לך...

לך...

המכתב הזה מיועד לך, שלבטח לא תקרא (כי הרי אתה בז לכל הפורומים למיניהם). אתה שלצידי 11 שנה, לצידי ורחוק....רחוק מאד. לא מבין ולא כואב, לא מנסה להקשיב אם מעט מעיק לי על הלב, ואני, אני חיה איתך ומרגישה כמו על נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה, מן חוסר יציבות שכזו. אתה יודע להיות נחמד ומאהב מושלם יום-יומיים ואז, זה חולף, ומופיע מתנכר ומרוחק, כמו היום, היום חג-האהבה וגרמת לי להזיל דמעות ולהרגיש מחנק בלב. למה? למה?
 
מסתבר שלא רק אצלי זה כך

ההתנכרות והריחוק האלה מוציאים מאיתנו את הדעת. הם יודעים להיות נחמדים, רק כשהם רוצים לנצל את הטוב שבנו.
 

ROTEM 3 0 0 3 5

New member
למה להכליל?

אולי זה לא במתכוון, אבל כאשר אתם אומרים "הם יודעים להיות נחמדים רק כשהם רוצים לנצל את הטוב שבנו..." אתם באופן אוטומטי מאבדים אמון ב´הם´ באופן כללי, אל תאשימו מין שלם בבעיות של אדם אינדבדואלי. וגם אם זאת לא הייתה הכוונה, מבחינה פסיכולוגית - דרך המחשבה הזאת של "הם" מונעת ממכם להיפתח ולהתקרב.
 
זה נכון..אבל..

בבית "הם" מנוכרים, וזה אכן מטריף, אבל "הם" מאד נחמדים בחוץ, ככה שזה לא מונע להיפתח ולהתקרב. כן, היא צדקה,גם אני חשה כמוה...
 
למעלה