לכותבי האגדות ומסרי האהבה
(זה לא מכתב בתוך מכתב!) אני לא מבין איך יכולתם? איך העזתם? ומאיפה היה לכם אומץ להטעות כל כך הרבה ילדים קטנים, ולהפיח בהם תקווה...? אם אתם לא מבינים תמשיכו לקרוא... למרות שלעולם לא אספר לך שזה אני, אני הכרתי אותך לפני שנה, אני ידעתי עליך כל כך הרבה, מדבורים עליך במגמה, וגם נמשכתי אליך כל כך הרבה... פתאום זה השתלב, לאהבה, התאהבתי בך לדעת, מתוך כל ההערצה, החיבה, והמשיכה, נולדה האהבה, אהבה נואשת ושורפת, שנשכה אותי מבפנים, חזק כל כך, ועמוק כל כך... ישבתי מול הבית שלך שעותב בתקווה לראות לרגע את פניך, הייתי מביט בך בספרייה, שקראת מחזות, מחזות על אהבה, מחזות שרציתי להיות בהם בתפקיד הראשי, ורציתי אותך בתפקיד המשני, בתפקיד אהבת החיים של הגיבור... וחשבתי שהאהבה תנצח... אולי לא רציתי, אבל ידעתי שהאהבה תנצח.... והייתי בוכה עד שהייתי נרדם... נזכר בך בכל שיר אהבה, רואה את שנינו בכל סרט רומנטי, ונחנק מהכאב שהשאירה האהבה בליבי... התקשרתי אליך בעילום שם... רצית לעזור לי, לשמוע מי אני... אבל הסיבה הזאת! הסיבה הזאת שלא נוכל להיות ביחד! התקשרתי אליך שוב, והפעם שוב ניסת להסביר לי למה לא נוכל להיות ביחד, אני פשוט לא יכול בלעדייך, וזה היה קל כך פשוט אם לא הייתי נוצר בליבי את הידיעה שאהבה חייבת לנצח! כמו שקראת לי לפני השינה באין ספור סיפורים ואגדות על ניסכות וסוסים,ואבירים... כל האהבות המחתרתיות, וכל הלבבות השבורים, והשקיעה! אותה השקיעה שתמיד רוכבים לכיוון שלה! בכל סוף סיפור הייתי אומר לעצמי שאהבה תמיד תנצח! שהאהבה תמיד תנצח ותעלה על כל המכשולים, וזה התפוצץ לי בפנים, בחבטה אדירה!, הפעם הראשונה שהבנתי כמה שהייתי נאיבי ואתם כותבי האגדות! אם לרגע הייתם אומרים שאהבה לא חלייבת לנצח, כמה כאב ודמעות היו נחסכות לי! לעזעזל!
(זה לא מכתב בתוך מכתב!) אני לא מבין איך יכולתם? איך העזתם? ומאיפה היה לכם אומץ להטעות כל כך הרבה ילדים קטנים, ולהפיח בהם תקווה...? אם אתם לא מבינים תמשיכו לקרוא... למרות שלעולם לא אספר לך שזה אני, אני הכרתי אותך לפני שנה, אני ידעתי עליך כל כך הרבה, מדבורים עליך במגמה, וגם נמשכתי אליך כל כך הרבה... פתאום זה השתלב, לאהבה, התאהבתי בך לדעת, מתוך כל ההערצה, החיבה, והמשיכה, נולדה האהבה, אהבה נואשת ושורפת, שנשכה אותי מבפנים, חזק כל כך, ועמוק כל כך... ישבתי מול הבית שלך שעותב בתקווה לראות לרגע את פניך, הייתי מביט בך בספרייה, שקראת מחזות, מחזות על אהבה, מחזות שרציתי להיות בהם בתפקיד הראשי, ורציתי אותך בתפקיד המשני, בתפקיד אהבת החיים של הגיבור... וחשבתי שהאהבה תנצח... אולי לא רציתי, אבל ידעתי שהאהבה תנצח.... והייתי בוכה עד שהייתי נרדם... נזכר בך בכל שיר אהבה, רואה את שנינו בכל סרט רומנטי, ונחנק מהכאב שהשאירה האהבה בליבי... התקשרתי אליך בעילום שם... רצית לעזור לי, לשמוע מי אני... אבל הסיבה הזאת! הסיבה הזאת שלא נוכל להיות ביחד! התקשרתי אליך שוב, והפעם שוב ניסת להסביר לי למה לא נוכל להיות ביחד, אני פשוט לא יכול בלעדייך, וזה היה קל כך פשוט אם לא הייתי נוצר בליבי את הידיעה שאהבה חייבת לנצח! כמו שקראת לי לפני השינה באין ספור סיפורים ואגדות על ניסכות וסוסים,ואבירים... כל האהבות המחתרתיות, וכל הלבבות השבורים, והשקיעה! אותה השקיעה שתמיד רוכבים לכיוון שלה! בכל סוף סיפור הייתי אומר לעצמי שאהבה תמיד תנצח! שהאהבה תמיד תנצח ותעלה על כל המכשולים, וזה התפוצץ לי בפנים, בחבטה אדירה!, הפעם הראשונה שהבנתי כמה שהייתי נאיבי ואתם כותבי האגדות! אם לרגע הייתם אומרים שאהבה לא חלייבת לנצח, כמה כאב ודמעות היו נחסכות לי! לעזעזל!