רומנטי מאוכזב
New member
לך שגית, שכה אהבתי....
על קברו של רגש מת. ------------------ על קברו של רגש מת, וקדושת המוות שהגשתי לך ועתה אני בדד, לבד, לבד. אותך אהבתי בכאב ובתשוקה, ימייך היו ימי, לילותיי היו לילותייך זוכר כל רגע כל רטט כל נשיקה זוכר כל חיוך, כל מבט, שלי, שלך. דומם אני ניצב על קיברם של רגשות שמתו עכשיו ועוטה שחורים לזכרם של רגשות מתים ובלבי שוכן רק סתיו. כשנקשת על דלתי לבי ופסעת אל בית-נשמתי, כשראיתיך לראשונה זה היה כמו נחשול מתנפץ אל צוק בסערה, שמעתי המיית ים ברקע ומנגינה עתיקה, החיבוק הגדול שלך, אפף אותי בחום וברכות, הרגשתי כמו הנוסע שהגיע הביתה, מבט ומבט נפגשו, הקרחון שהיה בי, במקום בו צריך להיות לב, התחיל להפשיר. בדידותי נגעה בחיים, רגשותיי החלו להנץ, משהו בי התחיל לפרוח וללבלב, רציתי אותך, לגעת בך, לאחוז בך, לא לתת לך ללכת. היית אישה גדולה מהחיים, הכל סביבך החוויר, התשוקה והתאווה התערבבו זו בזו ושמחת החיים עלתה על כולם. הקרחון התחיל להפשיר, האביב עמד בפתח, האביב צחק אליי ושימח אותי בשלל פריחות, פריחת הדרים במרחב ותשוקה. ערבים חמימים בהם הזיתי עלייך, בקרים בהירים שופעים אור וזוהר שמש בהם ידעתי אותך. לדעת אותך אישה, היה כמו לגעת באלוהות, בנס בריאה, להתקרב לאש ולהיכוות, לחוש בכאב עד הפגישה הבאה, עד העונג הבא. ולהיכוות שוב ושוב. נגעת בנשמתי, עוררת בי יצרים עליהם לא ידעתי ושמחתי להכיר. ימי הפכו להזיה אותה ידעתי כי ניתן להגשים, הכל היה פתוח והשמים היו הגבול, פנטזיה של שנים קרבה מאד להגשמה ואני כל-כך רציתי להגשים אותה ועוד אחת ודי. אני ידעתי והרגשתי שאותי את אהבת עינייך החומות הביעו חלומות ואני נתתי לך כל מה ששאפת חמימות לחייך עוד חמה על לחיי אולם אט אט נמוגה אל רוח סתיו ולהט נשיקתך על השפתיים שלי כבר כבה ואיננו עכשיו. קדרו שמיים, עב כבד הטיל צל ענק על האושר. נסיבות החיים, אשר מבקשות את האישה היקרה מכל, האהובה מכל, באו כדי לקחת. ואז את הלכת. אמרת: "אני אשוב". אני נתתי לך ללכת, לא ראיתיך שוב. וחיכיתי. ורציתי. והתגעגעתי. אני המשכתי לחכות, אני עדיין מחכה, כי נגעת בי. נגעת בלבי. נגעת בחיי. שרידי חורף עדיין כאן. בשדות קמלים פרחים, נשירת פרחי הדר בפרדסים, כבר החלה. הקרחון שאז התחיל להפשיר, הפך לאבן. הקיץ מתחיל. את עדיין לא כאן, אני יודע כי לא תהיי. גלי הים יתנפצו אל החוף, ישובו לים ויתנפצו שוב, אבל את לא תהיי, לא תראי את הגלים, לא תצחקי ולא תחייכי יותר אלי. הזמן מרפא מכאובים, כשאני לא רואה אותך, פנייך מתחילים לגווע, דמותך מטשטשת מול עיני, את מתחילה לדהות, להיעלם. נותרו רק געגועים וזיכרונות. המון זיכרונות ועוד יותר הרבה געגועים. אני עצוב. הכל סביבי רגוע ושלו. אני שקט. נותר רק הכאב, הכאב תמיד ישאר הוא טמון עמוק בלב ים. שקיעה. זריחה. רוח נושבת בשדות. רק זיכרונות בלי אהבה, רק זכרונות תשוקה ותאוות. אישה מדהימה, ננעצת בי עמוק בלב, כמו פגיון, עד הניצב יום בא ויום חולף ובלבי שוכן רק סתיו. ובלילות ללא שינה. לילות לבנים ארוכים, לפעמים אני הוזה, כי אולי, רק אולי, יום אחד אשמע נקישה על דלת ביתי ואפתח את דלתי ואת תהיי שם, עם החיוך הגדול, עם החיבוק החם, תאספי אותי אל זרועותיך האוהבות תחייכי אליי ותגידי, הנה, באתי. ואני אשכח. ואני אסלח. ואני אשמח. אני יודע כי זה עבר. אני יודע כי לא אראה אותך יותר. אני יודע כי זה לא יקרה לעולם, אבל משהו בי מתעקש וחוזר שוב לבקש, רק עוד פעם אחת ודי. רק עוד פעם אחת ודי. רק עוד פעם אחת ודי. ודי...
על קברו של רגש מת. ------------------ על קברו של רגש מת, וקדושת המוות שהגשתי לך ועתה אני בדד, לבד, לבד. אותך אהבתי בכאב ובתשוקה, ימייך היו ימי, לילותיי היו לילותייך זוכר כל רגע כל רטט כל נשיקה זוכר כל חיוך, כל מבט, שלי, שלך. דומם אני ניצב על קיברם של רגשות שמתו עכשיו ועוטה שחורים לזכרם של רגשות מתים ובלבי שוכן רק סתיו. כשנקשת על דלתי לבי ופסעת אל בית-נשמתי, כשראיתיך לראשונה זה היה כמו נחשול מתנפץ אל צוק בסערה, שמעתי המיית ים ברקע ומנגינה עתיקה, החיבוק הגדול שלך, אפף אותי בחום וברכות, הרגשתי כמו הנוסע שהגיע הביתה, מבט ומבט נפגשו, הקרחון שהיה בי, במקום בו צריך להיות לב, התחיל להפשיר. בדידותי נגעה בחיים, רגשותיי החלו להנץ, משהו בי התחיל לפרוח וללבלב, רציתי אותך, לגעת בך, לאחוז בך, לא לתת לך ללכת. היית אישה גדולה מהחיים, הכל סביבך החוויר, התשוקה והתאווה התערבבו זו בזו ושמחת החיים עלתה על כולם. הקרחון התחיל להפשיר, האביב עמד בפתח, האביב צחק אליי ושימח אותי בשלל פריחות, פריחת הדרים במרחב ותשוקה. ערבים חמימים בהם הזיתי עלייך, בקרים בהירים שופעים אור וזוהר שמש בהם ידעתי אותך. לדעת אותך אישה, היה כמו לגעת באלוהות, בנס בריאה, להתקרב לאש ולהיכוות, לחוש בכאב עד הפגישה הבאה, עד העונג הבא. ולהיכוות שוב ושוב. נגעת בנשמתי, עוררת בי יצרים עליהם לא ידעתי ושמחתי להכיר. ימי הפכו להזיה אותה ידעתי כי ניתן להגשים, הכל היה פתוח והשמים היו הגבול, פנטזיה של שנים קרבה מאד להגשמה ואני כל-כך רציתי להגשים אותה ועוד אחת ודי. אני ידעתי והרגשתי שאותי את אהבת עינייך החומות הביעו חלומות ואני נתתי לך כל מה ששאפת חמימות לחייך עוד חמה על לחיי אולם אט אט נמוגה אל רוח סתיו ולהט נשיקתך על השפתיים שלי כבר כבה ואיננו עכשיו. קדרו שמיים, עב כבד הטיל צל ענק על האושר. נסיבות החיים, אשר מבקשות את האישה היקרה מכל, האהובה מכל, באו כדי לקחת. ואז את הלכת. אמרת: "אני אשוב". אני נתתי לך ללכת, לא ראיתיך שוב. וחיכיתי. ורציתי. והתגעגעתי. אני המשכתי לחכות, אני עדיין מחכה, כי נגעת בי. נגעת בלבי. נגעת בחיי. שרידי חורף עדיין כאן. בשדות קמלים פרחים, נשירת פרחי הדר בפרדסים, כבר החלה. הקרחון שאז התחיל להפשיר, הפך לאבן. הקיץ מתחיל. את עדיין לא כאן, אני יודע כי לא תהיי. גלי הים יתנפצו אל החוף, ישובו לים ויתנפצו שוב, אבל את לא תהיי, לא תראי את הגלים, לא תצחקי ולא תחייכי יותר אלי. הזמן מרפא מכאובים, כשאני לא רואה אותך, פנייך מתחילים לגווע, דמותך מטשטשת מול עיני, את מתחילה לדהות, להיעלם. נותרו רק געגועים וזיכרונות. המון זיכרונות ועוד יותר הרבה געגועים. אני עצוב. הכל סביבי רגוע ושלו. אני שקט. נותר רק הכאב, הכאב תמיד ישאר הוא טמון עמוק בלב ים. שקיעה. זריחה. רוח נושבת בשדות. רק זיכרונות בלי אהבה, רק זכרונות תשוקה ותאוות. אישה מדהימה, ננעצת בי עמוק בלב, כמו פגיון, עד הניצב יום בא ויום חולף ובלבי שוכן רק סתיו. ובלילות ללא שינה. לילות לבנים ארוכים, לפעמים אני הוזה, כי אולי, רק אולי, יום אחד אשמע נקישה על דלת ביתי ואפתח את דלתי ואת תהיי שם, עם החיוך הגדול, עם החיבוק החם, תאספי אותי אל זרועותיך האוהבות תחייכי אליי ותגידי, הנה, באתי. ואני אשכח. ואני אסלח. ואני אשמח. אני יודע כי זה עבר. אני יודע כי לא אראה אותך יותר. אני יודע כי זה לא יקרה לעולם, אבל משהו בי מתעקש וחוזר שוב לבקש, רק עוד פעם אחת ודי. רק עוד פעם אחת ודי. רק עוד פעם אחת ודי. ודי...
) מאחת שיודעת דבר או שניים על אהבה.