יו, כמה אי הבנות בפוסט אחד...
אז בתור התחלה, אני מצטטת את עצמי מלפני יומיים:
אני יכולה להגיד בפה מלא שאם אתה דבק במחויבות שלך [להקנות עברית לילדים] זה נהיה קל יותר מחודש לחודש ובוודאי משנה לשנה, ולדעתי זה שווה את זה - חשוב לי בטירוף שההורים שלי יוכלו לדבר בשטף ובעברית עם הנכדים שלהם, וחוץ מזה אני קנאית לעברית מעבר לכל היגיון.
 
מזה הסקת שאני מעודדת בורות? חליק.
 
סתם לידיעתך, אני גם השקעתי השנה מאמצים עילאיים בללמד עברית (וגם יהדות וקצת קשר לישראל) לקבוצת ילדים יהודים ו/או ממוצא ישראלי, בקהילה היהודית שלי.
לא ממש מסתדר עם "לשנוא את ישראל ואת הזהות היהודית שלהם", מה?
תשמע, מה שאני מנסה להעביר בשיחה שלנו זה *עד כמה קשה לפעמים לשמור ולפתח דו לשוניות*
אני אומרת לך: לגדל ילד דו לשוני זה אפשרי, זה חשוב (לאנשים מסוימים), זה משתלם בהרבה רמות - אבל זה לא מובן מאליו, ויש הרבה קשיים בדרך. צריך לדעת איך לעשות את זה, וצריך לפעמים להחליט החלטות כואבות.
 
הפוסטים שלך הרגיזו אותי כי השתמע מהם שאתה מזלזל בקשיים שהורים עומדים בפניהם בתחום הזה, או פשוט לא מבין את האתגר.
אז ניסיתי להראות לך את הצד הזה של המצב.
 
יש הורים שרוצים מאוד שהילד שלהם יגדל דו לשוני- וזה לא מצליח להם. הם כורעים תחת הנסיבות.
 
יש אבא אחד שאני מכירה, שהיה מאוד רוצה שהילד שלו יגדל בעברית, אבל התברר לו שבגלל שהוא היה ההורה היחיד הדובר עברית, ובגלל שהוא היה שעות רבות בעבודה, כשהוא ניסה לדבר עברית עם הילד שלו בשעות המעטות שהיו יחד, זה אשכרה חיבל ביחסים שלהם.
וזה בעיניך הורה ש"לא אכפת לו בכלל שהילד שלו לא ידע עברית", רק בגלל שהוא השלים עם המצב, ואתה לא רואה את האכפתיות הזאת על פני השטח.
ולהורה כזה אתה מציע "עזרה" שבכלל לא קשורה למצב שלו.
יופי, נחמה.
