A Lemon Tree
New member
לכל הסובלים מחרדה למיניהם
קודם כל, לבי אתכם. מי שלא סובל מהפרעות חרדה, לא מסוגל באמת להבין אילו חיים מסוייטים ואיומים ההפרעה יכולה ליצור. ואני כמובן, מדברת על כל סוגי החרדה: על ההפרעה הכפייתית, (אם אני לא אעשה כך, יקרה כך...) על ההיפוכונדריה (הצורך לבדוק בקפידה כל כתם, נקודה או בליטה בגוף שלכם ושל הקרובים לכם) וגם על חרדת נטישה, חרדה חברתית ועוד רבות ושונות. ההתמצאות שלי בגילי הצעיר (עוד לא 18), מגיעה, לצערי הרב, מנסיון של מספר שנים, בו מידי יום נאבקתי בפחדים איומים. השנתיים האחרונות בחיי היו סרט אימה יום יומי. ההפרעה שבה לקיתי, היא למעשה שילוב של מספר חרדות. פחדתי מפיגועים, מפשע, ממחלות, מאסונות... ממה לא.. כל איחור של אחיותי מבית הספר לווה בסרטים איומים שרצו בראשי, על תאונות, פיגועים ואנסים. בכל עת שאמי איחרה לענות לסלולרי כבר הספדתי אותה וכל התקררות שממנה סבלתי היתה סרטן בפוטנציה. חשוב לציין שאנחנו משפחה חד הורית ושאבי נפטר ממחלה קשה לפני מספר שנים. אני בטוחה שהעובדה הזאת היא לא היחידה שגרמה להפרעה אבל היא בהחלט הוותה טריגר רציני. ולמרות הכל, לא ויתרתי. סיימתי את לימודי לפני כחודש בהצטיינות, על אף שימים רבים בבית הספר, כשאני רחוקה (מרחק של 10 דקות הליכה) מהבית הוו סיוט בשבילי. יצאתי עם חברים, ביליתי, לא וויתרתי כמעט על שום דבר. כל אותו זמן סבלתי מהתפרצויות בכי מידי כמה התקפים... ובשלב מסויים התחלתי לאבד תקווה ולהבין שלא אוכל לחיות את חיי כמו כולם. לכל מרימי הגבה, חשוב לי לציין שתמיד היתי ועודני ילדה חזקה, שהתגברה לא אחת על טראומות וקשיים. אבל במקרה הזה, אין לי ספק שלבד, פשוט לא יכלתי. לפני מספר חודשים התחלתי טיפול בכדורים (סרוקסט) מאז חיי השתפרו באלפי מונים. בבקשה מכם, כל הסקפטיים למיניהם. אני מאמינה שכל דקה בחיים שלנו יקרה מפז ואין שום סיבה שנסבול סתם. אם אתם מרגישים שהחיים שלכם יכולים להיות טובים ורגועים יותר, אל תהססו. פנו להורים או אפילו לבד לרופא המשפחה ובקשו פגישה עם רופא פסיכיאטר. התעלמו מהסטיגמות. היום אחוז האוכלוסיה שמטופל בכדורים הוא כפול ואולי משולש מזה שנראה לעין. תהיו חזקים, ואל תאבדו תקווה אף פעם. לי זה השתלם.
קודם כל, לבי אתכם. מי שלא סובל מהפרעות חרדה, לא מסוגל באמת להבין אילו חיים מסוייטים ואיומים ההפרעה יכולה ליצור. ואני כמובן, מדברת על כל סוגי החרדה: על ההפרעה הכפייתית, (אם אני לא אעשה כך, יקרה כך...) על ההיפוכונדריה (הצורך לבדוק בקפידה כל כתם, נקודה או בליטה בגוף שלכם ושל הקרובים לכם) וגם על חרדת נטישה, חרדה חברתית ועוד רבות ושונות. ההתמצאות שלי בגילי הצעיר (עוד לא 18), מגיעה, לצערי הרב, מנסיון של מספר שנים, בו מידי יום נאבקתי בפחדים איומים. השנתיים האחרונות בחיי היו סרט אימה יום יומי. ההפרעה שבה לקיתי, היא למעשה שילוב של מספר חרדות. פחדתי מפיגועים, מפשע, ממחלות, מאסונות... ממה לא.. כל איחור של אחיותי מבית הספר לווה בסרטים איומים שרצו בראשי, על תאונות, פיגועים ואנסים. בכל עת שאמי איחרה לענות לסלולרי כבר הספדתי אותה וכל התקררות שממנה סבלתי היתה סרטן בפוטנציה. חשוב לציין שאנחנו משפחה חד הורית ושאבי נפטר ממחלה קשה לפני מספר שנים. אני בטוחה שהעובדה הזאת היא לא היחידה שגרמה להפרעה אבל היא בהחלט הוותה טריגר רציני. ולמרות הכל, לא ויתרתי. סיימתי את לימודי לפני כחודש בהצטיינות, על אף שימים רבים בבית הספר, כשאני רחוקה (מרחק של 10 דקות הליכה) מהבית הוו סיוט בשבילי. יצאתי עם חברים, ביליתי, לא וויתרתי כמעט על שום דבר. כל אותו זמן סבלתי מהתפרצויות בכי מידי כמה התקפים... ובשלב מסויים התחלתי לאבד תקווה ולהבין שלא אוכל לחיות את חיי כמו כולם. לכל מרימי הגבה, חשוב לי לציין שתמיד היתי ועודני ילדה חזקה, שהתגברה לא אחת על טראומות וקשיים. אבל במקרה הזה, אין לי ספק שלבד, פשוט לא יכלתי. לפני מספר חודשים התחלתי טיפול בכדורים (סרוקסט) מאז חיי השתפרו באלפי מונים. בבקשה מכם, כל הסקפטיים למיניהם. אני מאמינה שכל דקה בחיים שלנו יקרה מפז ואין שום סיבה שנסבול סתם. אם אתם מרגישים שהחיים שלכם יכולים להיות טובים ורגועים יותר, אל תהססו. פנו להורים או אפילו לבד לרופא המשפחה ובקשו פגישה עם רופא פסיכיאטר. התעלמו מהסטיגמות. היום אחוז האוכלוסיה שמטופל בכדורים הוא כפול ואולי משולש מזה שנראה לעין. תהיו חזקים, ואל תאבדו תקווה אף פעם. לי זה השתלם.
