לכולנו יש סיפור לספר
06/04/2025
ריאיון עם סופרת הילדים שרה ששון
האם באמת אפשר לאפות צמיד בתוך פיתה? כיצד סיפור משפחתי מהעבר הופך לספר הנוגע לליבם של ילדות וילדים היום? איזו השראה הם יכולים לשאוב ממנו? ולמה בחרה הסופרת לספר את הסיפור דווקא דרך צמיד? נפגשנו לריאיון אישי מרגש עם סופרת הילדים שרה ששון, שספרה "הצמיד של שוהם" ראה אור החודש בתוכנית "ספריית פיג'מה לילדי כיתות א'"."הצמיד של שוהם" הוא ספר ילדים מחמם לב המתרחש על רקע "מבצע עזרא ונחמיה", שבמהלכו הועלו ארצה יותר מ-120,000 מיהודי עיראק, ומסופר דרך עיניה של ילדה בשם שוהם. בדיוק כמו סבתה, ננה עזיזה, גם שוהם עונדת צמיד מוזהב. הצמידים שלהן מקרקשים כשהן קוצצות שום ובצלים ונוצצים בזהב באור השמש. כאשר שוהם ובני משפחתה עוזבים את עיראק ועולים לארץ ישראל, הם רשאים לקחת איתם רק מזוודה אחת; עליהם להשאיר הכול מאחור, גם את הצמידים. לפני עזיבתם ננה אופה פיתות, שמה אותן בתיק בד כחול, מפקידה אותו בידיה של שוהם ומבקשת ממנה לשמור עליו היטב. לאחר נחיתתם בארץ, כשהם סוף-סוף מתיישבים לאכול ושוהם נוגסת בפיתה ומגלה...שאנו נושאים אתנו את שורשינו בכל מקום בו נהיה.
דרך הסיפור המשפחתי נוגעת ששון בנושאים רגישים וחשובים: זהות ושייכות, חיבור בין-דורי, קושי והתמודדות עם שינויים, פרידה והסתגלות, ושוזרת משפט המופיע בהזדמנויות שונות במהלך הסיפור ומעניק לו מסר מרגש שיכול לדבר אל ילדים בכל עת ובכל מקום: "יש לנו זה את זה."
מסקרנות לסיפור
שרה ששון היא סופרת, משוררת ומחנכת יהודייה-עיראקית ילידת אוסטרליה. היא החלה לכתוב בעקבות סקרנותה לחקור את ההיסטוריה היהודית-עיראקית שלה, את סיפור המהגרים ואת החוסן האדיר שגילו ומתוך רצון לחשוף את התרבות העשירה והמרובדת בת 2,600 השנים של יהודי בבל, ובראשם הילדות והנשים.
"הכול היה עיראקי, חוץ ממני"
"הסבים והסבתות שלי מעיראק. גם אבא נולד בבגדד," שרה מספרת. "אימא נולדה בישראל, בכפר אונו, ואני נולדתי וגדלתי בסידני שבאוסטרליה. הרגשתי כאילו הכול היה עיראקי, חוץ ממני," היא מוסיפה בחיוך. "האוכל בבית היה עיראקי, וסבתא דיברה עיראקית. היו אצלנו מנהגים שונים, אבל לא ידעתי יותר מדי על השורשים שלי. במשפחה לא דיברו על החיים בעיראק ולא סיפרו את סיפור העלייה לארץ ב-1951, כך שהכרתי רק סיפורים שסיפרו לנו בבית הספר על יהודי אירופה ועל השואה."
"זה היה כמו עולם חדש בשבילי"
ששון למדה על התקופה מספרי עזרא ונחמיה, שתי דמויות מרכזיות בתקופת שיבת ציון שהובילו את העם היהודי בבניית זהותו מחדש לאחר גלות בבל, וכשעלתה לארץ, בשנת 2015, החליטה שהיא רוצה לכתוב על יהדות עיראק. "מרגע שקיבלתי את ההחלטה, פשוט לא יכולתי להפסיק לחקור ולרצות לדעת כמה שיותר על החיים בעיראק," היא מספרת. "זה היה כמו עולם חדש בשבילי. הרגשתי שאני כמו מטיילת בין מקומות שונים שסבא וסבתא היו בהם, והייתי שקועה לגמרי במחקר ובקריאה. אפילו הילדים היו אומרים: 'אימא, זה כאילו שאת חיה בעיראק.' דרך חיפוש הסיפור של יהודי עיראק גיליתי שחיי התרבות שם היו עשירים מאוד, וככה דרך חיפוש הסיפור של יהודי עיראק, מצאתי גם את הסיפור שלי."
"התיישבתי לכתוב, והסיפור פשוט בא"
"תמיד הייתי קשורה מאוד לסבתא שלי," מספרת שרה. "אני זוכרת שהיינו מבשלות, משחקות וצוחקות יחד. סבתא דיברה בעיקר בניב העיראקי של היהודים, כך שאפילו שהיא לא ממש ידעה אנגלית, הצלחנו לתקשר בינינו בלי מאמץ ודיברנו בשילוב של עיראקית, אנגלית וקצת עברית. התרבות והמנהגים שסבתא הביאה איתה היו שונים ומיוחדים, וככל שהתבגרתי התברר לי שיש כאן סיפור מעניין מאוד שכדאי לספר."
צמיד בפיתה
מדוע בחרת לספר את הסיפור דווקא מנקודת מבטה של שוהם?"המוטיבציה לכתיבה נבעה גם מהרצון שלי לתת קול לילדה שהתרבות העיראקית דרשה ממנה להיות שקטה וטובה. רציתי שדווקא ילדה תוביל את הסיפור."
ולמה דרך צמיד?
"כשהן עלו לארץ, המשפחות נאלצו להשאיר הכול מאחוריהן. אלה היו זמנים של הרבה קושי וכאב. ממשלת עיראק לקחה את כל הכסף, הזהב והתכשיטים של היהודים. לנשים אישרו לקחת איתן רק את טבעת הנישואין. בנמל התעופה, כשראו שסוהם, הדודה שלי בת השבע, עונדת טבעת קטנה, אמרו לה שחייבים לקחת אותה ממנה, והיא התמלאה כעס ובכי ופשוט זרקה עליהם את הטבעת בייאוש. כשסבתא שלי נפטרה, קיבלתי צמיד שלה מעיראק וישר הרגשתי שצריך לכתוב את הסיפור דרך הצמיד, שהוא ישמש פתח לעולם היהודי-עיראקי ויסמל את התרבות היפה שהייתה שם ואת הקשר הבין-דורי. חשבתי על זה עוד ועוד, ועלו לי כל מיני סיפורים, ובכתיבה הכול התחיל להתחבר. התיישבתי לכתוב, והסיפור פשוט בא."
רבים מהתיאורים של ששון מתבססים על סיפורים ששמעה, אך דווקא את הרעיון של הכנסת הצמיד לתוך פיתה לא שמעה מאיש. "פשוט דמיינתי את זה כך ואפילו ניסיתי וזה הצליח!" היא מספרת. "רק אחרי הכתיבה גיליתי תוך שיטוט ברשת שבאמת יש מהגרים יהודים שהחביאו את התכשיטים שלהם בפיתות, ואמרתי לעצמי: 'וואו! זה באמת קרה.'"
גם את הרעיון ששוהם תסובב את הצמיד על מפרד היד כדרך להתמודדות קיבלה שרה מהחיים עצמם. "זה מאוד משעשע, כי אני כל הזמן מסובבת את הטבעת על האצבע כדי להיזכר, כך שלמעשה הרעיון הגיע מההרגל הפרטי שלי."
מה יחשבו הילדים?
קצת לפני שהספר יצא לאור, פתאום התעוררו חששות בליבה של שרה. "שאלתי את עצמי: 'מה אם ילדים לא יתחברו לסיפור?'" למרבה השמחה, תוך זמן קצר התברר שלא רק שהילדים התחברו אליו, אלא שהם גם הזדהו איתו והתרגשו ממנו. "קיבלתי המון תגובות חמות מילדות וילדים באמריקה, שבה סיפורם של היהודים במזרח התיכון לא כל כך ידוע או מדובר," שרה משתפת. "אפילו מישהי מאפגניסטן כתבה לי שהיא קראה את הספר וממש התחברה אליו, משום שלה ולבנותיה יש צמידים משפחתיים כמו בסיפור."קשה שלא לשים לב לצבעוניות ולפריטים העיראקיים באיורים הסוחפים את הקורא לתוך אווירת הסיפור. תוכלי לספר קצת על תהליך העבודה?
"נועה קֶלְנֶר, המאיירת הנפלאה, עשתה תחקיר מדהים. סבתא שלה מאלג'יריה, והיא מאוד התחברה לסיפור ולאווירה שלו. חקרנו המון ושלחנו בהתרגשות תמונות אחת לשנייה, למשל כשרצינו להדגיש את הקשתות שהיו מוטיב של היהודים במזרח התיכון. אם מתבוננים היטב, אפשר לראות שבבית העיראקי של שוהם תלויה תמונה של ירושלים, ובבית בישראל תלויה תמונה של בגדד. גם החלטנו שיהיו דמויות שילבשו בגדים מסורתיים ודמויות שילבשו בגדים מודרניים, משום שבשנות ה-50 של המאה הקודמת הרבה אנשים ונשים כבר לבשו בגדים מודרניים."
"לכולנו יש סיפור לספר"
האם ידעת תמיד שהספר שתכתבי על שורשי המשפחה יהיה סיפור ילדים?"לא ידעתי, הכול היה חלק מהמסע," מספרת שרה בגילוי לב. "כשהייתי ילדה, ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, וכשעליתי לארץ ועברתי לירושלים, החלטתי לקחת את העניין ברצינות. כתבתי סיפור, והיה נראה לי שהוא יתאים לילדים. פניתי לקבוצה של סופרי ילדים ושאלתי מה, לדעתם, עליי לעשות עם הסיפור שכתבתי. הם היו מלאי רעיונות, ואני הבנתי שאני לא יודעת כלום על סיפורי ילדים, אבל הצטרפתי לקבוצה ולמדתי. בדרך כתבתי המון סיפורים, הרבה מהם לא טובים, אבל המשכתי, והתחושה שלי היא שכל זה היה מעין הכנה לקראת 'הצמיד של שוהם'."
איך היית מציעה להורים לספר לילדיהם את סיפור השורשים המשפחתי שלהם?
"כש'הצמיד של שוהם' יצא לאור באמריקה, קיימתי מפגש וביקשתי מהמשתתפים בו להביא איתם חפץ משפחתי בעל משמעות. אנשים הביאו דברים מדהימים, ועלו מהם סיפורים מרתקים, וזה פתח שיח מרגש ומקרב לבבות הרי כולנו היינו בבבל בזמן שאחרי הגלות, לכולנו יש סיפור לספר, ואני ממליצה להורים לפתח את הסיפור המשפחתי שלהם מתוך איזשהו חפץ, תמונה או זיכרון מוחשי ובעזרתו לתווך לילדים את העבר המשפחתי, להכיר להם את השורשים שלהם, לחשוף אותם לתקופות ולדמויות שונות ולחבר בין הדורות."
"יש לנו זה את זה"
המשפט "יש לנו זה את זה" מופיע במספר הזדמנויות בסיפור. כשאני שואלת את שרה למה בחרה לחזור דווקא על המשפט הזה, היא מספרת: "מכל המחקר והכתיבה למדתי עד כמה היהודים שעלו היו חזקים ואופטימיים, ועד כמה הם אהבו את ישראל. כמהגרים, זאת הייתה התחושה באוויר – לא משנה כמה קשה לנו, העיקר שאנחנו יחד – וזה גם מה שסבתא שלי תמיד הייתה משדרת לי במבטה. זאת הסיבה שהמשפט חוזר בספר."
"אל תדאגי" הוא אומר לי, "יש לנו זה את זה."
לסיכום, מה את מקווה שילדות וילדים ירגישו או יחשבו לאחר שיקראו את הספר?
"חשוב לי שיכירו את התרבות היהודית-עיראקית," אומרת שרה, אבל גם מדגישה את המהות שהיא מקווה שתדבר לכל ילדה וילד בכל עת: "אני רוצה שילדים ישאבו השראה מהכוח הפנימי של שוהם וידעו שגם כשדברים לא בידיים שלנו וגם כשקשה – הם עדיין יכולים למצוא את האור."
כתבה וראיינה: מיכל גולני
"הצמיד של שוהם" – יחולק בסוף חדש אפריל לכיתות א׳ .