לכולם...
- פותח הנושא Ana14s
- פורסם בתאריך
פרק א' של הסיפור שלי../images/Emo6.gif
פרק א' זה היה הלילה הכי מפחיד בחיי, אני הלכתי לבדי ביער ופתאום שמעתי רעשים של ענפים נשברים מהצד האחד שלי, ומהצד השני שמעתי רעשים של קולות מפחידים... אני נבעלתי והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי, הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול, סוף סוף ראיתי את המחנה באופק מיהרתי לרוץ אליו כשהגעתי מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי, אני נבעלתי התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם. כשקמתי זה היה בבוא אור השמש, לא זכרתי דבר חוץ מכך שמישהו רץ אחרי, מיהרתי ללכת לחברי ולספר להם הכל. אנחנו היינו חמישייה, כולנו היינו בני 17, בנו לשבוע ימים כדי לנוח מכל הבעיות, ומהבית הספר, אני וליסה היינו החברות הכי טובות, ליסה הביאה את חבר שלה טום ואני הזמנתי את אור ומייקל. אני סיפרתי להם את כל מה שקרה לי התמול בלילה, לא הייתי כל-כך בטוחה שהם האמינו לי, החלטנו להשאיר מזון 20 מ' מהמחנה, ובלילה אנחנו נצא כולנו יחד ונחפש את היצור. כך גם היה בשעה 10 בערב לכחנו פנסים והלכנו ליער בכדי לחפש את היצור, בשעתיים הראשונות לא היה כלום אך למרבה הצער אחרי מספר דקות הוא הופיע הוא צעק וצרח, ורדף אחרינו, אנחנו הגענו מהר למחנה, נכנסנו למכונית וישבנו שם, אנחנו ראינו את הצל הגדולה שלו, אבל לא ראינו אותו, זה היה מפחיד. ביום למחרת אנחנו החלטנו להסתלק מהיער הזה הכי מהר, אבל לא התייאשנו. חזרנו לעירה הקטנה שלנו "טרוביץ'" שנמצאת בשוויצריה. ליסה וטום התחילו לחקור על היער בו ביקרנו. אני, אור ומייקל חזרנו למקום בשביל לבדוק מה קרה אם המזון שהשארנו 20 מ' מהמחנה. יצאנו מהעיירה בשעה שתיים וחצי בצוהוריים הגענו למקום כעבור חצי שעה. כשהגענו היינו עדיין מפוחדים, אז נשארנו מספר דקות בתוך המכונים, כשהיינו בטוחים בכך שהמקום שקט ורגוע, יצאנו מהמכונית והלכנו לבדוק את המקום שהמזון שהשארנו בו את המזון. היינו מופתעים לגלות שהמזון לא היה שם, אך היו שם עקבות של מישהו, העקבות היו ענקיים ומוזרים, מיהרנו לעשות העתק של הכף הרגל, ולחזור לעיירה. איך שהגענו לעיירה, הלכנו מהר למעבדת "דיוק" אשר מתעסקת בחיות יער. פרופסור מייק יצא לפגוש אותנו, לפני שהתחלנו להראות לו משהו אנחנו הצגנו ת'צמינו, הסברנו לו כל מה שקרה... והראינו לו את העתק של הכף הרגל. אחרי שעתיים של ניסויים וחיפושים הפרופסור אמר לנו שהכף רגל שייכת ל"ביגפוט" אשר נכחד לפני הרבה מאוד שנים. מיהרנו לשאול את הפרופסור:" מי זה ביגפוט?" הפרופסור הראה לנו את כף הרגל שלו (כף הרגל של ביגפוט), ואת הכף הרגל של בני האדם: ההבדלים היום גדולים: בצד ימין זאת הרגל של בני אדם, בצד שמאל זאת הרגל של ביגפוט. גודל של הרגליים הוא 13 סמ'. רגל של בני האדם היא רגל של מבוגרים, רגל של הביגפוט היא רגל של ילדים בני חודשיים- שלושה חודשים. הרגל של החיה היו מעוגלות טיפה. והאצבעות של הרגל היו גדולות ושמנות. מייקל מיהר לכתוב את כל ההסבר של הפרופסור על הדף, כשהוא סיים לכחנו את הכף הרגל שלנו ואת ההסבר והלכנו לספריה לליסה וטום. כשהגענו שלחתי את אור ומייקל לחפש חומר על ביגפוט. אני הלכתי לליסה לשאול איזה חומר הם מצאו. ליסה סיפרה לי שבשנת 1878 היער של עיירת טרוביץ' היה מלא בחיות מיוחדות... ואחת החיות היו ביגפוטים, ובשנת 1879 הגיע ליער אדם בשם ג'יימס דרימבר. הוא חקר על היער, ובהיותו חודש בעיירה, הוא החליט ללכוד אד את הביגפוטים בשביל לעשות ניסויים עליהם במעבדה שלו. אכן הוא הצליח לטפוס את כל הביגפוטים במלכודת מיוחדת והוא הרג אותם, רק ביגפוט אחד ניצל לא להרבה זמן כי ג'יימס דרימבר הצליח לטפוס אותו ולעשות עליו ניסויים במעבדה. כעבור שנה בדיוק לא ראו את ג'יימס או את הביגפוט יותר... המשטרה חשבה שהם מתו אך גם את הגופות שלהם לא מצאו. אני הבנתי שהצל שראינו אתמול בלילה זאת הייתה הצל של הביגפוט האחרון, וכנראה הוא רצה לנקום. הבנתי שהדרך היחידה היא להתמודד עם הפחד להישאר ביער ולגלות מה קורה ביער הזה! אחרי מס' דקות אני, ליסה וטום הלכנו לאור ומייקל לשאול איזה חומר הם מצאו על הביגפוטים- הם אמרו לנו שבשנת 1879 שכל הביגפוטים חוץ מאחד נכחדו, והאחד והיחיד שהצליח לשרוד נעלם אחרי שנה ומאז אף אחד לא ראה ולא שמע ממנו. חזרנו הביתה קצת מאוכזבים.... אבל לאור עלה רעיון נחמד.... נפגש מחר בשעה 9 בערב בבית העלמין (זה בית זרוק שמצאנו אותו ואימצנו אותו בשבילנו, אנחנו נפגשים שם הרבה.) ונעשה עילוי נשמה של הפרופסור ג'יימס דרימבר. כולנו הסכמנו והלכנו לישון. ביום למחורת באמת כולנו דייקנו ובאנו בזמן אל הבית העלמין בשעה 9 בערב. טום לא היה כל-כך בטוח במה שהוא הולך לעשות, אם זה בסדר לעשות את זה בכלל... אז הוא שאל אותנו:" בשביל מה אנחנו הולכים לעשות עילוי נשמות." אנחנו ענינו לו:" אנחנו לא יודעים מה קרה שם באותו הלילה עם הפרופסור והביגפוט, בגלל זה אנחנו הולכים לגלות את זה ולהרגיע את הנשמות שלהם בכדי שהם יוכלו לנוח בשקט ולא להפחיד אנשים." אחר שגמרתי להגיד את הדברים האלו הייתה את ההסכמה האחרונה של כל אחד מאיתנו. בשעה 9 וחצי התחלנו לארגן את החדר:
פרק א' זה היה הלילה הכי מפחיד בחיי, אני הלכתי לבדי ביער ופתאום שמעתי רעשים של ענפים נשברים מהצד האחד שלי, ומהצד השני שמעתי רעשים של קולות מפחידים... אני נבעלתי והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי, הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול, סוף סוף ראיתי את המחנה באופק מיהרתי לרוץ אליו כשהגעתי מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי, אני נבעלתי התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם. כשקמתי זה היה בבוא אור השמש, לא זכרתי דבר חוץ מכך שמישהו רץ אחרי, מיהרתי ללכת לחברי ולספר להם הכל. אנחנו היינו חמישייה, כולנו היינו בני 17, בנו לשבוע ימים כדי לנוח מכל הבעיות, ומהבית הספר, אני וליסה היינו החברות הכי טובות, ליסה הביאה את חבר שלה טום ואני הזמנתי את אור ומייקל. אני סיפרתי להם את כל מה שקרה לי התמול בלילה, לא הייתי כל-כך בטוחה שהם האמינו לי, החלטנו להשאיר מזון 20 מ' מהמחנה, ובלילה אנחנו נצא כולנו יחד ונחפש את היצור. כך גם היה בשעה 10 בערב לכחנו פנסים והלכנו ליער בכדי לחפש את היצור, בשעתיים הראשונות לא היה כלום אך למרבה הצער אחרי מספר דקות הוא הופיע הוא צעק וצרח, ורדף אחרינו, אנחנו הגענו מהר למחנה, נכנסנו למכונית וישבנו שם, אנחנו ראינו את הצל הגדולה שלו, אבל לא ראינו אותו, זה היה מפחיד. ביום למחרת אנחנו החלטנו להסתלק מהיער הזה הכי מהר, אבל לא התייאשנו. חזרנו לעירה הקטנה שלנו "טרוביץ'" שנמצאת בשוויצריה. ליסה וטום התחילו לחקור על היער בו ביקרנו. אני, אור ומייקל חזרנו למקום בשביל לבדוק מה קרה אם המזון שהשארנו 20 מ' מהמחנה. יצאנו מהעיירה בשעה שתיים וחצי בצוהוריים הגענו למקום כעבור חצי שעה. כשהגענו היינו עדיין מפוחדים, אז נשארנו מספר דקות בתוך המכונים, כשהיינו בטוחים בכך שהמקום שקט ורגוע, יצאנו מהמכונית והלכנו לבדוק את המקום שהמזון שהשארנו בו את המזון. היינו מופתעים לגלות שהמזון לא היה שם, אך היו שם עקבות של מישהו, העקבות היו ענקיים ומוזרים, מיהרנו לעשות העתק של הכף הרגל, ולחזור לעיירה. איך שהגענו לעיירה, הלכנו מהר למעבדת "דיוק" אשר מתעסקת בחיות יער. פרופסור מייק יצא לפגוש אותנו, לפני שהתחלנו להראות לו משהו אנחנו הצגנו ת'צמינו, הסברנו לו כל מה שקרה... והראינו לו את העתק של הכף הרגל. אחרי שעתיים של ניסויים וחיפושים הפרופסור אמר לנו שהכף רגל שייכת ל"ביגפוט" אשר נכחד לפני הרבה מאוד שנים. מיהרנו לשאול את הפרופסור:" מי זה ביגפוט?" הפרופסור הראה לנו את כף הרגל שלו (כף הרגל של ביגפוט), ואת הכף הרגל של בני האדם: ההבדלים היום גדולים: בצד ימין זאת הרגל של בני אדם, בצד שמאל זאת הרגל של ביגפוט. גודל של הרגליים הוא 13 סמ'. רגל של בני האדם היא רגל של מבוגרים, רגל של הביגפוט היא רגל של ילדים בני חודשיים- שלושה חודשים. הרגל של החיה היו מעוגלות טיפה. והאצבעות של הרגל היו גדולות ושמנות. מייקל מיהר לכתוב את כל ההסבר של הפרופסור על הדף, כשהוא סיים לכחנו את הכף הרגל שלנו ואת ההסבר והלכנו לספריה לליסה וטום. כשהגענו שלחתי את אור ומייקל לחפש חומר על ביגפוט. אני הלכתי לליסה לשאול איזה חומר הם מצאו. ליסה סיפרה לי שבשנת 1878 היער של עיירת טרוביץ' היה מלא בחיות מיוחדות... ואחת החיות היו ביגפוטים, ובשנת 1879 הגיע ליער אדם בשם ג'יימס דרימבר. הוא חקר על היער, ובהיותו חודש בעיירה, הוא החליט ללכוד אד את הביגפוטים בשביל לעשות ניסויים עליהם במעבדה שלו. אכן הוא הצליח לטפוס את כל הביגפוטים במלכודת מיוחדת והוא הרג אותם, רק ביגפוט אחד ניצל לא להרבה זמן כי ג'יימס דרימבר הצליח לטפוס אותו ולעשות עליו ניסויים במעבדה. כעבור שנה בדיוק לא ראו את ג'יימס או את הביגפוט יותר... המשטרה חשבה שהם מתו אך גם את הגופות שלהם לא מצאו. אני הבנתי שהצל שראינו אתמול בלילה זאת הייתה הצל של הביגפוט האחרון, וכנראה הוא רצה לנקום. הבנתי שהדרך היחידה היא להתמודד עם הפחד להישאר ביער ולגלות מה קורה ביער הזה! אחרי מס' דקות אני, ליסה וטום הלכנו לאור ומייקל לשאול איזה חומר הם מצאו על הביגפוטים- הם אמרו לנו שבשנת 1879 שכל הביגפוטים חוץ מאחד נכחדו, והאחד והיחיד שהצליח לשרוד נעלם אחרי שנה ומאז אף אחד לא ראה ולא שמע ממנו. חזרנו הביתה קצת מאוכזבים.... אבל לאור עלה רעיון נחמד.... נפגש מחר בשעה 9 בערב בבית העלמין (זה בית זרוק שמצאנו אותו ואימצנו אותו בשבילנו, אנחנו נפגשים שם הרבה.) ונעשה עילוי נשמה של הפרופסור ג'יימס דרימבר. כולנו הסכמנו והלכנו לישון. ביום למחורת באמת כולנו דייקנו ובאנו בזמן אל הבית העלמין בשעה 9 בערב. טום לא היה כל-כך בטוח במה שהוא הולך לעשות, אם זה בסדר לעשות את זה בכלל... אז הוא שאל אותנו:" בשביל מה אנחנו הולכים לעשות עילוי נשמות." אנחנו ענינו לו:" אנחנו לא יודעים מה קרה שם באותו הלילה עם הפרופסור והביגפוט, בגלל זה אנחנו הולכים לגלות את זה ולהרגיע את הנשמות שלהם בכדי שהם יוכלו לנוח בשקט ולא להפחיד אנשים." אחר שגמרתי להגיד את הדברים האלו הייתה את ההסכמה האחרונה של כל אחד מאיתנו. בשעה 9 וחצי התחלנו לארגן את החדר:
המשך של פרק א'...
סגרנו חלונות בכדי שיהיה חושך, הבאנו את אבן הקיר המיוחדת של עילוי נשמות, הדלקנו חמישה נרות ושמנו כל נר בינינו. לפני שהתחלנו לעשות משהו אני הסברתי לכולם שצריך לשאול שאלות שתשובותיהם רק כן או לא אחרת הרוח עלולה להתרגז, והכי חשוב אסור לפתוח עניים כי הרוח עלולה לקלל אותך לכל החיים. השעה הייתה 1150 לכחנו נשימה ארוכה. בשעה 1155 כולנו החזקנו ת'ידיים ביחד על אבן הקיר. חיכינו עד שעה 12 בלילה השקט בבית היה מפחיד נורא. בעילו הנשמות היינו צריכים להגיד 3 פעמים את שם הבנאדם הרצוי, ולהתנצל בפניו על כך שאנחנו מפריעים לשנתו. השעון הראה על שעה 12 בדיוק... אנחנו התחלנו. החזקנו את הידיים ביחד על האבן הקיר, עצמנו את העיניים והתחלנו לומר: * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. כשעמדנו להתחיל לומר את המשפט בפעם השלישית שמענו את החלון נשבר, ידענו שהרוח החזקה והקרה שהייתה בחדר שלנו זה היה הפרופסור. ידעתי שכל החבר'ה היו מפוחדים מאוד לא פחות ממני. כשהייתי בטוחה שכולם נרגעו קצת התחלתי לשאול שאלות: אתה פרופסור ג'יימס דרימבר? – כן אתה הייתה ביער הביגפוטים בשנת 1879?- כן אתה עשיתה מלכודת לכל הביגפוטים בשביל להורגם?- כן נשאר ביגפוט אחד שהצליח לשרוד מהמלכודת?- כן אתה עשיתה עם הביגפוט האחרון ניסויים?- לא!!! כשסיימתי לשאול את השאלה השלישית והאחרונה, אני הרגשתי נורא מוזר, כאילו שהרוח מנסה לחדור לתוך הגוף שלי בכדי לדבר איתנו. זאת הייתה מין מכה חזקה בתוך גופי. לאחר מספר שניות מהמכה השפתיים שלי החלו לזוז ולספר בקול גבוהה ומוזר:" זה היה בתאריך ה-6 למאי 1879, אני באתי ליער כדי לחקור על חיות היער המופלאות שסיפרו אליהם כל-כך הרבה… אבל מה שהכי עניין אותי זאת הייתה החיה מהיסטורית ביותר "הביגפוט". כשהייתי ביער השעה הייתה 1025 בערב אני לא התרחקתי מהמחנה יותר מידי. המחנה שלי היה "בולשיף" אשר נמצא 1.5 ק"מ מהכביש המהיר. כשהגעתי לנחל, הרגשתי אנרגיה מוזרה המסתובבת סביבי, זה היה מאוד מפחיד, אני נבעלתי והתחלתי לרוץ, מישהו החל לרדוף אחרי, היו הרבה רעשים מפחידים סביבי, הגעתי למחנה ונכנסתי מהר לחד שלי. בחדר שלי הייתה מרפסת גדולה, ומהמרפסת יכולתי לראות את היער… אני הסתכלתי ליער וראיתי שני עצים נופלים… ולמטה היה מישהו שחור… לדעתי זאת הייתה צל של ביגפוט. אחרי שהעצים נפלו גליתי באופק אגם נסתר. לקחתי מהר את המשקפת שלי והסתכלתי לשם, הופתעתי לגלות שהיה שם ארמון גדול, ולידו הייתה מפלצת. ביום למחורת מיהרתי לנסוע הביתה. לא יכולתי לחזור ליער הזה עוד הרבה זמן. בתאריך ה-13 ליולי 1879 חזרתי למחנה, כי זה מאוד סיקרן אותי, חזרתי לחדר שלי ו…, בדיוק כשהפרופסור עמד לספר לנו מה קרה, ליסה צרחה וברחה, ואני הרגשתי שוב את המכה החזקה…ידעתי שהרוח יצאה ממני. כעבור זמן מה הרוח של הפרופסור עזבה את הבית. כשפתחנו את העיניים לא ראינו כלום חוץ מחלון שבור, ניירות פזורים בכל החדר ונרות כבויים. אני והחבר'ה התחלנו לסדר את החדר, כעבור שעה ראינו שליסה לא מופיע… נבעלנו מעט וירדנו למטה לבדוק מה קרה לה. כשהגענו ראינו את ליסה שוכבת על רצפת הסלון, רצנו אליה מהר, כשהתקרבנו ראינו שהפנים שלה מלאים דם, אני רצתי מהר לטלפון שנמצא במטבח בכדי להזעיק עזרה, אבל החוט היה גזור, מיהרתי לעלות למעלה לקחת את הפלאפון שלי אבל לא הייתה קליטה. אמרתי לבנים לקחת את ליסה לאותו שלי, ונסענו מהר לבית החולים. למזלנו הגענו בזמן, הרופאים טיפלו בליסה. ארבעתנו הבענו שהיה מישהו בבית העלמין שלנו. קודם כל ניסו לתפוס אותנו ביער, עכשיו ניסו להרוג אותנו בבית… ידענו שאנחנו כבר בתוך המשחק ואי אפשר לצאת ממנו. פחדנו לחזור הביתה אז נשארנו לישון עם ליסה בבית החולים.
סגרנו חלונות בכדי שיהיה חושך, הבאנו את אבן הקיר המיוחדת של עילוי נשמות, הדלקנו חמישה נרות ושמנו כל נר בינינו. לפני שהתחלנו לעשות משהו אני הסברתי לכולם שצריך לשאול שאלות שתשובותיהם רק כן או לא אחרת הרוח עלולה להתרגז, והכי חשוב אסור לפתוח עניים כי הרוח עלולה לקלל אותך לכל החיים. השעה הייתה 1150 לכחנו נשימה ארוכה. בשעה 1155 כולנו החזקנו ת'ידיים ביחד על אבן הקיר. חיכינו עד שעה 12 בלילה השקט בבית היה מפחיד נורא. בעילו הנשמות היינו צריכים להגיד 3 פעמים את שם הבנאדם הרצוי, ולהתנצל בפניו על כך שאנחנו מפריעים לשנתו. השעון הראה על שעה 12 בדיוק... אנחנו התחלנו. החזקנו את הידיים ביחד על האבן הקיר, עצמנו את העיניים והתחלנו לומר: * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. כשעמדנו להתחיל לומר את המשפט בפעם השלישית שמענו את החלון נשבר, ידענו שהרוח החזקה והקרה שהייתה בחדר שלנו זה היה הפרופסור. ידעתי שכל החבר'ה היו מפוחדים מאוד לא פחות ממני. כשהייתי בטוחה שכולם נרגעו קצת התחלתי לשאול שאלות: אתה פרופסור ג'יימס דרימבר? – כן אתה הייתה ביער הביגפוטים בשנת 1879?- כן אתה עשיתה מלכודת לכל הביגפוטים בשביל להורגם?- כן נשאר ביגפוט אחד שהצליח לשרוד מהמלכודת?- כן אתה עשיתה עם הביגפוט האחרון ניסויים?- לא!!! כשסיימתי לשאול את השאלה השלישית והאחרונה, אני הרגשתי נורא מוזר, כאילו שהרוח מנסה לחדור לתוך הגוף שלי בכדי לדבר איתנו. זאת הייתה מין מכה חזקה בתוך גופי. לאחר מספר שניות מהמכה השפתיים שלי החלו לזוז ולספר בקול גבוהה ומוזר:" זה היה בתאריך ה-6 למאי 1879, אני באתי ליער כדי לחקור על חיות היער המופלאות שסיפרו אליהם כל-כך הרבה… אבל מה שהכי עניין אותי זאת הייתה החיה מהיסטורית ביותר "הביגפוט". כשהייתי ביער השעה הייתה 1025 בערב אני לא התרחקתי מהמחנה יותר מידי. המחנה שלי היה "בולשיף" אשר נמצא 1.5 ק"מ מהכביש המהיר. כשהגעתי לנחל, הרגשתי אנרגיה מוזרה המסתובבת סביבי, זה היה מאוד מפחיד, אני נבעלתי והתחלתי לרוץ, מישהו החל לרדוף אחרי, היו הרבה רעשים מפחידים סביבי, הגעתי למחנה ונכנסתי מהר לחד שלי. בחדר שלי הייתה מרפסת גדולה, ומהמרפסת יכולתי לראות את היער… אני הסתכלתי ליער וראיתי שני עצים נופלים… ולמטה היה מישהו שחור… לדעתי זאת הייתה צל של ביגפוט. אחרי שהעצים נפלו גליתי באופק אגם נסתר. לקחתי מהר את המשקפת שלי והסתכלתי לשם, הופתעתי לגלות שהיה שם ארמון גדול, ולידו הייתה מפלצת. ביום למחורת מיהרתי לנסוע הביתה. לא יכולתי לחזור ליער הזה עוד הרבה זמן. בתאריך ה-13 ליולי 1879 חזרתי למחנה, כי זה מאוד סיקרן אותי, חזרתי לחדר שלי ו…, בדיוק כשהפרופסור עמד לספר לנו מה קרה, ליסה צרחה וברחה, ואני הרגשתי שוב את המכה החזקה…ידעתי שהרוח יצאה ממני. כעבור זמן מה הרוח של הפרופסור עזבה את הבית. כשפתחנו את העיניים לא ראינו כלום חוץ מחלון שבור, ניירות פזורים בכל החדר ונרות כבויים. אני והחבר'ה התחלנו לסדר את החדר, כעבור שעה ראינו שליסה לא מופיע… נבעלנו מעט וירדנו למטה לבדוק מה קרה לה. כשהגענו ראינו את ליסה שוכבת על רצפת הסלון, רצנו אליה מהר, כשהתקרבנו ראינו שהפנים שלה מלאים דם, אני רצתי מהר לטלפון שנמצא במטבח בכדי להזעיק עזרה, אבל החוט היה גזור, מיהרתי לעלות למעלה לקחת את הפלאפון שלי אבל לא הייתה קליטה. אמרתי לבנים לקחת את ליסה לאותו שלי, ונסענו מהר לבית החולים. למזלנו הגענו בזמן, הרופאים טיפלו בליסה. ארבעתנו הבענו שהיה מישהו בבית העלמין שלנו. קודם כל ניסו לתפוס אותנו ביער, עכשיו ניסו להרוג אותנו בבית… ידענו שאנחנו כבר בתוך המשחק ואי אפשר לצאת ממנו. פחדנו לחזור הביתה אז נשארנו לישון עם ליסה בבית החולים.
קראתי את פרק א'
קודם כל -ברוכה הבאה לפורום
והנה ההערות שלי: קודם כל, הפיסוק דיי נוראי. את שמה המון פסיקים במקום שבו צריכות להיות נקודות. חוץ מזה יש לך המון כפילויות. למשל המשפט הזה (ההערות שלי יהיו בסוגריים) - אני נבעלתי (צ"ל נבהלתי) והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי,(פה צ"ל נקודה, לא פסיק) הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול, (גם פה צ"ל נקודה) סוף סוף ראיתי את המחנה באופק (ו)מיהרתי לרוץ אליו (כאן חסרה מאוד נקודה) כשהגעתי מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי, אני נבעלתי (כבר אמרת את זה. לא צריך פעמיים) התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם." עכשיו תראי את זה מתוקן: אני נבהלתי והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי. הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול. סוף סוף ראיתי את המחנה באופק ומיהרתי לרוץ אליו. כשהגעתי, מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי. התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם". זה פשוט הרבה יותר קריא ככה. לגבי פיסוק, הכי טוב שתנסי לכתוב כמו שאת מדברת - תנסי "לשמוע" את המשפט. איפה היית עוצרת לשניה, ואיפה היית ממש עוצרת לקחת נשימה. לפי זה תשימי פסיקים ונקודות. לגבי שגיאות הכתיב - זו ממש לא בעיה. או שתעבדי עם speller או שתבקשי ממישהו לעשות לך הגהה. זה לא סיפור. בכלל, ההערות האלה הן טכניות וקלות לתיקון, אבל בכל זאת חשוב לעבוד על זה. עכשיו, יש לך חוסר אחידות שם בשמות. תחליטי - הם אנגלוסקסים? ישראליים? מייקל, ליסה ו - אור-? תחליטי, כך או כך, אבל שזה יהיה אחיד. עוד בעיה שיש לי היא שאת מאכילה את הקורא בכפית. את לא נותנת לו להבים כלום לבד אלא מספרת לו, למשל כאן: "אנחנו ראינו את הצל הגדולה שלו, אבל לא ראינו אותו, זה היה מפחיד". אבל הרי ברור שזה מפחיד. במקום להגיד "זה היה מפחיד" תתארי לקורא את הדברים המפחידים. למשל - "הצל שלו היה ענקי, וראינו אותו מתקרב אלינו במהירות. לא היינו בטוחים שנספיק לברוח ממנו". זה הרבה יותר מפחיד מלהגיד "זה היה מפחיד". הערה קטנה נוספת - "בית עלמין" זה בית קברות, לא בית ממש. ולגבי העלילה, בעקרון הרעיון לא נורא מקורי עד עכשיו, אבל עוד לא קראתי עד הסוף אז אני לא יודעת לאן זה הולך. אם את בוחרת רעיון שכבר היה בשימוש, קחי בחשבון שאת חייבת לקחת אותו לכיוונים מקוריים. אני חושבת שאת צריכה לוותר על כמה מהקטעים שם, שבהם את מאכילה את הקוראים מידע לא נורא מרתק. כל התיאור של הביגפוטים - זה נשמע קצת כמו הרצאה. את צריכה למצוא דרך יותר מעניינת לתת את זה לקורא. זהו לכרגע. אני מקווה שלא נבהלת
אני אשמח לשמוע התייחסות שלך להערות, ואשמח מאוד לראות את זה אחרי תיקונים!
קודם כל -ברוכה הבאה לפורום
אני משנה את הסיפור שלי בכל מקרה...
קודם כל תודה שקראת את הסיפור שלי, ותודה על הביקורת אני אשנה בהתאם לביקורת שלך כמה דברים (לפחות אני אנסה). אני בכל זאת משנה קצט את הסיפור כי עכשיו אני כותבת את פרק ג', וכמה מהדברים לא מסתדרים לי שם! אני אשנה את השמות, זאת לא תיהיה בעיה. איך שאני אסיים לעשות את מס' התיקונים בסיפור, אני אדאג לפרסם אותו שוב!
קודם כל תודה שקראת את הסיפור שלי, ותודה על הביקורת אני אשנה בהתאם לביקורת שלך כמה דברים (לפחות אני אנסה). אני בכל זאת משנה קצט את הסיפור כי עכשיו אני כותבת את פרק ג', וכמה מהדברים לא מסתדרים לי שם! אני אשנה את השמות, זאת לא תיהיה בעיה. איך שאני אסיים לעשות את מס' התיקונים בסיפור, אני אדאג לפרסם אותו שוב!
"קצת" תגובות 
- חלק א
רואים שהשקעת מחשבה בסיפור, ורואים שאת רוצה לכתוב. הערות: זה היה הלילה הכי מפחיד בחיי הסיפור אינו מתמקד בלילה הספציפי הזה, הוא גם מדבר על לילות אחרים. משפט פתיחה כזה לסיפור, מרמז על כך שדווקא הלילה הזה הוא המוקד, וזה לא. אני הלכתי לבדי ביער ופתאום שמעתי רעשים של ענפים נשברים מהצד האחד שלי, ומהצד השני שמעתי רעשים של קולות מפחידים... אני נבעלתי והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי, הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול, סוף סוף ראיתי את המחנה באופק מיהרתי לרוץ אליו כשהגעתי מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי, אני נבעלתי התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם. פחד, זה דבר מאוד סובייקטיבי, לכן כאשר מישהו מדבר על פחד זה לא ממש מעביר את הרגש. אם את רוצה שהקוראים "יקנו" , יזדההו ויאמינו ללפחד, תראי אותו ואל תדברי עליו. כשקמתי זה היה בבוא אור השמש, לא זכרתי דבר חוץ מכך שמישהו רץ אחרי, מיהרתי ללכת לחברי ולספר להם הכל. את סותרת את עצמך פעמיים באותו משפט כודם את מספרת לנו פיסקה של אירועים, ואז אומרת שאינך זוכרת דבר מכך, ואז הולכת ומספרת לחביריך על כל מה שהיה? אנחנו היינו חמישייה, כולנו היינו בני 17, בנו לשבוע ימים כדי לנוח מכל הבעיות, ומהבית הספר, אני וליסה היינו החברות הכי טובות, ליסה הביאה את חבר שלה טום ואני הזמנתי את אור ומייקל. אני סיפרתי להם את כל מה שקרה לי התמול בלילה, לא הייתי כל-כך בטוחה שהם האמינו לי, החלטנו להשאיר מזון 20 מ' מהמחנה, ובלילה אנחנו נצא כולנו יחד ונחפש את היצור. כך גם היה בשעה 10 בערב לכחנו פנסים והלכנו ליער בכדי לחפש את היצור, בשעתיים הראשונות לא היה כלום אך למרבה הצער אחרי מספר דקות הוא הופיע... למה להרבה הצער? אחרי הכל הגיבורים מחפשים אותו. הוא צעק וצרח, ורדף אחרינו, אנחנו הגענו מהר למחנה, נכנסנו למכונית וישבנו שם, אנחנו ראינו את הצל הגדולה שלו, אבל לא ראינו אותו, זה היה מפחיד. ביום למחרת אנחנו החלטנו להסתלק מהיער הזה הכי מהר, אבל לא התייאשנו. שוב, הדגשה של "זה היה מפחיד", זה לא מצליח להעביר את הרגש. התחושה תעבור הרבה יותר טוב אם אנחנו נבין זאת מהמאורעות ומהתנהגות הגיבורים, ולא מהדיבורים על כך. חזרנו לעירה הקטנה שלנו "טרוביץ'" שנמצאת בשוויצריה. מאיפה בא ההשפעה? סרט, ספר או טיול? אני כבר יודעת מניסיון שהתמקדות במקומות אשר מדברים אליך, יראו רוב הפעמים ממש תלושים לרוב הקוראים. במיוחד אם המקומות אינם מוכרים. ליסה וטום התחילו לחקור על היער בו ביקרנו. אני, אור ומייקל חזרנו למקום בשביל לבדוק מה קרה אם המזון שהשארנו 20 מ' מהמחנה. יצאנו מהעיירה בשעה שתיים וחצי בצוהוריים הגענו למקום כעבור חצי שעה. כשהגענו היינו עדיין מפוחדים, אז נשארנו מספר דקות בתוך המכונים, כשהיינו בטוחים בכך שהמקום שקט ורגוע, יצאנו מהמכונית והלכנו לבדוק את המקום שהמזון שהשארנו בו את המזון. היינו מופתעים לגלות שהמזון לא היה שם, אך היו שם עקבות של מישהו, העקבות היו ענקיים ומוזרים, מיהרנו לעשות העתק של הכף הרגל, ולחזור לעיירה. ממה הם היו מופתעים? היצור הופיע באותו הלילה, לכן גם הגיוני שיקח את המזון, וגם אם לא, הרי זה יער. יש עוד חיות. איך שהגענו לעיירה, הלכנו מהר למעבדת "דיוק" אשר מתעסקת בחיות יער. פרופסור מייק יצא לפגוש אותנו, לפני שהתחלנו להראות לו משהו אנחנו הצגנו ת'צמינו, הסברנו לו כל מה שקרה... והראינו לו את העתק של הכף הרגל. אחרי שעתיים של ניסויים וחיפושים הפרופסור אמר לנו שהכף רגל שייכת ל"ביגפוט" אשר נכחד לפני הרבה מאוד שנים. 1) למה הפרופסור יצא לפגוש אותם? הוא מכיר אותם? למה שפרופסור ינטוש עבודה וילך לראות חבורת ילדים? 2) "ביגפוט, אשר ניכחד לפני הרבה מאוד שנים" – ניכחד? וזה מפי הפרופסור? ? עצם קייום החייה-היצור-החייזר דיי מוטל בספק. מיהרנו לשאול את הפרופסור:" מי זה ביגפוט?" - אין לי בעיה שביגפוט קיים, ממש לא. הבעיה העיקרית היא האמינות של תגובות האנשים. קשה לי להאמין שפרופסור יגיד דבר שכזה, או שמישהו לא ידעה מה זה ביגפוט. הפרופסור הראה לנו את כף הרגל שלו (כף הרגל של ביגפוט), ואת הכף הרגל של בני האדם: ההבדלים היום גדולים: בצד ימין זאת הרגל של בני אדם, בצד שמאל זאת הרגל של ביגפוט. גודל של הרגליים הוא 13 סמ'. רגל של בני האדם היא רגל של מבוגרים, רגל של הביגפוט היא רגל של ילדים בני חודשיים- שלושה חודשים. הרגל של החיה היו מעוגלות טיפה. והאצבעות של הרגל היו גדולות ושמנות. מייקל מיהר לכתוב את כל ההסבר של הפרופסור על הדף, כשהוא סיים לכחנו את הכף הרגל שלנו ואת ההסבר והלכנו לספריה לליסה וטום. מספרים בתוך סיפור דיי צורמים לעיין. במיוחד כאשר יש הרבה מהם. עדיף להשתמש במילים ולא במספרים. זה יתן לסיפור פחות צורה של דוח, ויותר צורה של סיפור ממשי. כשהגענו שלחתי את אור ומייקל לחפש חומר על ביגפוט. אני הלכתי לליסה לשאול איזה חומר הם מצאו. ליסה סיפרה לי שבשנת 1878 היער של עיירת טרוביץ' היה מלא בחיות מיוחדות... ואחת החיות היו ביגפוטים, ובשנת 1879 הגיע ליער אדם בשם ג'יימס דרימבר. הוא חקר על היער, ובהיותו חודש בעיירה, הוא החליט ללכוד אד את הביגפוטים בשביל לעשות ניסויים עליהם במעבדה - הוא החליט לעשות עליהם ניסויים כי הוא חדש בעירה? לא כי היה חוקר? ולמה ישר ניסויים, ועוד במעבדה? שיברר קודם אם הם קיימים בכלל שלו. אכן הוא הצליח לטפוס את כל הביגפוטים במלכודת מיוחדת והוא הרג אותם, רק ביגפוט אחד ניצל לא להרבה זמן כי ג'יימס דרימבר הצליח לטפוס אותו ולעשות עליו ניסויים במעבדה. כעבור שנה בדיוק לא ראו את ג'יימס או את הביגפוט יותר... המשטרה חשבה שהם מתו אך גם את הגופות שלהם לא מצאו. למה הוא הרג אותם, אם תיכנן לעשות ניסויים. ולמה שבכלל ירצה לעשות עליהם ניסויים?
- חלק ארואים שהשקעת מחשבה בסיפור, ורואים שאת רוצה לכתוב. הערות: זה היה הלילה הכי מפחיד בחיי הסיפור אינו מתמקד בלילה הספציפי הזה, הוא גם מדבר על לילות אחרים. משפט פתיחה כזה לסיפור, מרמז על כך שדווקא הלילה הזה הוא המוקד, וזה לא. אני הלכתי לבדי ביער ופתאום שמעתי רעשים של ענפים נשברים מהצד האחד שלי, ומהצד השני שמעתי רעשים של קולות מפחידים... אני נבעלתי והתחלתי לרוץ חזרה למחנה שלי, הרגשתי שמישהו רודף אחרי, והמישהו הזה היה גדול, סוף סוף ראיתי את המחנה באופק מיהרתי לרוץ אליו כשהגעתי מישהו תפס אותי ביד ומשך אותי, אני נבעלתי התחלתי לצרוח, ואז הוא השתיק אותי בעזרת חומר מסמם. פחד, זה דבר מאוד סובייקטיבי, לכן כאשר מישהו מדבר על פחד זה לא ממש מעביר את הרגש. אם את רוצה שהקוראים "יקנו" , יזדההו ויאמינו ללפחד, תראי אותו ואל תדברי עליו. כשקמתי זה היה בבוא אור השמש, לא זכרתי דבר חוץ מכך שמישהו רץ אחרי, מיהרתי ללכת לחברי ולספר להם הכל. את סותרת את עצמך פעמיים באותו משפט
כודם את מספרת לנו פיסקה של אירועים, ואז אומרת שאינך זוכרת דבר מכך, ואז הולכת ומספרת לחביריך על כל מה שהיה? אנחנו היינו חמישייה, כולנו היינו בני 17, בנו לשבוע ימים כדי לנוח מכל הבעיות, ומהבית הספר, אני וליסה היינו החברות הכי טובות, ליסה הביאה את חבר שלה טום ואני הזמנתי את אור ומייקל. אני סיפרתי להם את כל מה שקרה לי התמול בלילה, לא הייתי כל-כך בטוחה שהם האמינו לי, החלטנו להשאיר מזון 20 מ' מהמחנה, ובלילה אנחנו נצא כולנו יחד ונחפש את היצור. כך גם היה בשעה 10 בערב לכחנו פנסים והלכנו ליער בכדי לחפש את היצור, בשעתיים הראשונות לא היה כלום אך למרבה הצער אחרי מספר דקות הוא הופיע... למה להרבה הצער? אחרי הכל הגיבורים מחפשים אותו. הוא צעק וצרח, ורדף אחרינו, אנחנו הגענו מהר למחנה, נכנסנו למכונית וישבנו שם, אנחנו ראינו את הצל הגדולה שלו, אבל לא ראינו אותו, זה היה מפחיד. ביום למחרת אנחנו החלטנו להסתלק מהיער הזה הכי מהר, אבל לא התייאשנו. שוב, הדגשה של "זה היה מפחיד", זה לא מצליח להעביר את הרגש. התחושה תעבור הרבה יותר טוב אם אנחנו נבין זאת מהמאורעות ומהתנהגות הגיבורים, ולא מהדיבורים על כך. חזרנו לעירה הקטנה שלנו "טרוביץ'" שנמצאת בשוויצריה. מאיפה בא ההשפעה? סרט, ספר או טיול? אני כבר יודעת מניסיון שהתמקדות במקומות אשר מדברים אליך, יראו רוב הפעמים ממש תלושים לרוב הקוראים. במיוחד אם המקומות אינם מוכרים. ליסה וטום התחילו לחקור על היער בו ביקרנו. אני, אור ומייקל חזרנו למקום בשביל לבדוק מה קרה אם המזון שהשארנו 20 מ' מהמחנה. יצאנו מהעיירה בשעה שתיים וחצי בצוהוריים הגענו למקום כעבור חצי שעה. כשהגענו היינו עדיין מפוחדים, אז נשארנו מספר דקות בתוך המכונים, כשהיינו בטוחים בכך שהמקום שקט ורגוע, יצאנו מהמכונית והלכנו לבדוק את המקום שהמזון שהשארנו בו את המזון. היינו מופתעים לגלות שהמזון לא היה שם, אך היו שם עקבות של מישהו, העקבות היו ענקיים ומוזרים, מיהרנו לעשות העתק של הכף הרגל, ולחזור לעיירה. ממה הם היו מופתעים? היצור הופיע באותו הלילה, לכן גם הגיוני שיקח את המזון, וגם אם לא, הרי זה יער. יש עוד חיות. איך שהגענו לעיירה, הלכנו מהר למעבדת "דיוק" אשר מתעסקת בחיות יער. פרופסור מייק יצא לפגוש אותנו, לפני שהתחלנו להראות לו משהו אנחנו הצגנו ת'צמינו, הסברנו לו כל מה שקרה... והראינו לו את העתק של הכף הרגל. אחרי שעתיים של ניסויים וחיפושים הפרופסור אמר לנו שהכף רגל שייכת ל"ביגפוט" אשר נכחד לפני הרבה מאוד שנים. 1) למה הפרופסור יצא לפגוש אותם? הוא מכיר אותם? למה שפרופסור ינטוש עבודה וילך לראות חבורת ילדים? 2) "ביגפוט, אשר ניכחד לפני הרבה מאוד שנים" – ניכחד? וזה מפי הפרופסור? ? עצם קייום החייה-היצור-החייזר דיי מוטל בספק. מיהרנו לשאול את הפרופסור:" מי זה ביגפוט?" - אין לי בעיה שביגפוט קיים, ממש לא. הבעיה העיקרית היא האמינות של תגובות האנשים. קשה לי להאמין שפרופסור יגיד דבר שכזה, או שמישהו לא ידעה מה זה ביגפוט. הפרופסור הראה לנו את כף הרגל שלו (כף הרגל של ביגפוט), ואת הכף הרגל של בני האדם: ההבדלים היום גדולים: בצד ימין זאת הרגל של בני אדם, בצד שמאל זאת הרגל של ביגפוט. גודל של הרגליים הוא 13 סמ'. רגל של בני האדם היא רגל של מבוגרים, רגל של הביגפוט היא רגל של ילדים בני חודשיים- שלושה חודשים. הרגל של החיה היו מעוגלות טיפה. והאצבעות של הרגל היו גדולות ושמנות. מייקל מיהר לכתוב את כל ההסבר של הפרופסור על הדף, כשהוא סיים לכחנו את הכף הרגל שלנו ואת ההסבר והלכנו לספריה לליסה וטום. מספרים בתוך סיפור דיי צורמים לעיין. במיוחד כאשר יש הרבה מהם. עדיף להשתמש במילים ולא במספרים. זה יתן לסיפור פחות צורה של דוח, ויותר צורה של סיפור ממשי. כשהגענו שלחתי את אור ומייקל לחפש חומר על ביגפוט. אני הלכתי לליסה לשאול איזה חומר הם מצאו. ליסה סיפרה לי שבשנת 1878 היער של עיירת טרוביץ' היה מלא בחיות מיוחדות... ואחת החיות היו ביגפוטים, ובשנת 1879 הגיע ליער אדם בשם ג'יימס דרימבר. הוא חקר על היער, ובהיותו חודש בעיירה, הוא החליט ללכוד אד את הביגפוטים בשביל לעשות ניסויים עליהם במעבדה - הוא החליט לעשות עליהם ניסויים כי הוא חדש בעירה? לא כי היה חוקר? ולמה ישר ניסויים, ועוד במעבדה? שיברר קודם אם הם קיימים בכלל שלו. אכן הוא הצליח לטפוס את כל הביגפוטים במלכודת מיוחדת והוא הרג אותם, רק ביגפוט אחד ניצל לא להרבה זמן כי ג'יימס דרימבר הצליח לטפוס אותו ולעשות עליו ניסויים במעבדה. כעבור שנה בדיוק לא ראו את ג'יימס או את הביגפוט יותר... המשטרה חשבה שהם מתו אך גם את הגופות שלהם לא מצאו. למה הוא הרג אותם, אם תיכנן לעשות ניסויים. ולמה שבכלל ירצה לעשות עליהם ניסויים?"קצת" תגובות - ב'
אני הבנתי שהצל שראינו אתמול בלילה זאת הייתה הצל של הביגפוט האחרון, וכנראה הוא רצה לנקום. הבנתי שהדרך היחידה היא להתמודד עם הפחד להישאר ביער ולגלות מה קורה ביער הזה! . איך בידוק הגיבורה מגיע למסכנה הזאת? עברו 125 שנה מאז. קצת לא סביר שהביגפוט עדיין חי. אחרי מס' דקות אני, ליסה וטום הלכנו לאור ומייקל לשאול איזה חומר הם מצאו על הביגפוטים- הם אמרו לנו שבשנת 1879 שכל הביגפוטים חוץ מאחד נכחדו, והאחד והיחיד שהצליח לשרוד נעלם אחרי שנה ומאז אף אחד לא ראה ולא שמע ממנו. חזרנו הביתה קצת מאוכזבים.... אבל לאור עלה רעיון נחמד.... נפגש מחר בשעה 9 בערב בבית העלמין (זה בית זרוק שמצאנו אותו ואימצנו אותו בשבילנו, אנחנו נפגשים שם הרבה.) ונעשה עילוי נשמה של הפרופסור ג'יימס דרימבר. כולנו הסכמנו והלכנו לישון. ביום למחורת באמת כולנו דייקנו ובאנו בזמן אל הבית העלמין בשעה 9 בערב. טום לא היה כל-כך בטוח במה שהוא הולך לעשות, אם זה בסדר לעשות את זה בכלל... אז הוא שאל אותנו:" בשביל מה אנחנו הולכים לעשות עילוי נשמות." אנחנו ענינו לו:" אנחנו לא יודעים מה קרה שם באותו הלילה עם הפרופסור והביגפוט, בגלל זה אנחנו הולכים לגלות את זה ולהרגיע את הנשמות שלהם בכדי שהם יוכלו לנוח בשקט ולא להפחיד אנשים." אחר שגמרתי להגיד את הדברים האלו הייתה את ההסכמה האחרונה של כל אחד מאיתנו. בשעה 9 וחצי התחלנו לארגן את החדר: . אני יכולה לקבל ביגפוט. אני יכולה לקבל זימון רוחות, אבל גם זימון רוחות וגם ביגפוט, ועוד בקטע כו קצר, זה כבר קצת כבד מדי בשביל לאכל. האם העילו באמת חיוני לסיפור? הוא לא ממש טורם מידע כל שהו לעלילה. סגרנו חלונות בכדי שיהיה חושך, הבאנו את אבן הקיר המיוחדת של עילוי נשמות. - האבן המיוחדת, והנעליים הקסומות והשיקוי המופלא. יש בעיה מסוימת בנתינת עצמים לא מוגדרים. לקורא בדרך כלל דיי קשה לדמיין אותם. יהיה יותר קר לקבל את החפץ אם תתארי אותו ולא רק תגידי שהוא "מיוחד". הדלקנו חמישה נרות ושמנו כל נר בינינו. לפני שהתחלנו לעשות משהו אני הסברתי לכולם שצריך לשאול שאלות שתשובותיהם רק כן או לא אחרת הרוח עלולה להתרגז, והכי חשוב אסור לפתוח עניים כי הרוח עלולה לקלל אותך לכל החיים. השעה הייתה 1150 לכחנו נשימה ארוכה. בשעה 1155 כולנו החזקנו ת'ידיים ביחד על אבן הקיר. חיכינו עד שעה 12 בלילה השקט בבית היה מפחיד נורא. בעילו הנשמות היינו צריכים להגיד 3 פעמים את שם הבנאדם הרצוי, ולהתנצל בפניו על כך שאנחנו מפריעים לשנתו. השעון הראה על שעה 12 בדיוק... אנחנו התחלנו. החזקנו את הידיים ביחד על האבן הקיר, עצמנו את העיניים והתחלנו לומר: * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. כשעמדנו להתחיל לומר את המשפט בפעם השלישית שמענו את החלון נשבר, ידענו שהרוח החזקה והקרה שהייתה בחדר שלנו זה היה הפרופסור. ידעתי שכל החבר'ה היו מפוחדים מאוד לא פחות ממני. . המון תיאורים על הטקס שדיי מיותרים. יש המון דרכים לזימון רוחות, ואגב, מישהו שמכיר דרך אחרת יחשוב שאת סתם כותבת בלי ידע מאחורי המילים. תתארי עדיף את המעשים, ולא את כללי הטקס, ואז מהמעשים כל קורא כבר יתאים את החלקים לפי מה שהוא מכיר. כשהייתי בטוחה שכולם נרגעו קצת התחלתי לשאול שאלות: אתה פרופסור ג'יימס דרימבר? – כן אתה הייתה ביער הביגפוטים בשנת 1879?- כן אתה עשיתה מלכודת לכל הביגפוטים בשביל להורגם?- כן נשאר ביגפוט אחד שהצליח לשרוד מהמלכודת?- כן אתה עשיתה עם הביגפוט האחרון ניסויים?- לא!!! כשסיימתי לשאול את השאלה השלישית והאחרונה,... . היו 4 שאלות, לא שלוש אני הרגשתי נורא מוזר, כאילו שהרוח מנסה לחדור לתוך הגוף שלי בכדי לדבר איתנו. זאת הייתה מין מכה חזקה בתוך גופי. לאחר מספר שניות מהמכה השפתיים שלי החלו לזוז ולספר בקול גבוהה ומוזר:" זה היה בתאריך ה-6 למאי 1879, אני באתי ליער כדי לחקור על חיות היער המופלאות שסיפרו אליהם כל-כך הרבה… אבל מה שהכי עניין אותי זאת הייתה החיה מהיסטורית ביותר "הביגפוט". כשהייתי ביער השעה הייתה 1025 בערב אני לא התרחקתי מהמחנה יותר מידי. המחנה שלי היה "בולשיף" אשר נמצא 1.5 ק"מ מהכביש המהיר. . השנה הי 1879, אני לא חושבת שכבר היה אז כביש מהיר כשהגעתי לנחל, הרגשתי אנרגיה מוזרה המסתובבת סביבי, זה היה מאוד מפחיד, אני נבעלתי והתחלתי לרוץ, מישהו החל לרדוף אחרי, היו הרבה רעשים מפחידים סביבי, הגעתי למחנה ונכנסתי מהר לחד שלי. בחדר שלי הייתה מרפסת גדולה, ומהמרפסת יכולתי לראות את היער… אני הסתכלתי ליער וראיתי שני עצים נופלים… ולמטה היה מישהו שחור… לדעתי זאת הייתה צל של ביגפוט. . חדר עם מרפסת גדולה לא ממש מתאים למחנה מחקר לפני יותר ממאה שנה. אולי אוהל עם מבוא : ) ? אחרי שהעצים נפלו גליתי באופק אגם נסתר. לקחתי מהר את המשקפת שלי והסתכלתי לשם, הופתעתי לגלות שהיה שם ארמון גדול, ולידו הייתה מפלצת. ביום למחורת מיהרתי לנסוע הביתה. לא יכולתי לחזור ליער הזה עוד הרבה זמן. בתאריך ה-13 ליולי 1879 חזרתי למחנה, כי זה מאוד סיקרן אותי, חזרתי לחדר שלי ו…, בדיוק כשהפרופסור עמד לספר לנו מה קרה, ליסה צרחה וברחה, . מה היא בורחת? לא קראה שום דבר ממש מפחיד. אין שום סיבה הגיונית לבריחתה. ואני הרגשתי שוב את המכה החזקה…ידעתי שהרוח יצאה ממני. כעבור זמן מה הרוח של הפרופסור עזבה את הבית. כשפתחנו את העיניים לא ראינו כלום חוץ מחלון שבור, ניירות פזורים בכל החדר ונרות כבויים. אני והחבר'ה התחלנו לסדר את החדר, כעבור שעה ראינו שליסה לא מופיע… נבעלנו מעט וירדנו למטה לבדוק מה קרה לה. כשהגענו ראינו את ליסה שוכבת על רצפת הסלון, רצנו אליה מהר, כשהתקרבנו ראינו שהפנים שלה מלאים דם, אני רצתי מהר לטלפון שנמצא במטבח בכדי להזעיק עזרה, אבל החוט היה גזור, מיהרתי לעלות למעלה לקחת את הפלאפון שלי אבל לא הייתה קליטה. אמרתי לבנים לקחת את ליסה לאותו שלי, ונסענו מהר לבית החולים. למזלנו הגענו בזמן, הרופאים טיפלו בליסה. "מה קראה לה? שברה אף? נפצעה? נפלה? תקפו אותה? נשמע נורא תלוש וזה מקטין את האמינות של המצב. ארבעתנו הבענו שהיה מישהו בבית העלמין שלנו. קודם כל ניסו לתפוס אותנו ביער, עכשיו ניסו להרוג אותנו בבית… להרוג? לא קצת הגזמה? ידענו שאנחנו כבר בתוך המשחק ואי אפשר לצאת ממנו. פחדנו לחזור הביתה אז נשארנו לישון עם ליסה בבית החולים. - "בתוך משחק" - זה מילים קלאסיות מסרט או ספר כל שהוא, אבל איך בדוק חבורת ילדים מגיעם למסכנה שכזו? עוד שני הערות קטנות: 1) " ת'צמינו" , "החבר'ה", " ת'ידיים" - זה יכול להתאים אם זו צורת הדיבור הקבועה של בדמות, אבל בסיפור הזה זה לא כך. הרמה של הסיפור אינה מתאימה לקיצורים כאלו ולכן הם בולטים לעיין. 2) יש המון המון שגיות כתיב, ואין לכך שום תירוץ. במיוחד בסיפור. (ובתור אחת שכותבת עם המון , המון שגיות יש לי זכות להעיר על כך : ) ) באמת כדי שבעתיד תעבירי את הסיפור דרך מישהו שיקרא ויתקן שגיות כתיב. רואים שהשתמשת בספלר של וורלד, אבל לצערנו הרב הוא במקרים האלו עושה יותר נזק מעזרה. נ.ב "נבעלת" המון במון במהלך הסיפור זה אומנם מוסיף טוויסט נחמד לעלילה, אבל כדי שבכל מקרה תציצי במילון לפירושו המילולי של המוסג
בגדול, התחלה קצת מבולבלת, אבל אשמח לראות את ההמשך.
ב'אני הבנתי שהצל שראינו אתמול בלילה זאת הייתה הצל של הביגפוט האחרון, וכנראה הוא רצה לנקום. הבנתי שהדרך היחידה היא להתמודד עם הפחד להישאר ביער ולגלות מה קורה ביער הזה! . איך בידוק הגיבורה מגיע למסכנה הזאת? עברו 125 שנה מאז. קצת לא סביר שהביגפוט עדיין חי. אחרי מס' דקות אני, ליסה וטום הלכנו לאור ומייקל לשאול איזה חומר הם מצאו על הביגפוטים- הם אמרו לנו שבשנת 1879 שכל הביגפוטים חוץ מאחד נכחדו, והאחד והיחיד שהצליח לשרוד נעלם אחרי שנה ומאז אף אחד לא ראה ולא שמע ממנו. חזרנו הביתה קצת מאוכזבים.... אבל לאור עלה רעיון נחמד.... נפגש מחר בשעה 9 בערב בבית העלמין (זה בית זרוק שמצאנו אותו ואימצנו אותו בשבילנו, אנחנו נפגשים שם הרבה.) ונעשה עילוי נשמה של הפרופסור ג'יימס דרימבר. כולנו הסכמנו והלכנו לישון. ביום למחורת באמת כולנו דייקנו ובאנו בזמן אל הבית העלמין בשעה 9 בערב. טום לא היה כל-כך בטוח במה שהוא הולך לעשות, אם זה בסדר לעשות את זה בכלל... אז הוא שאל אותנו:" בשביל מה אנחנו הולכים לעשות עילוי נשמות." אנחנו ענינו לו:" אנחנו לא יודעים מה קרה שם באותו הלילה עם הפרופסור והביגפוט, בגלל זה אנחנו הולכים לגלות את זה ולהרגיע את הנשמות שלהם בכדי שהם יוכלו לנוח בשקט ולא להפחיד אנשים." אחר שגמרתי להגיד את הדברים האלו הייתה את ההסכמה האחרונה של כל אחד מאיתנו. בשעה 9 וחצי התחלנו לארגן את החדר: . אני יכולה לקבל ביגפוט. אני יכולה לקבל זימון רוחות, אבל גם זימון רוחות וגם ביגפוט, ועוד בקטע כו קצר, זה כבר קצת כבד מדי בשביל לאכל. האם העילו באמת חיוני לסיפור? הוא לא ממש טורם מידע כל שהו לעלילה. סגרנו חלונות בכדי שיהיה חושך, הבאנו את אבן הקיר המיוחדת של עילוי נשמות. - האבן המיוחדת, והנעליים הקסומות והשיקוי המופלא. יש בעיה מסוימת בנתינת עצמים לא מוגדרים. לקורא בדרך כלל דיי קשה לדמיין אותם. יהיה יותר קר לקבל את החפץ אם תתארי אותו ולא רק תגידי שהוא "מיוחד". הדלקנו חמישה נרות ושמנו כל נר בינינו. לפני שהתחלנו לעשות משהו אני הסברתי לכולם שצריך לשאול שאלות שתשובותיהם רק כן או לא אחרת הרוח עלולה להתרגז, והכי חשוב אסור לפתוח עניים כי הרוח עלולה לקלל אותך לכל החיים. השעה הייתה 1150 לכחנו נשימה ארוכה. בשעה 1155 כולנו החזקנו ת'ידיים ביחד על אבן הקיר. חיכינו עד שעה 12 בלילה השקט בבית היה מפחיד נורא. בעילו הנשמות היינו צריכים להגיד 3 פעמים את שם הבנאדם הרצוי, ולהתנצל בפניו על כך שאנחנו מפריעים לשנתו. השעון הראה על שעה 12 בדיוק... אנחנו התחלנו. החזקנו את הידיים ביחד על האבן הקיר, עצמנו את העיניים והתחלנו לומר: * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. * פרופסור ג'יימס דרימבר לך אנחנו קוראים להגיע אלינו, לענות על שאלותינו. אנחנו מצטערים על הפרעת השינה והמנוחה שלך. כשעמדנו להתחיל לומר את המשפט בפעם השלישית שמענו את החלון נשבר, ידענו שהרוח החזקה והקרה שהייתה בחדר שלנו זה היה הפרופסור. ידעתי שכל החבר'ה היו מפוחדים מאוד לא פחות ממני. . המון תיאורים על הטקס שדיי מיותרים. יש המון דרכים לזימון רוחות, ואגב, מישהו שמכיר דרך אחרת יחשוב שאת סתם כותבת בלי ידע מאחורי המילים. תתארי עדיף את המעשים, ולא את כללי הטקס, ואז מהמעשים כל קורא כבר יתאים את החלקים לפי מה שהוא מכיר. כשהייתי בטוחה שכולם נרגעו קצת התחלתי לשאול שאלות: אתה פרופסור ג'יימס דרימבר? – כן אתה הייתה ביער הביגפוטים בשנת 1879?- כן אתה עשיתה מלכודת לכל הביגפוטים בשביל להורגם?- כן נשאר ביגפוט אחד שהצליח לשרוד מהמלכודת?- כן אתה עשיתה עם הביגפוט האחרון ניסויים?- לא!!! כשסיימתי לשאול את השאלה השלישית והאחרונה,... . היו 4 שאלות, לא שלוש אני הרגשתי נורא מוזר, כאילו שהרוח מנסה לחדור לתוך הגוף שלי בכדי לדבר איתנו. זאת הייתה מין מכה חזקה בתוך גופי. לאחר מספר שניות מהמכה השפתיים שלי החלו לזוז ולספר בקול גבוהה ומוזר:" זה היה בתאריך ה-6 למאי 1879, אני באתי ליער כדי לחקור על חיות היער המופלאות שסיפרו אליהם כל-כך הרבה… אבל מה שהכי עניין אותי זאת הייתה החיה מהיסטורית ביותר "הביגפוט". כשהייתי ביער השעה הייתה 1025 בערב אני לא התרחקתי מהמחנה יותר מידי. המחנה שלי היה "בולשיף" אשר נמצא 1.5 ק"מ מהכביש המהיר. . השנה הי 1879, אני לא חושבת שכבר היה אז כביש מהיר כשהגעתי לנחל, הרגשתי אנרגיה מוזרה המסתובבת סביבי, זה היה מאוד מפחיד, אני נבעלתי והתחלתי לרוץ, מישהו החל לרדוף אחרי, היו הרבה רעשים מפחידים סביבי, הגעתי למחנה ונכנסתי מהר לחד שלי. בחדר שלי הייתה מרפסת גדולה, ומהמרפסת יכולתי לראות את היער… אני הסתכלתי ליער וראיתי שני עצים נופלים… ולמטה היה מישהו שחור… לדעתי זאת הייתה צל של ביגפוט. . חדר עם מרפסת גדולה לא ממש מתאים למחנה מחקר לפני יותר ממאה שנה. אולי אוהל עם מבוא : ) ? אחרי שהעצים נפלו גליתי באופק אגם נסתר. לקחתי מהר את המשקפת שלי והסתכלתי לשם, הופתעתי לגלות שהיה שם ארמון גדול, ולידו הייתה מפלצת. ביום למחורת מיהרתי לנסוע הביתה. לא יכולתי לחזור ליער הזה עוד הרבה זמן. בתאריך ה-13 ליולי 1879 חזרתי למחנה, כי זה מאוד סיקרן אותי, חזרתי לחדר שלי ו…, בדיוק כשהפרופסור עמד לספר לנו מה קרה, ליסה צרחה וברחה, . מה היא בורחת? לא קראה שום דבר ממש מפחיד. אין שום סיבה הגיונית לבריחתה. ואני הרגשתי שוב את המכה החזקה…ידעתי שהרוח יצאה ממני. כעבור זמן מה הרוח של הפרופסור עזבה את הבית. כשפתחנו את העיניים לא ראינו כלום חוץ מחלון שבור, ניירות פזורים בכל החדר ונרות כבויים. אני והחבר'ה התחלנו לסדר את החדר, כעבור שעה ראינו שליסה לא מופיע… נבעלנו מעט וירדנו למטה לבדוק מה קרה לה. כשהגענו ראינו את ליסה שוכבת על רצפת הסלון, רצנו אליה מהר, כשהתקרבנו ראינו שהפנים שלה מלאים דם, אני רצתי מהר לטלפון שנמצא במטבח בכדי להזעיק עזרה, אבל החוט היה גזור, מיהרתי לעלות למעלה לקחת את הפלאפון שלי אבל לא הייתה קליטה. אמרתי לבנים לקחת את ליסה לאותו שלי, ונסענו מהר לבית החולים. למזלנו הגענו בזמן, הרופאים טיפלו בליסה. "מה קראה לה? שברה אף? נפצעה? נפלה? תקפו אותה? נשמע נורא תלוש וזה מקטין את האמינות של המצב. ארבעתנו הבענו שהיה מישהו בבית העלמין שלנו. קודם כל ניסו לתפוס אותנו ביער, עכשיו ניסו להרוג אותנו בבית… להרוג? לא קצת הגזמה? ידענו שאנחנו כבר בתוך המשחק ואי אפשר לצאת ממנו. פחדנו לחזור הביתה אז נשארנו לישון עם ליסה בבית החולים. - "בתוך משחק" - זה מילים קלאסיות מסרט או ספר כל שהוא, אבל איך בדוק חבורת ילדים מגיעם למסכנה שכזו? עוד שני הערות קטנות: 1) " ת'צמינו" , "החבר'ה", " ת'ידיים" - זה יכול להתאים אם זו צורת הדיבור הקבועה של בדמות, אבל בסיפור הזה זה לא כך. הרמה של הסיפור אינה מתאימה לקיצורים כאלו ולכן הם בולטים לעיין. 2) יש המון המון שגיות כתיב, ואין לכך שום תירוץ. במיוחד בסיפור. (ובתור אחת שכותבת עם המון , המון שגיות יש לי זכות להעיר על כך : ) ) באמת כדי שבעתיד תעבירי את הסיפור דרך מישהו שיקרא ויתקן שגיות כתיב. רואים שהשתמשת בספלר של וורלד, אבל לצערנו הרב הוא במקרים האלו עושה יותר נזק מעזרה. נ.ב "נבעלת" המון במון במהלך הסיפור
זה אומנם מוסיף טוויסט נחמד לעלילה, אבל כדי שבכל מקרה תציצי במילון לפירושו המילולי של המוסג
המטרה של התגובות היא לא לבאס אותך
אלא להראות לך מה לדעתנו, שהיא לא בהכרח מקצועית אלא פשוט דעה אחת מתוך רבות, את צריכה לשפר. אם עושה לך רע לשמוע את זה, אז אולי עדיף שבשלב זה לא תפרסמי דברים. בעיני זה חבל, כי בסה"כ הביקורת היא בונה ובאמת לא נועדה לדכא אותך או לגרום לך "לפרוש". אבל לכתוב זה לא קל, וזה דורש המון תרגול והשקעה. וכמו שאת רואה, גם אנחנו מאוד משדיעות, ולא סתם כותבות הערות אלא משקיעות בזה מחשבה ומאמץ, כדי לעזור. ולהתחיל סיפור חדש זה רעיון טוב, אבל כשאת כותבת אותו - תחשבי על העצות שנתנו לך לסיפור הזה, כדי שבאמת תלמדי ותשתפרי מסיפור לסיפור!
וזהו, אני מקווה שאת לא מרגישה רע, כי באמת לא זה מה שרצינו!
אלא להראות לך מה לדעתנו, שהיא לא בהכרח מקצועית אלא פשוט דעה אחת מתוך רבות, את צריכה לשפר. אם עושה לך רע לשמוע את זה, אז אולי עדיף שבשלב זה לא תפרסמי דברים. בעיני זה חבל, כי בסה"כ הביקורת היא בונה ובאמת לא נועדה לדכא אותך או לגרום לך "לפרוש". אבל לכתוב זה לא קל, וזה דורש המון תרגול והשקעה. וכמו שאת רואה, גם אנחנו מאוד משדיעות, ולא סתם כותבות הערות אלא משקיעות בזה מחשבה ומאמץ, כדי לעזור. ולהתחיל סיפור חדש זה רעיון טוב, אבל כשאת כותבת אותו - תחשבי על העצות שנתנו לך לסיפור הזה, כדי שבאמת תלמדי ותשתפרי מסיפור לסיפור!
התגובות ממש לא ביאסו אותי!!!
אני אישית אוהבת לקבל תגובות כמעת לכל דבר שאני עושה, כי אני אישית מנסה תמיד לשפר. בני אדם לא מושלים בגלל זה כדי מאוד לקבל תגובות מאחרי ולנסות לשפר אותם. בישבילי כתיבה זה רק תחביב, בגלל זה אני לא משקיע בו הרבה!!! אולי באמת אני אתחיל לכתוב סיפור אחר, ואני אכח את התגובות שלכם, ואנסה לעשות אותו הכי טוב שאני אוכל!!! שלכם אנסטסיה מאילת!
אני אישית אוהבת לקבל תגובות כמעת לכל דבר שאני עושה, כי אני אישית מנסה תמיד לשפר. בני אדם לא מושלים בגלל זה כדי מאוד לקבל תגובות מאחרי ולנסות לשפר אותם. בישבילי כתיבה זה רק תחביב, בגלל זה אני לא משקיע בו הרבה!!! אולי באמת אני אתחיל לכתוב סיפור אחר, ואני אכח את התגובות שלכם, ואנסה לעשות אותו הכי טוב שאני אוכל!!! שלכם אנסטסיה מאילת!
הערות על ההערות של יולי ../images/Emo6.gif
קודם כל, הרגת אותי עם ה"נבעלת"
זו בהחלט טעות משעשעת מאוד. לגבי שגיאות בכלל - דווקא זה לא כזה סיפור גדול בעיני. לא קשה למצוא מישהו שיעשה הגהה או הכי פשוט - לעבוד עם speller. אם כי זה בעייתי, כי הוא מאוד מילולי. "נבעלת" זו בהחלט מילה אמיתית ונכונה, רק לא בהקשר הזה. וההערות שלך לגבי העלילה - אני איתך ומאחורייך!
קודם כל, הרגת אותי עם ה"נבעלת"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.