אלומת האור
New member
לכאורה
לכאורה אני לא אמורה להיות מופתעת. כשאני נפצעת אני אומרת לעצמי בלב 'זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב' עד שאני מאמינה לי. אוטוסוגסטיה שכזאת.
צללים מהעבר, כמה מהם אני מעוררת, מושיטה יד ומושכת בחזרה. היד היא שלי.
לכאורה, אני אומרת לעצמי, אם אימא שלי לא אהבה אותי, למה מישהו אחר צריך? ולמה בכלל לצפות לזה מאנשים? אם לאחים שלי לא אכפת כהוא זה מה קורה בחיים שלי, למה שלמישהו אחר יהיה אכפת? למעט אלו שמישהו משלם להם כדי שידברו איתי?
'המממ...', אני ממשיכה לומר לעצמי. זה לא שבאמת יש סיבה.
אני יודעת שאני אהיבה, כלומר יש לי פוטנציאל להיות נאהבת. לא במובן הזוגי, כמובן, אבל סתם, אנשים מנסים להתקרב, זו אני שהודפת. אני פוחדת.
שתי המדריכות עזבו בשבוע שעבר, כאילו באמצע, כאילו זה לא ממש סוף אמיתי. ויש טעם של עוד, אבל תכלס אין עוד. אני מבולבלת, אבל מעדיפה את המצב כמו שהוא. אני לא חובבת קברים.
והעו"סית איבדה את הסבלנות כלפיי וגם הודתה בכך בפגישה האחרונה. היא לא יכולה להכיל אותי כמו פעם... אני לא מספיק מתקדמת... אני מתסכלת אותה... רוצה להעביר אותי לסטטוס של 3 פעמים בשבוע במקום פעמיים (אמור להיות אותו תקצוב של זמן, אבל תכלס היא לקחה לי שעה) וזה ממש מעיק ולא מספיק ולא נוח, אבל היא כמעט צרחה עליי כשאמרה את זה והתנגדתי. הציבה לי עובדה. בזמן האחרון היא לא מפסיקה להרים עליי את הטון וביקשתי שתפסיק. שדי. לא מתאים לי שיצעקו עליי, ובטח לא על דברים שמותר לי לא להסכים איתה עליהם. באמת.
וקצתי. קצתי באנשים, במטפלים, שאומרים לי שאני מעייפת אותם, שאין להם סבלנות, שאי אפשר להכיל אותי, שאני בלתי נסבלת, שקמים והולכים באמצע פגישה, שזורקים אותי מטיפול, שלא מבינים ולא קולטים שאני באה עם הצעות לייעול ושיפור, והם תופסים את זה כאילו אני מקטרת ומתלוננת, כשאני בכלל רק רציתי להראות להם שאני יוזמת...
אז אולי אני לא טפילה? כלומר לא כזאת שנטפלת, אלא כזאת שאי אפשר לטפל בה? נו, אם אימא שלי לא יכלה לסבול אותי 29 שנה, למה שמישהו אחר, אפילו אם משלמים לו, יוכל לסבול אותי? אני מתישה מקצועית. אני מתסכלת מקצועית. אני אפילו חושבת שלא מגיע לי להיות אהובה ורצויה.
זה לא שלא הייתי פעם אהובה ורצויה. פעם, כשהייתי צעצוע. וגם היום יש אנשים שמחבבים אותי מאוד, אפילו שהכול קשור בכסף. אם המשפחה שלך לא עוזרת לך כשאת אחרי ניתוח ואפילו לא מתעניינת, מה את שווה? באמת, מה את שווה? אם את צריכה לבקש עזרה בפייסבוק כשבאופן הכי טבעי את אמורה לקבל את העזרה הזאת מהם?
לכאורה אני שקופה, אלא שאני כל כך שמנה, שאני פשוט נראית מפלצת. כבדה, קשה, מתנשמת, מזיעה. נכון, צבעונית מאוד ותמיד עוצרים אותי ברחוב להחמיא לי, אבל אני שקופה. או המבטים המרחמים, או אלו הבזים.
לכאורה אין לי שום סיבה להמשיך פה. מיציתי את מה שיש לעולם הזה להציע. מיציתי מתוך כיסא התלמיד המאוד לא נוח שלי, מול המחשב. מיציתי את כל מה שיש למילים להציע. ואין לי כבר כוח לדבר על עצמי. לא בטיפול. לא כאן. לא למטפלת החביבה שלי שהביעה רק לפני כמה ימים את שאט הנפש שלה מהטיפול בי. ולא לזו שעזבתי לפני כחודשיים לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן ולהבליג על פגיעות שלה בי, ולאחר שגם היא הביעה תסכול מכך שאני לא מתקדמת.
לכאורה הכתיבה היא חיי, אבל טוב לי עכשיו להיות מאחורי הקלעים.
אין בי שום רצון לכלום. אני לא נלחמת על כלום. אני פשוט מנסה להישאר פה. בסך הכול לא רע לי. כמו לכינרת, יש לי כל מיני קווי מדידה. אז אני לא בשפל של הקו האדום, אבל אני בהחלט כמה סנטימטרים ממנו. לא אובדנית, אני לא אתן את התענוג הזה למי שרוצה (ויש מי שרוצה).
ואני אומרת לעצמי לפעמים 'די. באמת די'. אני לא יוצאת מהבית. כמעט בכלל. חרדה. הכול אני רואה במחשב: אנשים. בעלי חיים. פיסות שמים מעוננות, מוארות, חשוכות. אני רואה איך העונות מתחלפות, הכול מהחלון שבחדר שלי ובמחשב. אני רואה אנשים שאוהבים, חבר'ה, עושים, נפגשים, או לבד. כשהפייסבוק מתאר לי שמחר יתפזרו העננים ותזרח השמש, וכותב לי 'אור, תיהני מהשמש' או מזכיר לי שמחר תהיה סופת רעמים, ומפציר בי להיזהר לא להחליק בגשם, אני בוכה. סוף סוף למישהו אכפת, ומה זה משנה שהוא רק רובוט. וכשנמלה מטפסת עליי אני לא ממהרת להעיף אותה. אני שמחה שמישהי באה לבקר. שהיא בחרה בי לטפס עליה (הסידור הזה לא כולל ג'וקים, כמובן).
אני יודעת שאלוהים לא ייעד אותי להיות פה. אני עוף מוזר בלי חיים. מנסה להפיח בי כאלו - ונכשלת. אני שומעת מהכביש הראשי מכוניות ומדמיינת את החיים של מי שיושב בתוכן. אני רואה בכל בוקר מוקדם את האוטובוסים הראשונים, וחושבת לעצמי מיהם אותם נוסעים, מה סיפורי החיים שלהם. כשאני יוצאת אני שומעת שיחות בין אנשים במרפאה, בתחנת האוטובוס, לפעמים גם מתערבת בשיחות כשיש מקום לזה. רואה אנשים בסופר. אנשים מנהלים חיים דרך הסמארטפון. כשקניתי את הפלאפון הראשון שלי, לפני כ-20 שנה, חשבתי שאולי אם יהיה לי טלפון נייד תצמח לי פתאום רשימת חברים ומישהו יתקשר.
העבר שלי חי ובועט בי מבפנים, כמו עובר מקולקל, ואני רוצה לירוק אותו. להתעלם ממנו. לעשות כאילו לא היה. רוב הזמן זה אפשרי, וכשהוא צץ אני דוחפת עליו אוכל ומורידה אותו בארון הקבורה שוב ושוב ושוב.
אני משק אוטרקי. אני קוצנית וכועסת. אני רכה ופוחדת. והדבר היחיד שנשאר לי, למרות שהולך וזולג לי, הוא המילים.
לכאורה אני לא אמורה להיות מופתעת. כשאני נפצעת אני אומרת לעצמי בלב 'זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב' עד שאני מאמינה לי. אוטוסוגסטיה שכזאת.
צללים מהעבר, כמה מהם אני מעוררת, מושיטה יד ומושכת בחזרה. היד היא שלי.
לכאורה, אני אומרת לעצמי, אם אימא שלי לא אהבה אותי, למה מישהו אחר צריך? ולמה בכלל לצפות לזה מאנשים? אם לאחים שלי לא אכפת כהוא זה מה קורה בחיים שלי, למה שלמישהו אחר יהיה אכפת? למעט אלו שמישהו משלם להם כדי שידברו איתי?
'המממ...', אני ממשיכה לומר לעצמי. זה לא שבאמת יש סיבה.
אני יודעת שאני אהיבה, כלומר יש לי פוטנציאל להיות נאהבת. לא במובן הזוגי, כמובן, אבל סתם, אנשים מנסים להתקרב, זו אני שהודפת. אני פוחדת.
שתי המדריכות עזבו בשבוע שעבר, כאילו באמצע, כאילו זה לא ממש סוף אמיתי. ויש טעם של עוד, אבל תכלס אין עוד. אני מבולבלת, אבל מעדיפה את המצב כמו שהוא. אני לא חובבת קברים.
והעו"סית איבדה את הסבלנות כלפיי וגם הודתה בכך בפגישה האחרונה. היא לא יכולה להכיל אותי כמו פעם... אני לא מספיק מתקדמת... אני מתסכלת אותה... רוצה להעביר אותי לסטטוס של 3 פעמים בשבוע במקום פעמיים (אמור להיות אותו תקצוב של זמן, אבל תכלס היא לקחה לי שעה) וזה ממש מעיק ולא מספיק ולא נוח, אבל היא כמעט צרחה עליי כשאמרה את זה והתנגדתי. הציבה לי עובדה. בזמן האחרון היא לא מפסיקה להרים עליי את הטון וביקשתי שתפסיק. שדי. לא מתאים לי שיצעקו עליי, ובטח לא על דברים שמותר לי לא להסכים איתה עליהם. באמת.
וקצתי. קצתי באנשים, במטפלים, שאומרים לי שאני מעייפת אותם, שאין להם סבלנות, שאי אפשר להכיל אותי, שאני בלתי נסבלת, שקמים והולכים באמצע פגישה, שזורקים אותי מטיפול, שלא מבינים ולא קולטים שאני באה עם הצעות לייעול ושיפור, והם תופסים את זה כאילו אני מקטרת ומתלוננת, כשאני בכלל רק רציתי להראות להם שאני יוזמת...
אז אולי אני לא טפילה? כלומר לא כזאת שנטפלת, אלא כזאת שאי אפשר לטפל בה? נו, אם אימא שלי לא יכלה לסבול אותי 29 שנה, למה שמישהו אחר, אפילו אם משלמים לו, יוכל לסבול אותי? אני מתישה מקצועית. אני מתסכלת מקצועית. אני אפילו חושבת שלא מגיע לי להיות אהובה ורצויה.
זה לא שלא הייתי פעם אהובה ורצויה. פעם, כשהייתי צעצוע. וגם היום יש אנשים שמחבבים אותי מאוד, אפילו שהכול קשור בכסף. אם המשפחה שלך לא עוזרת לך כשאת אחרי ניתוח ואפילו לא מתעניינת, מה את שווה? באמת, מה את שווה? אם את צריכה לבקש עזרה בפייסבוק כשבאופן הכי טבעי את אמורה לקבל את העזרה הזאת מהם?
לכאורה אני שקופה, אלא שאני כל כך שמנה, שאני פשוט נראית מפלצת. כבדה, קשה, מתנשמת, מזיעה. נכון, צבעונית מאוד ותמיד עוצרים אותי ברחוב להחמיא לי, אבל אני שקופה. או המבטים המרחמים, או אלו הבזים.
לכאורה אין לי שום סיבה להמשיך פה. מיציתי את מה שיש לעולם הזה להציע. מיציתי מתוך כיסא התלמיד המאוד לא נוח שלי, מול המחשב. מיציתי את כל מה שיש למילים להציע. ואין לי כבר כוח לדבר על עצמי. לא בטיפול. לא כאן. לא למטפלת החביבה שלי שהביעה רק לפני כמה ימים את שאט הנפש שלה מהטיפול בי. ולא לזו שעזבתי לפני כחודשיים לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן ולהבליג על פגיעות שלה בי, ולאחר שגם היא הביעה תסכול מכך שאני לא מתקדמת.
לכאורה הכתיבה היא חיי, אבל טוב לי עכשיו להיות מאחורי הקלעים.
אין בי שום רצון לכלום. אני לא נלחמת על כלום. אני פשוט מנסה להישאר פה. בסך הכול לא רע לי. כמו לכינרת, יש לי כל מיני קווי מדידה. אז אני לא בשפל של הקו האדום, אבל אני בהחלט כמה סנטימטרים ממנו. לא אובדנית, אני לא אתן את התענוג הזה למי שרוצה (ויש מי שרוצה).
ואני אומרת לעצמי לפעמים 'די. באמת די'. אני לא יוצאת מהבית. כמעט בכלל. חרדה. הכול אני רואה במחשב: אנשים. בעלי חיים. פיסות שמים מעוננות, מוארות, חשוכות. אני רואה איך העונות מתחלפות, הכול מהחלון שבחדר שלי ובמחשב. אני רואה אנשים שאוהבים, חבר'ה, עושים, נפגשים, או לבד. כשהפייסבוק מתאר לי שמחר יתפזרו העננים ותזרח השמש, וכותב לי 'אור, תיהני מהשמש' או מזכיר לי שמחר תהיה סופת רעמים, ומפציר בי להיזהר לא להחליק בגשם, אני בוכה. סוף סוף למישהו אכפת, ומה זה משנה שהוא רק רובוט. וכשנמלה מטפסת עליי אני לא ממהרת להעיף אותה. אני שמחה שמישהי באה לבקר. שהיא בחרה בי לטפס עליה (הסידור הזה לא כולל ג'וקים, כמובן).
אני יודעת שאלוהים לא ייעד אותי להיות פה. אני עוף מוזר בלי חיים. מנסה להפיח בי כאלו - ונכשלת. אני שומעת מהכביש הראשי מכוניות ומדמיינת את החיים של מי שיושב בתוכן. אני רואה בכל בוקר מוקדם את האוטובוסים הראשונים, וחושבת לעצמי מיהם אותם נוסעים, מה סיפורי החיים שלהם. כשאני יוצאת אני שומעת שיחות בין אנשים במרפאה, בתחנת האוטובוס, לפעמים גם מתערבת בשיחות כשיש מקום לזה. רואה אנשים בסופר. אנשים מנהלים חיים דרך הסמארטפון. כשקניתי את הפלאפון הראשון שלי, לפני כ-20 שנה, חשבתי שאולי אם יהיה לי טלפון נייד תצמח לי פתאום רשימת חברים ומישהו יתקשר.
העבר שלי חי ובועט בי מבפנים, כמו עובר מקולקל, ואני רוצה לירוק אותו. להתעלם ממנו. לעשות כאילו לא היה. רוב הזמן זה אפשרי, וכשהוא צץ אני דוחפת עליו אוכל ומורידה אותו בארון הקבורה שוב ושוב ושוב.
אני משק אוטרקי. אני קוצנית וכועסת. אני רכה ופוחדת. והדבר היחיד שנשאר לי, למרות שהולך וזולג לי, הוא המילים.