יש שיטה כזאת
שיטת הרומאג'י (רומניזציה)
קונריי-שיקי (שיטת הרומניזציה הרשמית שנקבעה על ידי ממשלת יפן). לצערינו, כמו פין-יין, זהו לא פיתרון מושלם, אם כי הבעיות שונות. הרוב המוחלט של היפנים מסוגלים לקרוא יפנית ב
קונריי-שיקי, והשיטה משמשת לכתיבת שמות מותגים, שמות באנגלית בשלטים, וכיו"ב, ממש כמו פין-יין. אבל, וזה אבל גדול, יש הבדל גדול בין לקרוא מילה יפנית אחת כתובה ברומאג'י, לבין טקסט שלם: להרבה יפנים פשוט קשה לקרוא (או שהם קוראים נורא לאט) משפטים שלמים שנכתבים ככה. מבחינת בלבולים שיכולים להיווצר, קיים חוסר אחידות ברומאג'י למרות הסטנדרטיזציה (וזה בגלל קונבנציות טיפוגרפיות יפניות שאין דרך אחידה להמיר אותן, הרבה מקרים שלא ברור איפה יש להשתמש ברווחים בין המילים וכיו"ב). עוד בעיה גדולה בהרבה זה כל ההומופונים: ביפנית אין טונים ומערכת ההגייה מוגבלת אף יותר מזאת של המנדרינית, ולכן הרבה מאוד מילים שהושאלו מסינית (וגם כמות נכבדת של מילים יפניות מקוריות) פשוט נשמעות אותו הדבר. כאשר כותבים את המילים, אין בעיה, אז משתמשים בקאנג'י (= סימניות סיניות) שונה לכל משמעות, אבל ברומאג'י אין לך את האפשרות הזאת. בסופו של דבר, אני חושב שהרומאג'י לסוגיו אינו יעיל כמו הפין-יין ללומדי יפנית, וזה פשוט בגלל שקיימות כבר שתי מערכות כתב פונטי יפניות (הקטקאנה וההירגאנה), והן אינן מסובכות ללימוד בכלל (הרבה יותר פשוטות מלימוד כל המוזריות של האיות העברי או האנגלי). בתור עזר הגיה הוא גם מיותר, כי ההגיה היפנית פשוטה הרבה יותר מהסינית. דובר העברית הממוצע צריך לטפל בעיקר בר' (לשונית במקום גרונית, או פשוט לומר ל' במקום ר' אם לא מצליחים בזה) ובתנועות ארוכות. אחרי זה אולי זאת לא ההגיה הכי מדוייקת בעולם, אבל בהחלט מובנת. ועוד הערה: לפי הויקיפדיה, ממשלת יפן החליטה לעבור לשיטת הפבורן (שיטת הרומניצזיה המקובלת במערב), והיא כבר נלמדת בבתי-הספר היסודיים היפנים, אבל לפי מה שיצא לי לראות, רוב היפנים עדיין מסתדרים יותר טוב עם
קונריי-שיקי.
