עצוב. בין השאר בגלל שקשה במקרים כאלה לדעת מה באמת היה שם. אמנם בפני ביהמ"ש מן הסתם נחשפה מסכת ראייתית שהובילו אותו למסקנה שהגיע אליה, ומסכת זו אינה פרושה בפנינו כך שאנחנו לא יכולים לדעת מה בדיוק היה שם ועל סמך מה נקבע מה. אבל בגדול, קיימת האפשרות שביהמ"ש ריחם על הקשישה, הניח שלבנק יש כיסים גדולים ושלא יוכל לקבל שיפוי מהמטפלת על אף שנקבע כן, כך שיתכן שהלך כאן על תוצאה אמוציונלית יותר מאשר רציונלית. אבל כל זאת העלאת אפשרות בלבד כמובן ויתכן באותה מידה שמסכת הראיות כפי שנפרשה בפני בית המשפט אכן הייתה משכנעת והובילה למסקנה שהובילה.
תכל'ס, קשה למדי להתמודד עם זה (במענה לשאלתך). הרי קשיש שיש לו עזרה ממטפלת, סביר שיבקש לפעמים את עזרתו במשיכת כספים אם הוא נזקק לכך ולצורך מטרה זו גם יסגיר בפניו את הקוד הסודי. כמובן שזה יקרה רק אם הקשיש/ה סומך על המטפלת, אבל כשהשניים נמצאים ביחד 24/7 פלוס מינוס, זה די מצב מובנה. במקרה כזה, גם אם המטפלת חטאה בסופו של דבר בניצול לרעה ובגניבה וכמובן צריך לחייב אותה בפיצוי וכו', עדיין יש אשם תורם גם לקשיש. כל זאת כאמור, אם בכלל אכן המטפלת חטאה באמור לעיל ולא ביצעה בס"ה את הוראות הקשישה, שאולי שכחה חלק מהוראות אלו מאוחר יותר וכו'.
מה שגם קורה במקרים כאלה לפעמים הוא שהקשיש באמת ובתמים הנחה את המטפלת לבצע פעולות מסוימות בהרשאתה, אך שבני המשפחה כשמגלים זאת כועסים עליו וזה מדרבן אותו להמציא את סיפור הניצול כדי להימנע מכעסם כלפיו. במקרה כזה, בוודאי אם בית המשפט משתף עם זה פעולה, מי שנפגע זאת כמובן המטפלת (הן בגלל הפגיעה בשמה הטוב והן בגלל הצורך לפצות את התובעת), על לא עוול בכפה. אולי אפשר למצוא רמז לכך בעובדה שהמשטרה לא הגיעה ככל הנראה לדי ראיות כדי להגיש כתב אישום נגד המטפלת וההליך כולו התנהל במישור האזרחי בלבד. שם כזכור, הסף הראייתי נמוך משמעותית מאשר בהליכים פליליים
