לך...
לך.. הרבה זמן עצרתי את עצמי מלהגיד לך, חייתי באשליות אולי הקשר יחזור להיות כמו שהיה, אך לבסוף נכנעתי לרגשותיי והחלטתי להגיד לך מה באמת מרגישה. את התרחקת וניסית להסביר את עצמך, להצדיק. ובאמת שאני מנסה להבין. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת פשוט לא פה. את הבטחת שלא תעזבי אותי, ומבחינתך את עדיין כאן. קשר לכל החיים את אומרת, עם עליות וירידות, כמו בכל קשר. אבל אני לא מצליחה להבין, איך ירידה שהגיעה לנתק כמעט מוחלט, יכולה להמשיך לעלייה אמיתית. אני לא אשקר לך, זה פוגע. מאז השיחה ההיא מנסה להתקרב קצת, מנסה לזרום, לא להתייחס יותר מדי לזה שאת לא פה. את לא מתקשרת, את לא רוצה לפגוש אותי. גם אם ימים שלמים לא תשמעי ממני זה לא ישנה לך. את ידעת פעם כל מה שקורה איתי, והיום אין לך מושג קלוש איפה אני עומדת, מה קורה בחיי, ואני גם בטוחה שתקני כל הצגה שלי אם אטרח בכלל "להציג" אותה. נהגתי לשאול את עצמי, אולי זאת אני, אולי אני עשיתי משהו. אבל גם משיחות שלי עם אחרים אני מבינה. זאת לא אני. זאת את שהתרחקת. הצענו לך לצאת איתנו, וכבר לא רצית. פעם אחרי פעם. אמרת "נראה" והלכת למקום אחר. חשבתי לעצמי, "בסדר, אם שם היא נהנית". אבל לא. פשוט לא. זוכרת,היינו עסקת חבילה? איפה זה ואיפה אנחנו. כל פעם מחדש כועסת על עצמי, מה אני בכלל רודפת אחרייך ככה, הרי את לא רוצה בזה בכלל. מה אני מנסה שוב ושוב. רוצה כבר לוותר, להגיד די, אני כאן אם תרצי וללכת. אבל זה פשוט לא ככה. את הרבה יותר מדי בשבילי בשביל סתם לוותר על זה ככה. רק רוצה שתגידי לי, והפעם בכנות, אם עדיין את רוצה אותי כאן. אם תגידי לא, לא תראי את פרצופי עוד לעולם, לא תשמעי את קולי. אבל אם תגידי כן, הפעם אני גם מצפה לשמוע ממך. מתגעגעת אלייך, וכואבת. _________________________________________ אני יודעת שאת תקראי את המכתב הזה, ואני משערת שתדעי שהוא נכתב אלייך. אני מקווה שהוא לא יפגע בך, ושלא תכעסי עליי שכתבתי אותו. אם רק היית מבינה.....
לך.. הרבה זמן עצרתי את עצמי מלהגיד לך, חייתי באשליות אולי הקשר יחזור להיות כמו שהיה, אך לבסוף נכנעתי לרגשותיי והחלטתי להגיד לך מה באמת מרגישה. את התרחקת וניסית להסביר את עצמך, להצדיק. ובאמת שאני מנסה להבין. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת פשוט לא פה. את הבטחת שלא תעזבי אותי, ומבחינתך את עדיין כאן. קשר לכל החיים את אומרת, עם עליות וירידות, כמו בכל קשר. אבל אני לא מצליחה להבין, איך ירידה שהגיעה לנתק כמעט מוחלט, יכולה להמשיך לעלייה אמיתית. אני לא אשקר לך, זה פוגע. מאז השיחה ההיא מנסה להתקרב קצת, מנסה לזרום, לא להתייחס יותר מדי לזה שאת לא פה. את לא מתקשרת, את לא רוצה לפגוש אותי. גם אם ימים שלמים לא תשמעי ממני זה לא ישנה לך. את ידעת פעם כל מה שקורה איתי, והיום אין לך מושג קלוש איפה אני עומדת, מה קורה בחיי, ואני גם בטוחה שתקני כל הצגה שלי אם אטרח בכלל "להציג" אותה. נהגתי לשאול את עצמי, אולי זאת אני, אולי אני עשיתי משהו. אבל גם משיחות שלי עם אחרים אני מבינה. זאת לא אני. זאת את שהתרחקת. הצענו לך לצאת איתנו, וכבר לא רצית. פעם אחרי פעם. אמרת "נראה" והלכת למקום אחר. חשבתי לעצמי, "בסדר, אם שם היא נהנית". אבל לא. פשוט לא. זוכרת,היינו עסקת חבילה? איפה זה ואיפה אנחנו. כל פעם מחדש כועסת על עצמי, מה אני בכלל רודפת אחרייך ככה, הרי את לא רוצה בזה בכלל. מה אני מנסה שוב ושוב. רוצה כבר לוותר, להגיד די, אני כאן אם תרצי וללכת. אבל זה פשוט לא ככה. את הרבה יותר מדי בשבילי בשביל סתם לוותר על זה ככה. רק רוצה שתגידי לי, והפעם בכנות, אם עדיין את רוצה אותי כאן. אם תגידי לא, לא תראי את פרצופי עוד לעולם, לא תשמעי את קולי. אבל אם תגידי כן, הפעם אני גם מצפה לשמוע ממך. מתגעגעת אלייך, וכואבת. _________________________________________ אני יודעת שאת תקראי את המכתב הזה, ואני משערת שתדעי שהוא נכתב אלייך. אני מקווה שהוא לא יפגע בך, ושלא תכעסי עליי שכתבתי אותו. אם רק היית מבינה.....
>. הטלפון שלי לא מצלצל כל היום, אני לא שורפת שעות על גבי שעות בלהסתובב עם אותם חברים. אני לא מבלה איתם את כל שעות יימיי ועדיין מרגישה שהם החברים שלי. וייתכן מאוד שהכי טובים. ולפעמים, אני מריגשה שאני טובעת בתוך עצמי, אם זה בגלל הזמן שנוזל לי מבין האצבעות, או הנפש שלא נותנת מנוח או סתם, כי אין מצב רוח. והחברים שלי, בזמן שאני טובעת אני רואה אותם על החוף.. יש כאלה שרוצים לשחות אליי--באמצע סערה. אני אומרת להםש לא כדאי. יש כאלה שרוצים לזרוק גלגל מרחוק.. ואף פעם לא מצליחים להגיע אליי.. יש כאלה שפשוט עומדים על החוף וצופים בי. לא בגלל שלא רוצים לעזור, או שלא איתי. או שהם שכחו. אולי זה בגלל שהחוף שלי-זה בעצם הים שלהם. אני לא מצפה מהחברים שלי לבלות איתי כל דקה מחיי, למצות אותם עד תום במחיר חיי. שטוב לי, אני רוצה שהם ישמחו בשבילי. ידעו כמה הם חשובים לי. כמה היה לי קשה בטביעה.. כמה רציתי להגיע בחוף והנה אני שם. ונכון, שאולי המיי מלח שינו אוי קצת אבל עודני אותה אחת. אוהבת אותם. דואגת להם. מוקירה אותם לא רוצה שילכו לי. רוצה להיות בשבילם. וזה שאני מתובדדת לי עם העץ קוקוס שם בצד, לא אומר שלא יכנס עמוק יותר לחוף, לסבך היערות.. לא רוצה להריגש מתנצלת על זה שטוב לי. רוצה שיהיו איתי. ישמחו אותי. כפי שאני שמחה איתם. אווחחחח.. הרחקתי לכת?! הרחקתי לכת!
