לכל מי שהתעניין במושא ישיר-עקיף

[אלי גיא]

לכל מי שהתעניין במושא ישיר-עקיף

קיבלתי תשובה לשאלה ממקצוענית מצוינת שכותבת ב"נענע" ושמה שם - אורין. הנה היא לפניכם: מכיוון שלא ציינת איזה רקע יש לך, קשה לי לדעת מאיפה להתחיל. חלקי המשפט מציינים את התפקיד של כל מילה במשפט נתון, כגון נושא, נשוא, מושא (אם יש) וכו`. אין להחליף את חלקי המשפט עם חלקי הדיבר, כגון שם עצם, פועל, תואר וכו`. אך יש קשר בין השניים: בעמדת נושא יכול להופיע שם עצם, בעמדת נשוא יכול להופיע פועל ועוד. מכל מקום, סיווג מילות המשפט לנושא, לנשוא וכו` מניח כי למשפט יש מבנה מסויים, וכי יש קשר בין חלקיו. מבחינה סמנטית, בדרך כלל הנושא של המשפט כשמו כן הוא - במה המשפט עוסק. לדוגמא, במשפט: (1) יונתן הקטן השכם בבוקר רץ לגן. `יונתן` הוא נושא המשפט. ואמנם, אילו נשאלנו במה המשפט עוסק, או על מי הוא מדבר, היינו משיבים: יונתן. אך לא תמיד זה המצב. למשל, במשפט: (2) חור גדול במכנסיו. נושא המשפט הוא `חור`. אבל האם המשפט עוסק בחור? אולי הוא עוסק בכלל במכנסיים? לכן, במשפט שיש בו פועל, כמו במשפט (1), נושא המשפט נקבע (לפחות בעברית) על פי ההתאמה לפועל הראשי: הפועל `רץ` צריך להתאים במין ובמספר ל`יונתן`. אילו שינינו את הנושא ל`יונתן ודוד`, היה עלינו לשנות גם את הפועל ל`רצו`. אולם אילו שינינו, למשל, את `גן` ל`גינה`, הפועל עדיין היה נשאר כפי שהוא. אז מהו מושא? למעשה, שאלה זו קשורה לשאלתך השנייה: מהו פועל יוצא ומהו פועל עומד. בשיטות תחביר מודרניות מדברים על מספר המשתתפים של פועל, כלומר, כמה ישויות צריכות להיות מעורבות בביצועו. למשל, הפועל `רץ` דורש משתתף אחד בלבד - מי שרץ. וכך, המשפט: (3) יונתן רץ. נשמע תקין מכל בחינה. לעומת זאת, הפועל `פגש` דורש שני משתתפים - מי שפגש, ומי שאותו הוא פגש. וכך, המשפט: (4) יונתן פגש את דוד. נשמע תקין מכל בחינה. אולם המשפט: (5) יונתן פגש. נשמע מוזר, לפחות מחוץ להקשר. הסיבה לכך: אחד המשתתפים חסר. המשתתפים אינם זהים במעמדם התחבירי. המשתתף המקבל את עמדת הנושא, כגון יונתן במשפטים (3) ו-(4), נקרא "המשתתף החיצוני". המשתתפים האחרים, כגון דוד במשפט (4) נקראים "משלימים". וכך מדברים על המשלימים של הפועל, שהם כל המשתתפים בביצועו מלבד המשתתף החיצוני. כאשר פועל מקבל משלים, כגון `פגש`, נאמר עליו שהוא פועל יוצא. כאשר פועל אינו מקבל משלים, כגון `רץ` נאמר עליו שהוא פועל עומד. כעת גם ניתן להבחין בין סוגים שונים של השלמות. לפעמים ההשלמה מתחברת לפועל ישירות, כמו `פגש` במשפט (4). הנה כמה דוגמאות נוספות להשלמות ישירות: (6) נורית אכלה התפוח. (7) שלומית בונה סוכה. (8) אני מצייר עננים. השלמה ישירה נקראת "מושא ישיר". אבל יש גם השלמות אחרות. לפעמים בין הפועל למשלים יש מילת יחס, כמו: (9) מסתכלת הלבנה בפרחים. (10) חולמת אני על כובע קסמים. (11) אנחנו רוכבים על הגלים. השלמה מעין זאת נקראת "מושא עקיף". ויש גם סוגים אחרים של השלמות, שלא נכללים בשתי הקטגוריות האלה: (12) השפן הקטן שכח לסגור הדלת. (13) פיל פילון לא יֵדע כיצד לדרוך. לכן, בעיני, עדיף לדבר על השלמה מסוג מסויים, ולא על מושא ישיר או עקיף.

 

[אלי נוריגבי]

המלצה חמה על ספר

"הפועל" של אסתר בורוכובסקי-בר-אבא. הסיפור של משלימי הפועל מאוד מורכב, ותלוי באיזה מישור בוחנים את העניין. ממליץ בחום על הספר.

 

[GnomeBubble]

ובשפות אחרות

המונחים האלה של מושא (ישיר/עקיף), נושא, נשוא וכיו"ב הם בעצים מונחים אוניברסליים שקיימים ברוב השפות, ולא רק בעברית. עד כמה שאני יודע, מגדירים את כולם באופן יחסי לנשוא. ממה שאני יודע נשוא (Predicate) מציין את המידע החדש התחבירי במשפט. קשה לי לחשוב על הגדרה טובה למציאת הנשוא, אבל בטח מישהו אחר יוכל למצוא. הנשוא הוא בדרך כלל פועל, אבל (לפחות בכל השפות שאני מכיר) הוא יכול להיות גם תואר או שם עצם. בעברית קוראים למשפט שבו הנשוא אינו פועל משפט שמני. אפשר לחלק אותם בגדול למשפטי השוואה, עם או בלי אוגד ("התפוח הוא אדום"/"התפוח אדום") ולמשפטי קיום ("יש עצים ירוקים"). נושא (Subject או, כשמדברים על יחסת נושא Nominative) מציין את ה"דמות" הפעילה במשפט, כלומר את מי שמבצע את הפועל, או מי שמשווה למשהו אחר או מוכרז כקיים/לא קיים במשפט שמני. הנושא הוא תמיד שם עצם. יש שפות שמציינות את הנושא בעזרת הטייה מיוחדת ליחסת הנושא (למשל לטינית או אנגלית עתיקה). בעברית קיימת הטייה לפי יחסה רק בכינויי הגוף (למשל: נושא - הוא, מושא ישיר - אותו, מושא עקיף - עליו, עמו, לו). יש שפות שכופות סדר מילים מסויים לנושא ולשאר חלקי המשפט (למשל אנגלית - The cat ate the mouse לעומת The mouse ate the cat אבל יש גם יוצאי דופן - למשל Long live the king, שבו הנושא בסוף), יש שפות שמציינות את הנושא בעזרת מילית (יפנית). בעברית אין דרך מיוחדת לציין את הנושא או מגבלה על סדר החלקים במשפט (למשל "את הספר הזה, היא כבר קראה ממזמן"), אבל אם יש בלבול, אז אנחנו משתמשים בסדר ובהקשר כדי להסיק מה הנושא. פועלים יוצאים ועומדים באנגלית, באופן די מעניין, אין הבחנה כמעט בין פועל יוצא ופועל עומד. רוב הפעלים יכולים לשמש גם כיוצאים (Transitive Verbs) וגם כעומדים (Intransitive Verbs). לדוגמא: I moved - זזתי. I moved him - הזזתי אותו. יש מספר די מצומצם של פעולות באנגלית שיש להם פועל יוצא ופועל עומד נפרדים (למשל lie ו-lay). בעברית יש בערך מספר שווה (לפחות לפי הערכה שלי) של פעולות שיש להם זוג פעלים נפרד נכנס/יוצא, וכאלה שיש להן פועל אחד. נראה לי שאפשר בדרך כלל להסתכל על שלישיה של משמעויות לכל פעולה (יוצא, עומד וסביל), כאשר הפועל היוצא והפועל הסביל תמיד בבניינים שונים, והפועל העומד לפעמים בבניין של הפועל היוצא ("עצרתי בתמרור עצור"/"עצרתי אותו ברגע האחרון"/"התנועה נעצרה ע"י התאונה"), לפעמים בבניין של הסביל ("גמרתי את האוכל"/"נגמר האוכל"/"האוכל נגמר בידי האורחים הרעבים"), ולפעמים בבניין נפרד לגמרי (בעיקר שלישיית פיעל/פועל/התפעל - "החברה קיצרה את החופשה"/"החופשה התקצרה"/"החופשה קוצרה ע"י החברה"). בשפה השלישית שאני מכיר טוב, יפנית, ההבחנה בין פעלים היוצאים והעומדים הרבה יותר מוסדרת. רוב הפעלים הם יוצאים או עומדים בלבד, ולא יכולים לשמש בשני התפקידים. חוץ מזה רוב זוגות הפעלים היוצאים/עומדים באים בתבנית קבועה, כך שבד"כ אפשר לדעת אם פועל הוא יוצא או עומד לפי המבנה שלו, ולפעמים גם לנחש את הפועל המקביל (למשל: tomeru - לעצור (מישהו/משהו), tomaru - לעצור (עומד)). אפשר גם להטות פועל יוצא (ורק פועל יוצא) לפועל סביל. מושא ישיר (Direct object, יחסה: Accusative) הפועל בעצם מגדיר את המושא הישיר, ולכן מושא ישיר לא יכול להתקיים בלי פועל יוצא. בלטינית למשל הוא מוגדר בתור הטיית יחסה (בעברית היא קיימת, שוב, רק עבור כינויי גוף), באנגלית (וגם בצרפתית או סינית, עד כמ שאני יודע) הוא מוגדר לפי סדר המילים במשפט (באנגלית עתיקה הייתה קיימת הטייה לפי יחסה, אבל באופן מעניין היא נשתמרה רק בכינויי הגוף, כמו בעברית - he/him/his/his, she/her/her/hers, I/me/my/mine וכו'). עברית ויפנית מציינות את המושא הישיר עם מילית (את בעברית ו-wo ביפנית), אבל בעברית המילית את יכולה לשמש רק לשמות עצם מיודעים: קראתי את הספר, ראיתי את משה אבל: קראתי ספר עוד עובדה מעניינת/משונה זה שניתן להשמיט את המילית 'את' אם המושא מיודע בה' הידיעה, למשל: קראתי את הספר -> קראתי הספר אבל לא: ראיתי את משה -> *ראיתי משה. מושא עקיף (Indirect object, יחסה: Dative) המושא העקיף כמעט תמיד מצויין בעזרת מילת יחס כלשהי, אבל לעיתים יש גם הטייה לפי יחסה (שוב לטינית וכל שאר השפות מבוססות היחסה ואנגלית/עברית במקרה של כינויי גוף, וגם הינדית שיש בה יחסה נפרדת רק למושא עקיף). יוצא הדופן היחיד שאני מכיר, קיים באנגלית, בסוג מסויים של פעלים שנקרא ditransitive verbs. בפעלים האלה גם המושא העקיף לא מסומן, אבל המושא העקיף בא תמיד לפני הישיר. דוגמאות לפעלים כאלו: I gave him a present - מושא עקיף = him, מושא ישיר = a present I wrote him a letter - מושא עקיף = him, מושא ישיר = a letter ההבדל הכי מעניין בכל מה שנוגע למושא ישיר/עקיף הוא בשפות מסוג Ergative-Absolutive לצערי אני לא מכיר אף שפה כזאת, אז אני לא יכול לתת דוגמאות, אבל במקום החלוקה של מושא ישיר מול נושא (מבצע הפעולה מול המושפע ממנה - שקיים רק בפעלים יוצאים) קיימת חלוקה בין Absolutive (המושפע מן הפעולה - נושא בפעלים עומדים ומושא ישיר בפעלים יוצאים) לבין Ergative (המשפיע בפעלים יוצאים). שפות ארגטביות הן: באסקית, צ'רקסית, צ'צ'נית, ושפת המאיה והנבחו (שבט אינדיאני בצפון אמריקה).