לך...
זה קשה לכתוב. משהו שנשמר בתוכי ובתוך היומנים שלי מאז כיתה ה´.. אנחנו מכירים מהגן. מגן חובה. נכון, אז כמעט ולא דיברנו. "שלום", "להתראות" ו- "תעבירי לי את הדלי והכף". אולי גם הקוביות. בכיתה א´ התחלנו לדבר. היינו חברים טובים. שיחקנו בתופסת בחוץ, וי.ק צחק עלינו שאנחנו חברים. זוכר? בכיתה ב´ הצטרפה אלינו אחותי למשחקי התופסת. אז כבר ביקרת אצלי בבית, ואני אצלך. זוכר את הארנבת? זה מה שאני זוכרת מהפעם הראשונה שהיית אצלי בבית. ובכיתה ג´ אני כבר לא זוכרת. הכל המשיך רגיל. ישבנו ביחד בשיעורים. התעקשנו על זה. אני זוכרת הכי הרבה את שיעורי הנדסה. וכך גם ד´. היית מבקר אצלי בבית בחופשים, בשבתות, וככה גם אני, והאחים שלנו היו צוחקים עלינו יחד. ובכיתה ה´ סוף סוף הבנתי את זה. אחרי 5 שנים. 5!! אז כבר היינו גדולים מדי לשבת בנים ליד בנות. ישבתי ליד חברות שלי, ואתה ליד חברים שלך. וכבר לא דיברנו כל כך במשך יום הלימודים. בקושי. "שלום" ו-"אפשר את המחשבון?". רק אחרי הלימודים- כשההורים שלנו היו עושים תורנות הסעות, כי גרנו קרוב- רק אז היינו מדברים- באותן 5 דקות באוטו. ובכיתה ו´ התרחקנו עוד יותר. אפילו לשאול על שיעורים לא התקשרתי אליך. התפדחתי מדי. מה לעשות. עדיין היינו מדברים אחרי הלימודים, באוטו. ואח"כ הייתה מסיבת הסיום, וההורים שלך הגיעו לשם יחד איתך בהסעות. ולאבא שלי היה אוטו, גדול, מרווח. אז נסענו הבייתה יחד. שעתיים. וישבנו מאחורה באותו ספסל, עם אחותי הקטנה ממני ב-5 שנים, איילת. זוכר? היא התעקשה לשבת לך על הברכיים... איך צחקנו... וזה הזיכרון הכי מאוחר שיש לי ממך. זיכרון ממשי. ואח"כ עברת לפנימיה, וראיתי אותך בקושי לכמה דקות כל שבועיים, ולא דיברנו. אתה היית עם החברים שלך, ואני עם אחותי ואחי התינוק. ומאז לא דיברנו. ובפסח שנה שעברה עברתי לידך עם העגלה של אחי. ואתה על האופניים. ואמרתי "היי" חלש, ולא נראה לי ששמעת. ובתחילת השנה הזו, כשעזבתי את בית הכנסת, אמרת לי "שבת שלום", והייתי כ"כ מופתעת, שהחזרתי ברכה בלי אפילו להסתכל אחורה. וכנראה קיבלת את המסר הלא נכון. מאז לא דיברנו. אפילו לא מילה. ואני עדיין מבינה, שלמרות שלכולם אמרתי שאתה חבר, פשוט חבר טוב... מאז הגן אני אוהבת אותך.
זה קשה לכתוב. משהו שנשמר בתוכי ובתוך היומנים שלי מאז כיתה ה´.. אנחנו מכירים מהגן. מגן חובה. נכון, אז כמעט ולא דיברנו. "שלום", "להתראות" ו- "תעבירי לי את הדלי והכף". אולי גם הקוביות. בכיתה א´ התחלנו לדבר. היינו חברים טובים. שיחקנו בתופסת בחוץ, וי.ק צחק עלינו שאנחנו חברים. זוכר? בכיתה ב´ הצטרפה אלינו אחותי למשחקי התופסת. אז כבר ביקרת אצלי בבית, ואני אצלך. זוכר את הארנבת? זה מה שאני זוכרת מהפעם הראשונה שהיית אצלי בבית. ובכיתה ג´ אני כבר לא זוכרת. הכל המשיך רגיל. ישבנו ביחד בשיעורים. התעקשנו על זה. אני זוכרת הכי הרבה את שיעורי הנדסה. וכך גם ד´. היית מבקר אצלי בבית בחופשים, בשבתות, וככה גם אני, והאחים שלנו היו צוחקים עלינו יחד. ובכיתה ה´ סוף סוף הבנתי את זה. אחרי 5 שנים. 5!! אז כבר היינו גדולים מדי לשבת בנים ליד בנות. ישבתי ליד חברות שלי, ואתה ליד חברים שלך. וכבר לא דיברנו כל כך במשך יום הלימודים. בקושי. "שלום" ו-"אפשר את המחשבון?". רק אחרי הלימודים- כשההורים שלנו היו עושים תורנות הסעות, כי גרנו קרוב- רק אז היינו מדברים- באותן 5 דקות באוטו. ובכיתה ו´ התרחקנו עוד יותר. אפילו לשאול על שיעורים לא התקשרתי אליך. התפדחתי מדי. מה לעשות. עדיין היינו מדברים אחרי הלימודים, באוטו. ואח"כ הייתה מסיבת הסיום, וההורים שלך הגיעו לשם יחד איתך בהסעות. ולאבא שלי היה אוטו, גדול, מרווח. אז נסענו הבייתה יחד. שעתיים. וישבנו מאחורה באותו ספסל, עם אחותי הקטנה ממני ב-5 שנים, איילת. זוכר? היא התעקשה לשבת לך על הברכיים... איך צחקנו... וזה הזיכרון הכי מאוחר שיש לי ממך. זיכרון ממשי. ואח"כ עברת לפנימיה, וראיתי אותך בקושי לכמה דקות כל שבועיים, ולא דיברנו. אתה היית עם החברים שלך, ואני עם אחותי ואחי התינוק. ומאז לא דיברנו. ובפסח שנה שעברה עברתי לידך עם העגלה של אחי. ואתה על האופניים. ואמרתי "היי" חלש, ולא נראה לי ששמעת. ובתחילת השנה הזו, כשעזבתי את בית הכנסת, אמרת לי "שבת שלום", והייתי כ"כ מופתעת, שהחזרתי ברכה בלי אפילו להסתכל אחורה. וכנראה קיבלת את המסר הלא נכון. מאז לא דיברנו. אפילו לא מילה. ואני עדיין מבינה, שלמרות שלכולם אמרתי שאתה חבר, פשוט חבר טוב... מאז הגן אני אוהבת אותך.