לי סהר-יקרה
תודה לך על סיום דברייך בהודעה קודמת, בכוונה פתחתי שירשור חדש כי הוא לא קופץ. אני מקווה שימצאו פתרון לחרדה שלך, ואני יודעת שיש פתרונות לחרדה. אצלי אישית החרדה היא סיפור מורכב רפואי , והליך משפטי אז הסיפור קצת שונה. את לא מכירה אותי, אבל בד"כ אני כותבת ללא הפסקה והפורומים מוצפים מההודעות שלי בכל רחבי הרשת, הפעם ישבתי כמעט שעה , הרבה מאוד פעמים כתבתי מחקתי , ניסיתי לדבר על חיי , על הכעס שבי על ההרס שהוא יוצר , על הרעל שמתעורר בי לפעמים והופך אותי מאדם טוב לתוקפן , מתנתקת מהרגשות והופכת להיות כמו האדם השנוא עלי ביותר.... לא מצליחה לכתוב לא מצליחה להסביר, רק מרגישה שמשהו בפנים רוצה לצאת וכמו כל חיי לא נותנת לו. ובמקום יוצא כמה ימי דמעות כמה ימי צעקות ומריבות על שטויות, ולפעמים שילובים. התחברתי להמון דברים שכתבת על הכעס-ואני קצת אשנה כדי לבטא משהו. אני כועסת עליו שהרס לי ולנו את החיים ,כי בגללו לא פיתחתי כישורים/לא טיילתי בעולם/לא בחרתי בני זוג וכ"ו. במקום כל זאת הייתי עסוקה בהעלאת עוצמות וכוחות פנימיים אפילו בשביל הדברים הטבעיים ביותר והפשוטים ביותר.אבל לא הייתי עסוקה בכעס בדרגת שיתוק, הכעס הוא חלק נוסף ממני אך לא שיתק אותי, במקביל עסקתי בבניית קרירה כדי לפרוץ את המעגל, ולהקים משפחה , וכן לטיפול בעתיד בעצמי , כשאהיה כבר בחוץ. אבל אז בא הבום התאונה הרסה הכל. היום הכעס על הכל משתק אותי , היום הכאב גדול היום החיים שלי במבט לאחור כמו חור שחור, לא מוצאת את הכוחות להילחם מחדש. היום אני שומעת מחדש כל הזמן מה שאמר לי כשהייתי מרותקת למכונות ולא יכולתי אפילו פיזית להגיב " מה חשבת שתנצחי ? שתצליחי בחיים? מגיע לך ". כל החיים כשהוא שם לי רגליים נלחמתי , אמרתי אני עוד יראה לו, אבל עכשיו כשבאה התאונה הוא ניצח. היום באמת אני "מתה" כמו שהוא אהב לקרוא לי. היום הוא נמצא בחיי בדמות החוקרים(אותו אני כבר לא רואה ולא שומעת). אולי כי גם הם אמרו לי באחת השיחות , "את חושבת שאת גיבורה אנחנו נכניע אותך" הייתה תקופה שצחקתי עליהם ועליו גם אחרי , הייתי כל כך עם רצון לקום להלחם ליצור מחדש , יום אחד באה נפילה או יותר נכון החלטה בתת מודע לוותר אי אפשר לשנות מציאות נועדתי לסבול, וזהו . לפעמים אני מצטערת שביסודי אני אדם אופטימי , ומאמין באלוהים. ערב טוב לך מרחל-נשמה
תודה לך על סיום דברייך בהודעה קודמת, בכוונה פתחתי שירשור חדש כי הוא לא קופץ. אני מקווה שימצאו פתרון לחרדה שלך, ואני יודעת שיש פתרונות לחרדה. אצלי אישית החרדה היא סיפור מורכב רפואי , והליך משפטי אז הסיפור קצת שונה. את לא מכירה אותי, אבל בד"כ אני כותבת ללא הפסקה והפורומים מוצפים מההודעות שלי בכל רחבי הרשת, הפעם ישבתי כמעט שעה , הרבה מאוד פעמים כתבתי מחקתי , ניסיתי לדבר על חיי , על הכעס שבי על ההרס שהוא יוצר , על הרעל שמתעורר בי לפעמים והופך אותי מאדם טוב לתוקפן , מתנתקת מהרגשות והופכת להיות כמו האדם השנוא עלי ביותר.... לא מצליחה לכתוב לא מצליחה להסביר, רק מרגישה שמשהו בפנים רוצה לצאת וכמו כל חיי לא נותנת לו. ובמקום יוצא כמה ימי דמעות כמה ימי צעקות ומריבות על שטויות, ולפעמים שילובים. התחברתי להמון דברים שכתבת על הכעס-ואני קצת אשנה כדי לבטא משהו. אני כועסת עליו שהרס לי ולנו את החיים ,כי בגללו לא פיתחתי כישורים/לא טיילתי בעולם/לא בחרתי בני זוג וכ"ו. במקום כל זאת הייתי עסוקה בהעלאת עוצמות וכוחות פנימיים אפילו בשביל הדברים הטבעיים ביותר והפשוטים ביותר.אבל לא הייתי עסוקה בכעס בדרגת שיתוק, הכעס הוא חלק נוסף ממני אך לא שיתק אותי, במקביל עסקתי בבניית קרירה כדי לפרוץ את המעגל, ולהקים משפחה , וכן לטיפול בעתיד בעצמי , כשאהיה כבר בחוץ. אבל אז בא הבום התאונה הרסה הכל. היום הכעס על הכל משתק אותי , היום הכאב גדול היום החיים שלי במבט לאחור כמו חור שחור, לא מוצאת את הכוחות להילחם מחדש. היום אני שומעת מחדש כל הזמן מה שאמר לי כשהייתי מרותקת למכונות ולא יכולתי אפילו פיזית להגיב " מה חשבת שתנצחי ? שתצליחי בחיים? מגיע לך ". כל החיים כשהוא שם לי רגליים נלחמתי , אמרתי אני עוד יראה לו, אבל עכשיו כשבאה התאונה הוא ניצח. היום באמת אני "מתה" כמו שהוא אהב לקרוא לי. היום הוא נמצא בחיי בדמות החוקרים(אותו אני כבר לא רואה ולא שומעת). אולי כי גם הם אמרו לי באחת השיחות , "את חושבת שאת גיבורה אנחנו נכניע אותך" הייתה תקופה שצחקתי עליהם ועליו גם אחרי , הייתי כל כך עם רצון לקום להלחם ליצור מחדש , יום אחד באה נפילה או יותר נכון החלטה בתת מודע לוותר אי אפשר לשנות מציאות נועדתי לסבול, וזהו . לפעמים אני מצטערת שביסודי אני אדם אופטימי , ומאמין באלוהים. ערב טוב לך מרחל-נשמה