא הייתה יכולה ללכת?" "לא...איפה כבר חיפשתם?" "חיפשנו במקלט, ואין שום זכר אליה. גם אצל החברות שלה אין שום מושג. אולי אתה יכול לעזור?" "ל...לא אני ממש מצטער אבל אני לא יכול לעזור" השוטר התנצל שהוא הפריע והלך. ערן רץ במדרגות למטה. הוא נכנס למקלט וראה אותו בדיוק כמו שהוא היה לפני שהוא סידר אותו. האולר נעלם. גם הנרות. המסרונים היו זרוקים כמו שהם היו תמיד זרוקים. הכל היה אותו דבר. הוא יצא בהלם מהמקלט ואז ראה מולו פנים של בחורה עם דמעה. פנים מצויירות על הקיר שלא היו שם ביום לפני. הוא הסתובב וראה את אותן הפנים על הקיר של המקלט, אבל במקום פרצוף שלם-היה שם חצי פרצוף וחצי נר... מעל הנר היה כתוב "אני עוד אתנקם בך" באדום. הוא מחק את הכתובת באותו יום אחרי הצהריים. את הפרצופים הוא לא הצליח למחוק...
