הנה התרגום רחוק מלעשות צדק למשורר, אבל מעביר את המסר. הילדים מאיזיו/ריינהרד מאי הם היו מלאי סקרנות, הם היו מלאי חיים. הילדים- והם היו 44 במספר. הם היו בדיוק כמוכם, כמו כל הילדים, בבית באיזיו, גבוה מעל עמק הרון. המנוסה מפני הגרמנים קיבצה אותם יחד ומאחורי כל שם- סבל מר. כולם נותרו לבדם בעולם נתמכים זה בזה בעידן של רצח. שנת 44' - זמנם של פלוגות הפשע, של המלשינים וציידי האדם. כאן איש לא יחפש אותם כאן גבוה בהרים הילדים מאיזיו, כאן בסוף העולם. יוסף- מצייר נופים עם סוסים, תיאודור- מאכיל את התרנגולות והפרות, ליליאן- כותבת כה יפה, היא תהיה משוררת יום אחד. ראול הקטן- מזמר כל היום. ואלי, סמי, מקס ושרה- לכל אחד שמו. לכל אחד הכשרון שבורך בו, חלקו בעולם. כל אחד הוא מתנה ודבר לא יפריד בינם לבין אלה שמגנים עליהם ואוהבים אותם כל אחד בדרכו. אך מעל כל משחק מרחפת תחושה רעה- הפחד להתגלות מעיב על כל יום חדש. ומאחורי כל צחוק מצלצלת האזהרה האפלה שכל אוטו שמגיע, עלול להביא עמו בשורת איוב. בבקר החג הם הגיעו: חיילים במעילים ארוכים וגברים בלבוש אזרחי. יום שמש. את כולם הם לקחו. את כולם העמיסו על משאיות ולא אמרו לאן. אחדים החלו לשיר ביאושם. אחדים התפללו. אחרים נאלמו דום. אחדים בכו וכולם כולם הלכו באותה דרך יסורים על קידוש השם. בדברי הימים מופיעות רשימות השמות מספר הקרון ולאיזו רכבת היה מחובר. מספר הטרנספורט איתו הגיעו למחנה. דברי הימים מעידים שאיש מהם לא חמק מידי המרצחים. היום אני שומע, שאנחנו צריכים להשאיר זאת בהיסטוריה וצריך לשים סוף-פסוק אחרי כל השנים. אני מדבר ואני שר, ואם צריך- אצרח כדי שילדינו ידעו מי הם היו: הבוגר היה בן 17, לצעיר מלאו 4. מהרמפה בבירקנאו הובלו לתאי-הגאזים. אראה אותם כל ימי חיי אשמור שמותיהם חקוקים בנשמתי. הם היו מלאי סקרנות, הם היו מלאי חיים. הילדים- והם היו 44 במספר. הם היו בדיוק כמוכם, כמו כל הילדים, בבית באיזיו, גבוה מעל עמק הרון.