לכולם, קצת צחוק מאיתנו, הותיקים
סיפור רכיבה ישן, בזמנים שבהם יכולנו עדיין לרכב בגדה. נראה לי שאהבתם את סיפור האהבה שלי לאופניים, אז בואו אספר לכם סיפור של רכיבה אחת מתוך המון המון רכיבות שעשינו בשבתות. שעה שבע בבוקר, כולם כבר בתחנת האוטובוס ליד רכבת צפון. בגדים מצחיקים (בחיי, עד היום אני חושב שחליפת האופניים נורא מצחיקה, והנעליים בכלל משהו! עם הקליטים בתחתית אתה הולך כמו ברווז!!) מקומות אקזוטיים עפים באוויר. אריאל, זיכרון, ירושלים, כפר מנחם וכפר זכריה, אשקלון, החלטתי קצת ל"חמם" את האווירה, גבי הגיע עם המשאית שלו, אמרתי לחברה שלפי דעתי יהיה הכי כייף אם נעשה את כביש גב ההר שאני מכיר היטב. הרבה שאלו איפה זה, אמרתי שאחרי מעלה אדומים, אבל יש שם את העלייה הכי קשה בארץ!! שמעו עליה קשה, על המקום העלו את האופניים על המשאית של גבי, התיישבנו כולם מאחורנית כמו חבורת חול מוחלט בהחלט, ויאללה, גבי שם גז ואנחנו בדרך לירושלים. עברנו את מעלה אדומים, חנינו במגרש החניה של מחנה ישי, הורדנו את האופניים, כול אחד לקח את המימייה שלו עם כול הנוזלים האנרגטיים המיוחדים ששפך לתוכה, הכניס לכיסי החליפה את כול "קוביות" האנרגיה כמו שאורי לימד אותנו לעשות (לוקחים תמרים שזיפים יבשים, גרנולה, טיפה דבש, שקדים, בוטנים, מכניסים הכול לבלנדר, טוחנים עד דק, יוצאת מן עיסה שנראית... כמו חרא! אבל טעים!, מכניסים למתקן קוביות הקרח, לפריזר, וביום המחרת יש לך קוביות חרא של אנרגיה זמינה!!) עולים על האופניים ומתחילים לפדל לכוון מזרח. עולים את העלייה הראשונה, פונים שמאלה, צפונה ואז הירידה הענקית לוואדי קלט. ירידה חייתית כמו שקראנו לה! אבל, לכול ירידה יש את העלייה שלה!! והעלייה מוואדי קלט לכוון הצומת למעלה הייתה כול כך קשה שרובינו, כולל אמיל ויוחאי ובכלל כול הצ'מפיונים, ירדו מהאופניים והלכו קצת ברגל. (אתם יודעים מה זה לרוכב אופניים לעלות עלייה ברגל?? זה כמו, אני לא יודע למה להשוות את זה, כמו עיקום קרסול בצניחה שישית, או כמו, ליפול במסע כומתה, אין לי, אבל זה מאוד קשה לאגו!! פעם עליתי עלייה באלפים יחד עם חבורת צרפתים, זו הייתה אחת העליות שהטור דה פרנס עשה באותה שנה. לקראת אמצע העלייה חשבתי שאני "מת" הרגשתי את הדם מצטבר מאחורי הראש ועוד רגע נזרק למעלה במן גייזר, באותו רגע קרה לי שחשבתי על תקופת הצבא. מי שמכיר את ההרגשה שירים יד! אתה מגיע לקצה הכוח, אבל כולם ממשיכים, ואתה "מת" שיקרה לך משהו, לא משנה, שתישבר לך היד, שהבחור מאחורה ייפול עליך ויפיל אותך, שמשהו יקרה ותוכל לעצור את הייסורים האלה, רק בלי הבושה שבדרך כלל מתלווה לזה כשאתה יוזם!!! אז אותו דבר עם האופניים, התפללתי שיהיה לי פנצ'ר, שיתעקם הגלגל, שיישבר שפיץ, שיקרה משהו לעזאזל! אבל, שום דבר לא קורה! ואתה ממשיך במן כוח שאתה עצמך לא יודע שקיים בך, עד לגמר העלייה או לחילופין עד גמר המסע! ואז, מסתכל אחורה ואומר "וואו, איזה נוף נהדר". בקיצור, עליה מהממת! הגענו לצומת, פנייה ימינה לנועימה בבקעת הירדן, פנייה שמאלה לרמאללה, ממשיכים ישר לכוון מעלה אפרים. כביש נפלא, נוף נורא הוד, כול בקעת הירדן פרושה לפניך. היה יום יפה, עם רוחות אבל שמש מתוקה. והאוויר צלול, ורואים את הכול, כולל הצד הירדני, והסרטבה, ההר המתנשא שם בבקעה עם הכיפה שלו. ואנחנו רוכבים להנאתנו, ומספרים סיפורים, והטובים עושים כאלה מיני תחרויות בינם לבין עצמם, וכול כך טוב! והגענו לעוד צומת, שמאלה לתפוח, ימינה מעלה אפרים, פונים ימינה, יורדים ירידה ענקית, ואת זה אני לא אשכח, ירדתי ומלפנים אני רואה את יוחאי, ממשיך לתוך השדה, הכביש נגמר בטי, ימינה ושמאלה, היינו צריכים לפנות ימינה והוא המשיך ישר לתוך השדה, זרק את האופניים ורץ לקראתנו בצעקות, מיד האטתי כי חשבתי שקרה לו משהו, הוא צעק לכולם לעצור ולהאט למהירות אפס, כי.. הרוח שינתה כיוון והלמה מצד ימין בעוצמה מאוד חזקה, כך שאם היית מנסה להסתובב לבד, היית פשוט נופל עם האופניים, הוא היה חכם, לא התנגד לרוח ופשוט המשיך לתוך השדה! מזל גדול! טוב, ממשיכים הלאה, עוברים את מעלה אפרים ואז מגיעה הירידה לפצאל, טוב, אני בטח אזכור את הירידה הזו, כי כאן אני נפלתי, האופניים נכנסו לויברציות, לא יכולתי לעצור, פתחתי את הפדלים (למי שלא הבין, הנעליים קשורות לפדלים) וקפצתי מהאופניים, האופניים התדרדרו לתהום ולקח לאנדרי רבע שעה לרדת להביא אותם! כאבה לי הכתף, קצת חתכים ושפשופים במקומות הרגילים, צידי המותנים, צידי הירך, והכתף והיו לי המון קוצים כי נחתתי על שדה קוצים, ומשה הוציא לי את הקוצים עם פינצטה, אבל גבי חזר חזרה להביא את המשאית, כי האופניים שלי נשברו! איך שאני בכיתי! (לא באמת, רק בלב) כי אלה היו אופני שילדת טיטניום שקניתי אצל יוסי, עם כול החלקים של קופאניולו רקורד,(שעלו לי הון תועפות באיטליה, לשם נסעתי במיוחד לקנות אותם), והגלגלים שהתעקמו לגמרי! אי אי אי, כאב לי יותר על האופניים מאשר הפגיעות הפיזיות! בינתיים הרבה חברה ניצלו את העובדה שהמשאית הגיעה והחליטו שנגמר להם האוויר. ונשארו רק ארבעה או חמישה רוכבים שהמשיכו עד ליריחו, משם העלייה חזרה למחנה ישי, ומשם הביתה. הגעתי הביתה בשעה 9 בלילה, עייף, חבול, מלוכלך, מיוזע, עצבני ומה לא? והחברה עם מקלחת צוננים על ראשי!! "איפה היית? מה זה צריך להיות? מה אתם כולכם משוגעים? טלפנתי לאשתו של גבי, ולאשתו של יעקב, וגם שם לא הגיעו! מה תתבגרו כבר? מה זה? אתם כבר מזמן לא ילדים!! לא מודיעים כלום!" וזה נמשך ונמשך, ולא יכולתי להשחיל מילה! כן, התפייסנו בסוף, אבל באותו הרגע, אוי כמה שזה היה קרוב להתפוצצות!! שלמה.
סיפור רכיבה ישן, בזמנים שבהם יכולנו עדיין לרכב בגדה. נראה לי שאהבתם את סיפור האהבה שלי לאופניים, אז בואו אספר לכם סיפור של רכיבה אחת מתוך המון המון רכיבות שעשינו בשבתות. שעה שבע בבוקר, כולם כבר בתחנת האוטובוס ליד רכבת צפון. בגדים מצחיקים (בחיי, עד היום אני חושב שחליפת האופניים נורא מצחיקה, והנעליים בכלל משהו! עם הקליטים בתחתית אתה הולך כמו ברווז!!) מקומות אקזוטיים עפים באוויר. אריאל, זיכרון, ירושלים, כפר מנחם וכפר זכריה, אשקלון, החלטתי קצת ל"חמם" את האווירה, גבי הגיע עם המשאית שלו, אמרתי לחברה שלפי דעתי יהיה הכי כייף אם נעשה את כביש גב ההר שאני מכיר היטב. הרבה שאלו איפה זה, אמרתי שאחרי מעלה אדומים, אבל יש שם את העלייה הכי קשה בארץ!! שמעו עליה קשה, על המקום העלו את האופניים על המשאית של גבי, התיישבנו כולם מאחורנית כמו חבורת חול מוחלט בהחלט, ויאללה, גבי שם גז ואנחנו בדרך לירושלים. עברנו את מעלה אדומים, חנינו במגרש החניה של מחנה ישי, הורדנו את האופניים, כול אחד לקח את המימייה שלו עם כול הנוזלים האנרגטיים המיוחדים ששפך לתוכה, הכניס לכיסי החליפה את כול "קוביות" האנרגיה כמו שאורי לימד אותנו לעשות (לוקחים תמרים שזיפים יבשים, גרנולה, טיפה דבש, שקדים, בוטנים, מכניסים הכול לבלנדר, טוחנים עד דק, יוצאת מן עיסה שנראית... כמו חרא! אבל טעים!, מכניסים למתקן קוביות הקרח, לפריזר, וביום המחרת יש לך קוביות חרא של אנרגיה זמינה!!) עולים על האופניים ומתחילים לפדל לכוון מזרח. עולים את העלייה הראשונה, פונים שמאלה, צפונה ואז הירידה הענקית לוואדי קלט. ירידה חייתית כמו שקראנו לה! אבל, לכול ירידה יש את העלייה שלה!! והעלייה מוואדי קלט לכוון הצומת למעלה הייתה כול כך קשה שרובינו, כולל אמיל ויוחאי ובכלל כול הצ'מפיונים, ירדו מהאופניים והלכו קצת ברגל. (אתם יודעים מה זה לרוכב אופניים לעלות עלייה ברגל?? זה כמו, אני לא יודע למה להשוות את זה, כמו עיקום קרסול בצניחה שישית, או כמו, ליפול במסע כומתה, אין לי, אבל זה מאוד קשה לאגו!! פעם עליתי עלייה באלפים יחד עם חבורת צרפתים, זו הייתה אחת העליות שהטור דה פרנס עשה באותה שנה. לקראת אמצע העלייה חשבתי שאני "מת" הרגשתי את הדם מצטבר מאחורי הראש ועוד רגע נזרק למעלה במן גייזר, באותו רגע קרה לי שחשבתי על תקופת הצבא. מי שמכיר את ההרגשה שירים יד! אתה מגיע לקצה הכוח, אבל כולם ממשיכים, ואתה "מת" שיקרה לך משהו, לא משנה, שתישבר לך היד, שהבחור מאחורה ייפול עליך ויפיל אותך, שמשהו יקרה ותוכל לעצור את הייסורים האלה, רק בלי הבושה שבדרך כלל מתלווה לזה כשאתה יוזם!!! אז אותו דבר עם האופניים, התפללתי שיהיה לי פנצ'ר, שיתעקם הגלגל, שיישבר שפיץ, שיקרה משהו לעזאזל! אבל, שום דבר לא קורה! ואתה ממשיך במן כוח שאתה עצמך לא יודע שקיים בך, עד לגמר העלייה או לחילופין עד גמר המסע! ואז, מסתכל אחורה ואומר "וואו, איזה נוף נהדר". בקיצור, עליה מהממת! הגענו לצומת, פנייה ימינה לנועימה בבקעת הירדן, פנייה שמאלה לרמאללה, ממשיכים ישר לכוון מעלה אפרים. כביש נפלא, נוף נורא הוד, כול בקעת הירדן פרושה לפניך. היה יום יפה, עם רוחות אבל שמש מתוקה. והאוויר צלול, ורואים את הכול, כולל הצד הירדני, והסרטבה, ההר המתנשא שם בבקעה עם הכיפה שלו. ואנחנו רוכבים להנאתנו, ומספרים סיפורים, והטובים עושים כאלה מיני תחרויות בינם לבין עצמם, וכול כך טוב! והגענו לעוד צומת, שמאלה לתפוח, ימינה מעלה אפרים, פונים ימינה, יורדים ירידה ענקית, ואת זה אני לא אשכח, ירדתי ומלפנים אני רואה את יוחאי, ממשיך לתוך השדה, הכביש נגמר בטי, ימינה ושמאלה, היינו צריכים לפנות ימינה והוא המשיך ישר לתוך השדה, זרק את האופניים ורץ לקראתנו בצעקות, מיד האטתי כי חשבתי שקרה לו משהו, הוא צעק לכולם לעצור ולהאט למהירות אפס, כי.. הרוח שינתה כיוון והלמה מצד ימין בעוצמה מאוד חזקה, כך שאם היית מנסה להסתובב לבד, היית פשוט נופל עם האופניים, הוא היה חכם, לא התנגד לרוח ופשוט המשיך לתוך השדה! מזל גדול! טוב, ממשיכים הלאה, עוברים את מעלה אפרים ואז מגיעה הירידה לפצאל, טוב, אני בטח אזכור את הירידה הזו, כי כאן אני נפלתי, האופניים נכנסו לויברציות, לא יכולתי לעצור, פתחתי את הפדלים (למי שלא הבין, הנעליים קשורות לפדלים) וקפצתי מהאופניים, האופניים התדרדרו לתהום ולקח לאנדרי רבע שעה לרדת להביא אותם! כאבה לי הכתף, קצת חתכים ושפשופים במקומות הרגילים, צידי המותנים, צידי הירך, והכתף והיו לי המון קוצים כי נחתתי על שדה קוצים, ומשה הוציא לי את הקוצים עם פינצטה, אבל גבי חזר חזרה להביא את המשאית, כי האופניים שלי נשברו! איך שאני בכיתי! (לא באמת, רק בלב) כי אלה היו אופני שילדת טיטניום שקניתי אצל יוסי, עם כול החלקים של קופאניולו רקורד,(שעלו לי הון תועפות באיטליה, לשם נסעתי במיוחד לקנות אותם), והגלגלים שהתעקמו לגמרי! אי אי אי, כאב לי יותר על האופניים מאשר הפגיעות הפיזיות! בינתיים הרבה חברה ניצלו את העובדה שהמשאית הגיעה והחליטו שנגמר להם האוויר. ונשארו רק ארבעה או חמישה רוכבים שהמשיכו עד ליריחו, משם העלייה חזרה למחנה ישי, ומשם הביתה. הגעתי הביתה בשעה 9 בלילה, עייף, חבול, מלוכלך, מיוזע, עצבני ומה לא? והחברה עם מקלחת צוננים על ראשי!! "איפה היית? מה זה צריך להיות? מה אתם כולכם משוגעים? טלפנתי לאשתו של גבי, ולאשתו של יעקב, וגם שם לא הגיעו! מה תתבגרו כבר? מה זה? אתם כבר מזמן לא ילדים!! לא מודיעים כלום!" וזה נמשך ונמשך, ולא יכולתי להשחיל מילה! כן, התפייסנו בסוף, אבל באותו הרגע, אוי כמה שזה היה קרוב להתפוצצות!! שלמה.