לכולכם...
- פותח הנושא BRAIDS
- פורסם בתאריך
הזכרת לי סיפור שכתבתי לפני שנתיים
לא יודעת אם העלתי אותו כאן פעם, אבל הנה, אני מביאה אותו, למי שלא יצא לקרוא. טירונות ---------- ערב שקט באוהל אפור ומוזנח, יש שרב, ומלא פרחות עם לב זהב, ומדי ב´ והצדעות למ"כיות ממורמרות. עייפות חוסמת לי כל יכולת לשבת ולכתוב משהו הגיוני אחד, אני מקבלת שיתוק כשאני לא ישנה מספיק. אני מתגעגעת הביתה, מתגעגעת לחיוך של אבא, שפתאום הבין כמה הוא הזדקן, כשראה אותי במדים, מתגעגעת לאחי הקטן והמעצבן, מתגעגעת לאריק, לפרטיות שלנו ולטיולים הרגליים, לקפה של הבוקר עם הסיגריה, לספרים שלקחו אותי רחוק רחוק למקומות טובים יותר, עם דמויות שבאמת התכוונו כשאמרו "אני אוהב אותך". אני חיילת עכשיו. יושבת על המיטה באוהל, גונבת כמה דקות של שפיות בין שיעור החייאה לשיעור נשק. חושבת על אריק ועל הג´וינטים שלו שעשו אותו מחייך גם כשסיפרו לו שאח שלו נהרג בעת מילוי תפקידו. הם אומרים שהצבא מבגר, אבל הם לא מכירים אותי. היתה בי הבנה מסוימת שהבנות האלה לא עברו שליש ממה שאני עברתי, עם החיים הבטוחים שלהן, והחבר מגיל ארבע עשרה, ואבא שדוחף כסף, "בשביל שיהיה". לכל אחת היה חבר עם פוטנציאל לחתונה באולמי בון-טון, עם כל הקריסטלים והמראות והתקליטן ששם את "בואי כלה" כשהכלה נכנסת לאולם עם שמלת קצפת ואיפור כבד. ולי היה את אריק, שהיה נעלם לפעמים ונוסע לסיני בשביל להרגיע את הנשמה שלו שצעקה בלי קול. הבנתי את ההיעלמויות שלו, הוא היה צריך אותן בדיוק כמוני. סיני היתה הבריחה של אריק. אריק היה הבריחה שלי. הוא אף פעם לא שפט אותי, אהב אותי כמו שאני, אהב אותי כמו שרק הוא ידע לאהוב. היו לו כל מיני סטיות קטנות שהטריפו אותי, היה אוהב לסרק אותי בבוקר, או לעזור לי להתאפר. לפעמים כשהייתי שואלת אותו מה שלומו, היה מחבק אותי חזק, ואומר: "ככה אני מרגיש" ומחייך חיוך נדיר, ומנענע את הראש, והתלתלים שלו היו נצבעים באור זוהר מהשמש, וכל כך אהבתי אותו בימים האלה. ואז אח שלו מת, ואריק לא ממש קלט מה קורה. הוא היה מסטול, כשבאו מקצין העיר בשלוש לפנות בוקר. אמא שלו התעלפה, אבא שלו שבר כסא ואריק היה מסטול, זה מה שאני זוכרת מאותו לילה. התעוררתי מהצעקות, אריק ישב על המיטה באפאתיות. "מה קרה?", שאלתי אותו. "אני חושב שאח שלי מת", הוא ענה. רציתי להכניס לו מכות באותו רגע, להעיר אותו, לצרוח לו באוזן שאח שלו מת, אבל הוא בשלו, שותק ומאזין לדיסק במערכת. אחרי יומיים קברו את אחיו. בערב של ההלוויה, אריק כבר היה על אוטובוס לאילת, הוא לא היה מסוגל להישאר בבית. כל העסק הזה של לשבת שבעה לא היה בשבילו. התחנונים של אמא שלו לא עזרו, אריק פשוט לא היה מסוגל להישאר בבית. תמיד ברח כשהיה לו רע, בדיוק כמוני. אחרי שבועיים הוא חזר. הוא גילח את הראש שלו, ואני ידעתי שמשהו רע קרה. הוא בא אליי הביתה, ותפס לי את היד חזק והשביע אותי שבחיים לא אעזוב אותו, כי אני הדבר האחרון שנשאר לו בעולם. אז הבטחתי, כי באמת האמנתי באהבה שלנו. אריק היה בא אליי כמעט כל ערב, נשכב לצידי ומדבר על אחיו. כמה היה יפה ומוצלח ומפקד טוב, ואיך כולם אהבו אותו. ואני ראיתי אותו מתפרק וכואב, ולא ידעתי מה לעשות. הוא היה מסתכל עליי וידעתי שהבין שהתשובות לא נמצאות אצלי, שאין לי תרופה, או נוסחת קסם להחזיר את אחיו. חשבתי שהוא עובר שלב של אבל פרטי על אחיו, אבל לאט לאט הבנתי שמשהו נשבר בתוכו. כבר לא היה לו כוח לכלום, לא לעבודה, לא להורים שלו, לפעמים גם לא אליי. היה בא באמצע הלילה, מעיר אותי. היינו מדברים קצת, מזדיינים הרבה ושותקים עד הבוקר. אפילו כששכב לידי, הרגשתי שהוא לא שם, שהוא במקום רחוק, במקום אחר, איפה שכשאומרים "אני אוהב אותך", אז באמת מתכוונים לזה. ואז הוא נעלם עוד פעם. לא הייתי מופתעת. חשבתי שירד לסיני. כמעט חודש שלא שמעתי ממנו. יום אחד קיבלתי ממנו מכתב. הוא הסתובב בלונדון, הלך להופעות, השתכר כמעט כל לילה, כתב לי שהוא הולך להשתגע, שהוא לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלחשוב על אחיו. באותו ערב התקשרתי למוטל שבו התאכסן. התחננתי שיחזור הביתה, צעקתי, בכיתי, אמרתי לו שאני אקח אותו אליי ואטפל בו עד שיבריא. הוא בכה כל הזמן, אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לעשות לי את זה, שיש לי בגרויות עכשיו, שאני צריכה ללמוד תנ"ך וספרות. לא לטפל בו. והוא כל כך בכה באותה שיחה, ובכיתי גם אני, והייתי כל כך חסרת-אונים, לא ידעתי מה לעשות. אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא שאל אם אני באמת אוהבת אותו, ושאני מתכוונת לזה כמו הדמויות בספר ההוא שכל כך אהבתי. אמרתי לו שכן, כי באמת אהבתי אותו. ואז הוא אמר שגם הוא, ושהטיימינג שלנו הכי דפוק בעולם, ומה יקרה כשאני אתגייס לצבא, ושהוא ישתגע כשאני אהיה בטירונות, ככה לא לראות אותי שלושה שבועות. שבוע אחרי זה מצאו אותו תלוי באותו מוטל בו התאכסן. אריק שלי חזר בארון, והיתה הלוויה מאופקת, ומשהו בי מת יחד איתו, כמו בשיר של חווה אלברשטיין. אריק שלי נכנע לחיים האלה ששברו אותו לרסיסים ואני לא הפסקתי לבכות שבוע, ולא ישנתי ורק חשבתי על זה שהיה מחייך רק כשהוא מסטול. עכשיו אני שוכבת לי באוהל, חושבת על אריק שמת כבר חודשיים וחצי, חושבת על אחיו, שמת בעת מילוי תפקידו ממש לא רחוק מאיפה שאני עכשיו. חושבת על אבא שלי ועל כמה שהזדקן ועל השכנה שלי שמתחתנת, ועל זה שבסוף עשיתי רק בגרויות בספרות ובתנ"ך, כי ככה אריק אמר לי.
לא יודעת אם העלתי אותו כאן פעם, אבל הנה, אני מביאה אותו, למי שלא יצא לקרוא. טירונות ---------- ערב שקט באוהל אפור ומוזנח, יש שרב, ומלא פרחות עם לב זהב, ומדי ב´ והצדעות למ"כיות ממורמרות. עייפות חוסמת לי כל יכולת לשבת ולכתוב משהו הגיוני אחד, אני מקבלת שיתוק כשאני לא ישנה מספיק. אני מתגעגעת הביתה, מתגעגעת לחיוך של אבא, שפתאום הבין כמה הוא הזדקן, כשראה אותי במדים, מתגעגעת לאחי הקטן והמעצבן, מתגעגעת לאריק, לפרטיות שלנו ולטיולים הרגליים, לקפה של הבוקר עם הסיגריה, לספרים שלקחו אותי רחוק רחוק למקומות טובים יותר, עם דמויות שבאמת התכוונו כשאמרו "אני אוהב אותך". אני חיילת עכשיו. יושבת על המיטה באוהל, גונבת כמה דקות של שפיות בין שיעור החייאה לשיעור נשק. חושבת על אריק ועל הג´וינטים שלו שעשו אותו מחייך גם כשסיפרו לו שאח שלו נהרג בעת מילוי תפקידו. הם אומרים שהצבא מבגר, אבל הם לא מכירים אותי. היתה בי הבנה מסוימת שהבנות האלה לא עברו שליש ממה שאני עברתי, עם החיים הבטוחים שלהן, והחבר מגיל ארבע עשרה, ואבא שדוחף כסף, "בשביל שיהיה". לכל אחת היה חבר עם פוטנציאל לחתונה באולמי בון-טון, עם כל הקריסטלים והמראות והתקליטן ששם את "בואי כלה" כשהכלה נכנסת לאולם עם שמלת קצפת ואיפור כבד. ולי היה את אריק, שהיה נעלם לפעמים ונוסע לסיני בשביל להרגיע את הנשמה שלו שצעקה בלי קול. הבנתי את ההיעלמויות שלו, הוא היה צריך אותן בדיוק כמוני. סיני היתה הבריחה של אריק. אריק היה הבריחה שלי. הוא אף פעם לא שפט אותי, אהב אותי כמו שאני, אהב אותי כמו שרק הוא ידע לאהוב. היו לו כל מיני סטיות קטנות שהטריפו אותי, היה אוהב לסרק אותי בבוקר, או לעזור לי להתאפר. לפעמים כשהייתי שואלת אותו מה שלומו, היה מחבק אותי חזק, ואומר: "ככה אני מרגיש" ומחייך חיוך נדיר, ומנענע את הראש, והתלתלים שלו היו נצבעים באור זוהר מהשמש, וכל כך אהבתי אותו בימים האלה. ואז אח שלו מת, ואריק לא ממש קלט מה קורה. הוא היה מסטול, כשבאו מקצין העיר בשלוש לפנות בוקר. אמא שלו התעלפה, אבא שלו שבר כסא ואריק היה מסטול, זה מה שאני זוכרת מאותו לילה. התעוררתי מהצעקות, אריק ישב על המיטה באפאתיות. "מה קרה?", שאלתי אותו. "אני חושב שאח שלי מת", הוא ענה. רציתי להכניס לו מכות באותו רגע, להעיר אותו, לצרוח לו באוזן שאח שלו מת, אבל הוא בשלו, שותק ומאזין לדיסק במערכת. אחרי יומיים קברו את אחיו. בערב של ההלוויה, אריק כבר היה על אוטובוס לאילת, הוא לא היה מסוגל להישאר בבית. כל העסק הזה של לשבת שבעה לא היה בשבילו. התחנונים של אמא שלו לא עזרו, אריק פשוט לא היה מסוגל להישאר בבית. תמיד ברח כשהיה לו רע, בדיוק כמוני. אחרי שבועיים הוא חזר. הוא גילח את הראש שלו, ואני ידעתי שמשהו רע קרה. הוא בא אליי הביתה, ותפס לי את היד חזק והשביע אותי שבחיים לא אעזוב אותו, כי אני הדבר האחרון שנשאר לו בעולם. אז הבטחתי, כי באמת האמנתי באהבה שלנו. אריק היה בא אליי כמעט כל ערב, נשכב לצידי ומדבר על אחיו. כמה היה יפה ומוצלח ומפקד טוב, ואיך כולם אהבו אותו. ואני ראיתי אותו מתפרק וכואב, ולא ידעתי מה לעשות. הוא היה מסתכל עליי וידעתי שהבין שהתשובות לא נמצאות אצלי, שאין לי תרופה, או נוסחת קסם להחזיר את אחיו. חשבתי שהוא עובר שלב של אבל פרטי על אחיו, אבל לאט לאט הבנתי שמשהו נשבר בתוכו. כבר לא היה לו כוח לכלום, לא לעבודה, לא להורים שלו, לפעמים גם לא אליי. היה בא באמצע הלילה, מעיר אותי. היינו מדברים קצת, מזדיינים הרבה ושותקים עד הבוקר. אפילו כששכב לידי, הרגשתי שהוא לא שם, שהוא במקום רחוק, במקום אחר, איפה שכשאומרים "אני אוהב אותך", אז באמת מתכוונים לזה. ואז הוא נעלם עוד פעם. לא הייתי מופתעת. חשבתי שירד לסיני. כמעט חודש שלא שמעתי ממנו. יום אחד קיבלתי ממנו מכתב. הוא הסתובב בלונדון, הלך להופעות, השתכר כמעט כל לילה, כתב לי שהוא הולך להשתגע, שהוא לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלחשוב על אחיו. באותו ערב התקשרתי למוטל שבו התאכסן. התחננתי שיחזור הביתה, צעקתי, בכיתי, אמרתי לו שאני אקח אותו אליי ואטפל בו עד שיבריא. הוא בכה כל הזמן, אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לעשות לי את זה, שיש לי בגרויות עכשיו, שאני צריכה ללמוד תנ"ך וספרות. לא לטפל בו. והוא כל כך בכה באותה שיחה, ובכיתי גם אני, והייתי כל כך חסרת-אונים, לא ידעתי מה לעשות. אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא שאל אם אני באמת אוהבת אותו, ושאני מתכוונת לזה כמו הדמויות בספר ההוא שכל כך אהבתי. אמרתי לו שכן, כי באמת אהבתי אותו. ואז הוא אמר שגם הוא, ושהטיימינג שלנו הכי דפוק בעולם, ומה יקרה כשאני אתגייס לצבא, ושהוא ישתגע כשאני אהיה בטירונות, ככה לא לראות אותי שלושה שבועות. שבוע אחרי זה מצאו אותו תלוי באותו מוטל בו התאכסן. אריק שלי חזר בארון, והיתה הלוויה מאופקת, ומשהו בי מת יחד איתו, כמו בשיר של חווה אלברשטיין. אריק שלי נכנע לחיים האלה ששברו אותו לרסיסים ואני לא הפסקתי לבכות שבוע, ולא ישנתי ורק חשבתי על זה שהיה מחייך רק כשהוא מסטול. עכשיו אני שוכבת לי באוהל, חושבת על אריק שמת כבר חודשיים וחצי, חושבת על אחיו, שמת בעת מילוי תפקידו ממש לא רחוק מאיפה שאני עכשיו. חושבת על אבא שלי ועל כמה שהזדקן ועל השכנה שלי שמתחתנת, ועל זה שבסוף עשיתי רק בגרויות בספרות ובתנ"ך, כי ככה אריק אמר לי.
עדנה, אמא של אייל
New member
רויטל....סיפור חזק. קראתי שוב ושוב.
ואולי אני טיפה סתומית....אבל לא הבנתי אם זה סיפור אמיתי שממש עברת אותו......כי כמו שכתבת זה באמת נשמע ככה.
ואולי אני טיפה סתומית....אבל לא הבנתי אם זה סיפור אמיתי שממש עברת אותו......כי כמו שכתבת זה באמת נשמע ככה.
הלן...אמא של אמיר
New member
עדנה... ניראה לי
שזה סיפור מהחיים, לצערי. היא הרי כותבת בסוף שהיא סיימה את הבגרויות. כל כך חבל שהיית צריכה לעבור חוויה כל כך קשה. איתך רויטל.
שזה סיפור מהחיים, לצערי. היא הרי כותבת בסוף שהיא סיימה את הבגרויות. כל כך חבל שהיית צריכה לעבור חוויה כל כך קשה. איתך רויטל.
לא כל כך
ומה פתאום סתומית. יש שם חלקים אותנטיים, בעיקר החלקים של הטירונות, שהעתקתי מהיומן שכתבתי באוהל בג´וליס, אבל את הסיפור כתבתי אחרי שחבר טוב נהרג בתאונת אימונים, וגם היה סיפור על אחד שנהרג ואח שלו אחר כך התאבד, והיו לי שם כל מיני מחשבות שהייתי חייבת לאסוף לאט לאט לתוך סיפור, והיה אחד אריק, באמת, שנורא אהבתי, אבל הוא חי וקיים, רק בלי התלתלים של גיל 17, כי הוא הסתפר, ונורא אהבתי להתחבק איתו בשמש, יש שם כל מיני ערבוביות של אנשים וחוויות והמון עצב.
ומה פתאום סתומית. יש שם חלקים אותנטיים, בעיקר החלקים של הטירונות, שהעתקתי מהיומן שכתבתי באוהל בג´וליס, אבל את הסיפור כתבתי אחרי שחבר טוב נהרג בתאונת אימונים, וגם היה סיפור על אחד שנהרג ואח שלו אחר כך התאבד, והיו לי שם כל מיני מחשבות שהייתי חייבת לאסוף לאט לאט לתוך סיפור, והיה אחד אריק, באמת, שנורא אהבתי, אבל הוא חי וקיים, רק בלי התלתלים של גיל 17, כי הוא הסתפר, ונורא אהבתי להתחבק איתו בשמש, יש שם כל מיני ערבוביות של אנשים וחוויות והמון עצב.
הלן...אמא של אמיר
New member
עדנה?...יפה....
הוקל לי במובן שלא את עברת את כל התלאות האלה. ובכל זאת צר לי על אלה שעברו.
הוקל לי במובן שלא את עברת את כל התלאות האלה. ובכל זאת צר לי על אלה שעברו.
עדנה, אמא של אייל
New member
נשמע באמת כל כך אותנטי....וזה נורא
עצם הרעיון של שני האחים..... איך אפשר לעמוד בזה בכלל? ונכון, המון עצב זורם מהסיפור.
עצם הרעיון של שני האחים..... איך אפשר לעמוד בזה בכלל? ונכון, המון עצב זורם מהסיפור.
לא רק
רעיונות טובים זה רעיונות טובים, אבל צריך לבצע אותם, לא רק להגיד אותם בקול, או להוריד אותם על דף. הזוי, הכוונה, שזה לא ממש דומה למה שהיה עד היום בסדרה, המצאתי שם איזה רעיון קונספירטיבי למדי, לא ריאליסטי בכלל, אז זה לא מתאים. אבל הפידבק היה חיובי, תודה לאל, כך שיש על מה לדבר בהמשך. ולמה אמרת י-אללה שלך, ככה עם מקף? אני בדרך כלל כותבת יא אללה שלך, המון, האמת. כל הזמן.
רעיונות טובים זה רעיונות טובים, אבל צריך לבצע אותם, לא רק להגיד אותם בקול, או להוריד אותם על דף. הזוי, הכוונה, שזה לא ממש דומה למה שהיה עד היום בסדרה, המצאתי שם איזה רעיון קונספירטיבי למדי, לא ריאליסטי בכלל, אז זה לא מתאים. אבל הפידבק היה חיובי, תודה לאל, כך שיש על מה לדבר בהמשך. ולמה אמרת י-אללה שלך, ככה עם מקף? אני בדרך כלל כותבת יא אללה שלך, המון, האמת. כל הזמן.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.