שלכת עצובה
New member
לך ..דיכאון..מקולל...
אתה חלק ממני..ותמיד תהיה..אני זוכרת את הימים הראשונים "שהכרנו"..בכיתה ו´...שסבלתי כ"כ בבית הספר..שההצקות ההקללות המכות האיומים הפכו למשהו יום יומי..שבעקבות כך בקושי הגעתי לבית הספר וגם שהגעתי הייתי מעבירה את הזמן בחדר היועצת שהייתה מנסה להבין מה כ"כ כואב לי..ומה כ"כ מציק לי..ואני לא יכולתי לדבר...והימים עברו..העונות התחלפו ואתה נכנסת בי והתנחלת בכל חלקה בגופי והיו לזה כ"כ הרבה הלשכות בכיתה ז´ לא היו לי חברות הייתי כ"כ לבד כ"כ בודדה ...נשארת ימים שלמים בבית טוענת "שאני חולה.." .."אני לא מרגישה טוב.." "אין לי מקצועות חשובים" שוכבת במיטה ובוכה..ואז יום אחד גיליתי את הסכין והיא במהרה עברה על העור ופצעה וכאב לי..אבל השנאה העצמית הזו חלחלה בכל גופי..ואני לתומי חשבתי שזהב סדר..זה מגיע לי. בכיתה ח´ הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית באופן קבוע אחרי שניסיונות קודמים נכשלו..ישבתי מולה ולא יכולתי לדבר אמרתי שהכל בסדר..שתעזוב אותי..ועד היום אני לא מסוגלת לדבר אצלה וזה רק הולך ומחמיר מאותה ילדה בכיתה ו´ הילדה האבודה הזו שהייתה חוזרת הביתה בוכה עם הראש באדמה אחרי יום של התעללות נפשית ופיזית. בכיתה י´ השטלת עליי לגמרי הצלחת במשימה,התחלתי תיכון קיוותי לפתוח דף חדש באיזה מובן הצלחתי נהפכתי לתלמידה טובה מצאתי כמה חברות..לא יכולתי לבקש יותר..והיה לי אותו..ידיד הנפש הזה שכ"כ הבין וכ"כ תמך והיינו יושבים שעות ומשוחחים,על הדכאון שלי על הדכאון שלו על הרגשות שלי על הרגשות שלו..והיה לו חיבוק כ"כ חם ותומך..ועיניים כאלה עמוקות ועצובות..ואז הוא התאבד,אני זוכרת את היום -יום שלישי ואת השעה 3 וחצי לפנות בוקר ואת הטלפון שבו ידיד משותף מודיע בקול רועד שהמאלך שלי..האח לצרה..ידיד הנפש שלי..התאבד. העברתי איך שהוא את השנה מתרחקת מכולם בורחת ושוב חותכת ושוב בוכה ולא מדברת לא עלייך דיכאון מקולל ולא על המלאך שלי שהתאבד. והתחילה השנה הזו כיתה י"א ואתה עדיין שוכן בגופי אלוהים צא ממני כבר! לך תתנחל בגוף אחר ! למה אצלי? למה אני? חסרים אנשים בעולם? אני שונאת אותך! השנה הזו הייתה השנה הכי גרועה בחיי חברות שלי ניתקו כל קשר נותרתי רק עם המעגל שהכרתי בתחילת התיכון מעגל קטן לא רחב מידי אבל כ"כ אהוב ואיך שהוא התמודדתי עם ניתוק הקשר שלהן. ואז הכרתי אותו קראתי לו האביר שלי והיינו חברים וזה היה כ"כ מתוק וכ"כ אוטופי כאילו מדובר בחלום ולא במציאות המרה הזו, אבל הוא גם איכזב והוא גם הלך וגם פגע וגם הפר הבטחות האביר שלי עלה על הסוס שלו ודהר בדרכו ואפילו לא אמר שהוא מצטער. ואני נותרתי לבד..והמשכתי לחתוך..מנהג קבוע..והתחילה בעיית השתיה,מצאתי נחמה בבקבוק ובעקבותיה באו הפרעות האכילה והכל מתערבב והכל כ"כ רע וזה רק בגללך דכאון ארור! אני נעה בין הפסיכולוגית לבין הפסיכאטר בין איומי אישפוז לחתכים עמוקים ותהנחמות בשתייה. אני עדיין ילדה עדיין יש לי את הנפש הפגועה של הילדה מכיתה ו´ אני רוצה לשמוח רוצה להנות כמו כל בני גילי אבל דווקא בגופי בחרת להתנחל דווקא אותיב חרת לאמלל זה באמת מגיע לי? אני עד כדי כך אדם נורא? צא ממני! תניח לי! שש שנים זה מספיק ..בבקשה.. בשנאה, מישהי לא חשובה
אתה חלק ממני..ותמיד תהיה..אני זוכרת את הימים הראשונים "שהכרנו"..בכיתה ו´...שסבלתי כ"כ בבית הספר..שההצקות ההקללות המכות האיומים הפכו למשהו יום יומי..שבעקבות כך בקושי הגעתי לבית הספר וגם שהגעתי הייתי מעבירה את הזמן בחדר היועצת שהייתה מנסה להבין מה כ"כ כואב לי..ומה כ"כ מציק לי..ואני לא יכולתי לדבר...והימים עברו..העונות התחלפו ואתה נכנסת בי והתנחלת בכל חלקה בגופי והיו לזה כ"כ הרבה הלשכות בכיתה ז´ לא היו לי חברות הייתי כ"כ לבד כ"כ בודדה ...נשארת ימים שלמים בבית טוענת "שאני חולה.." .."אני לא מרגישה טוב.." "אין לי מקצועות חשובים" שוכבת במיטה ובוכה..ואז יום אחד גיליתי את הסכין והיא במהרה עברה על העור ופצעה וכאב לי..אבל השנאה העצמית הזו חלחלה בכל גופי..ואני לתומי חשבתי שזהב סדר..זה מגיע לי. בכיתה ח´ הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית באופן קבוע אחרי שניסיונות קודמים נכשלו..ישבתי מולה ולא יכולתי לדבר אמרתי שהכל בסדר..שתעזוב אותי..ועד היום אני לא מסוגלת לדבר אצלה וזה רק הולך ומחמיר מאותה ילדה בכיתה ו´ הילדה האבודה הזו שהייתה חוזרת הביתה בוכה עם הראש באדמה אחרי יום של התעללות נפשית ופיזית. בכיתה י´ השטלת עליי לגמרי הצלחת במשימה,התחלתי תיכון קיוותי לפתוח דף חדש באיזה מובן הצלחתי נהפכתי לתלמידה טובה מצאתי כמה חברות..לא יכולתי לבקש יותר..והיה לי אותו..ידיד הנפש הזה שכ"כ הבין וכ"כ תמך והיינו יושבים שעות ומשוחחים,על הדכאון שלי על הדכאון שלו על הרגשות שלי על הרגשות שלו..והיה לו חיבוק כ"כ חם ותומך..ועיניים כאלה עמוקות ועצובות..ואז הוא התאבד,אני זוכרת את היום -יום שלישי ואת השעה 3 וחצי לפנות בוקר ואת הטלפון שבו ידיד משותף מודיע בקול רועד שהמאלך שלי..האח לצרה..ידיד הנפש שלי..התאבד. העברתי איך שהוא את השנה מתרחקת מכולם בורחת ושוב חותכת ושוב בוכה ולא מדברת לא עלייך דיכאון מקולל ולא על המלאך שלי שהתאבד. והתחילה השנה הזו כיתה י"א ואתה עדיין שוכן בגופי אלוהים צא ממני כבר! לך תתנחל בגוף אחר ! למה אצלי? למה אני? חסרים אנשים בעולם? אני שונאת אותך! השנה הזו הייתה השנה הכי גרועה בחיי חברות שלי ניתקו כל קשר נותרתי רק עם המעגל שהכרתי בתחילת התיכון מעגל קטן לא רחב מידי אבל כ"כ אהוב ואיך שהוא התמודדתי עם ניתוק הקשר שלהן. ואז הכרתי אותו קראתי לו האביר שלי והיינו חברים וזה היה כ"כ מתוק וכ"כ אוטופי כאילו מדובר בחלום ולא במציאות המרה הזו, אבל הוא גם איכזב והוא גם הלך וגם פגע וגם הפר הבטחות האביר שלי עלה על הסוס שלו ודהר בדרכו ואפילו לא אמר שהוא מצטער. ואני נותרתי לבד..והמשכתי לחתוך..מנהג קבוע..והתחילה בעיית השתיה,מצאתי נחמה בבקבוק ובעקבותיה באו הפרעות האכילה והכל מתערבב והכל כ"כ רע וזה רק בגללך דכאון ארור! אני נעה בין הפסיכולוגית לבין הפסיכאטר בין איומי אישפוז לחתכים עמוקים ותהנחמות בשתייה. אני עדיין ילדה עדיין יש לי את הנפש הפגועה של הילדה מכיתה ו´ אני רוצה לשמוח רוצה להנות כמו כל בני גילי אבל דווקא בגופי בחרת להתנחל דווקא אותיב חרת לאמלל זה באמת מגיע לי? אני עד כדי כך אדם נורא? צא ממני! תניח לי! שש שנים זה מספיק ..בבקשה.. בשנאה, מישהי לא חשובה
