puremelody
New member
לכל הדורשים 
תודה תודה על כל התגובות על הסיפור שלי רוב הדמויות מושפעות מסוסים אמיתיים פה ושם. ( מי שרוכב בדני היי בוודאי זוכר את מייפל שאני רוכבת עליה עכשיו והשתמשתי בשם שלה) אז...אני מפרסמת את הסיפור מהפרק ה 1 ועד עכשיו....מצטערת שלא כתבתי פשוט התחלתי גם לעבוד בארווה אחת ולא היה לי די זמן ורעיונות... אז... פרק ראשון: הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. הסוסה הגיעה לפרדס הנטוש אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין העשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה בכל אותם שנים ערוכות ומיגעות של גרירת עגלות כבדות ברחובות הכפר והעיר הישנה... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנה של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לדהירה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. אדונה, איש כבן ארבעים לא היה איש עשיר. הוא החזיק משק קטן הכלל מספר תרנגולות, חזיר, כמה עיזים, שתי פרות חליבה וסוסה אחת זקנה. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם לסוסה. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק על הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר., יום ביומו הוא העמיס את הסחורה על העגלה הישנה ורתם את סוסתו היחידה. כשיום אחד היא התמוטטה באמצע הכפר הוא ידע שזהו זה, הסוסה הזאת לא תוכל לבצע את עבודתה יותר. אך הוא לא וויתר, זאת הסיבה שאדונה החליט להרביעה אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסד, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש בקרוב. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מהסוס של שכנו בתמורה למספר שקים של תפוחי אדמה. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו הזקנה שזמנה הולך ואוזל. אך הסוסה חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דהרה חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. העולם הפראי והחדש קסם לה, לא עוד חצר קטנה ומוזנחת, לא עוד אנשים, רעש, ומכוניות, רק שדות וחופש... היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת הלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר. .
תודה תודה על כל התגובות על הסיפור שלי
רוב הדמויות מושפעות מסוסים אמיתיים פה ושם. ( מי שרוכב בדני היי בוודאי זוכר את מייפל שאני רוכבת עליה עכשיו והשתמשתי בשם שלה) אז...אני מפרסמת את הסיפור מהפרק ה 1 ועד עכשיו....מצטערת שלא כתבתי פשוט התחלתי גם לעבוד בארווה אחת ולא היה לי די זמן ורעיונות... אז... פרק ראשון: הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. הסוסה הגיעה לפרדס הנטוש אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין העשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה בכל אותם שנים ערוכות ומיגעות של גרירת עגלות כבדות ברחובות הכפר והעיר הישנה... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנה של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לדהירה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. אדונה, איש כבן ארבעים לא היה איש עשיר. הוא החזיק משק קטן הכלל מספר תרנגולות, חזיר, כמה עיזים, שתי פרות חליבה וסוסה אחת זקנה. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם לסוסה. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק על הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר., יום ביומו הוא העמיס את הסחורה על העגלה הישנה ורתם את סוסתו היחידה. כשיום אחד היא התמוטטה באמצע הכפר הוא ידע שזהו זה, הסוסה הזאת לא תוכל לבצע את עבודתה יותר. אך הוא לא וויתר, זאת הסיבה שאדונה החליט להרביעה אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסד, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש בקרוב. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מהסוס של שכנו בתמורה למספר שקים של תפוחי אדמה. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו הזקנה שזמנה הולך ואוזל. אך הסוסה חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דהרה חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. העולם הפראי והחדש קסם לה, לא עוד חצר קטנה ומוזנחת, לא עוד אנשים, רעש, ומכוניות, רק שדות וחופש... היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת הלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר. .
