לכל הבנות ובמיוחד ליעל של אודי
מבקשת מראש סליחה ממך ומהבנות האחרות, אבל נדמה לי שאת בשיא השפל ואני חושבת עלייך כמה פעמים ביום. כמו שכבר נאמר כאן, מישהו מהצד שהיה קורא את הדברים שנכתבים כאן, היה שולח כמעט את כולם\ן לאשפוז. אבל כאן ורק כאן אנו מרגישות שאפשר להתפרק. אז יעל, ובנות אחרות, חשבתי היום על השיר של לאה גולדברג, המשוררת הכי גדולה, ואני מקדישה לך אותו, כי ההרגשה שלי היא, שהחלק הכי גדול של המצב הנוכחי הוא הפחד, וסימן השאלה, האם בכלל יבואו ימים אחרים. אז אני רוצה לצטט כאן מהשיר, שאני זוכרת את עצמי בתקופות מאוד קשות קוראת אותו וחושבת עליו, דווקא לא בתקופה של ההפלות כי כמו שכבר כתבתי כאן יש לי 2 ילדים אז כן יש בשביל מה לקום ובשביל מה לחיות, אבל בתקופות קשות יותר, חוויתי דברים לא קלים (כמו אובדן של ההורים ואני לא רוצה להרחיב, וכן, אפשר לחיות אחרי זה). אז הנה השיר: האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם, ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת, או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם. או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך, חזך, צווארך, וראשך רענן. ותלכי בשדה הרטוב ויירחב בך השקט כאור בשולי הענן. ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע, וראית את השמש בראי השלולית הזהוב, ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב. את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם. אז אני בטוחה שיגיעו ימים אחרים. את בנאדם מאוד רגיש, וחווה את הדברים בצורה מאוד חזקה, ואני חושבת שאת צריכה לשמוח שכך, כי מי היה רוצה להיות קרחון? ואני בטוחה שתצאי מזה ושיבואו ימים אחרים עם שקט נפשי ומוכנות להתחיל מחדש. שלך
מבקשת מראש סליחה ממך ומהבנות האחרות, אבל נדמה לי שאת בשיא השפל ואני חושבת עלייך כמה פעמים ביום. כמו שכבר נאמר כאן, מישהו מהצד שהיה קורא את הדברים שנכתבים כאן, היה שולח כמעט את כולם\ן לאשפוז. אבל כאן ורק כאן אנו מרגישות שאפשר להתפרק. אז יעל, ובנות אחרות, חשבתי היום על השיר של לאה גולדברג, המשוררת הכי גדולה, ואני מקדישה לך אותו, כי ההרגשה שלי היא, שהחלק הכי גדול של המצב הנוכחי הוא הפחד, וסימן השאלה, האם בכלל יבואו ימים אחרים. אז אני רוצה לצטט כאן מהשיר, שאני זוכרת את עצמי בתקופות מאוד קשות קוראת אותו וחושבת עליו, דווקא לא בתקופה של ההפלות כי כמו שכבר כתבתי כאן יש לי 2 ילדים אז כן יש בשביל מה לקום ובשביל מה לחיות, אבל בתקופות קשות יותר, חוויתי דברים לא קלים (כמו אובדן של ההורים ואני לא רוצה להרחיב, וכן, אפשר לחיות אחרי זה). אז הנה השיר: האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם, ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת, או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם. או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך, חזך, צווארך, וראשך רענן. ותלכי בשדה הרטוב ויירחב בך השקט כאור בשולי הענן. ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע, וראית את השמש בראי השלולית הזהוב, ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב. את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם. אז אני בטוחה שיגיעו ימים אחרים. את בנאדם מאוד רגיש, וחווה את הדברים בצורה מאוד חזקה, ואני חושבת שאת צריכה לשמוח שכך, כי מי היה רוצה להיות קרחון? ואני בטוחה שתצאי מזה ושיבואו ימים אחרים עם שקט נפשי ומוכנות להתחיל מחדש. שלך